 |
/images/archive/gallery/664/766.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| קשר של אהבה-שנאה עם טיוהר, 5 ימים של שתיקה בסיני, עסקת מוות עם המיסתורין הגדול ומפגש עם בחורה שהודיעה לי שהיא אמא שלי בגלגול קודם. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, פרק חמישי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השנתיים שלאחר המסע להודו התאפיינו בהתמסרות הולכת וגוברת למסע הרוחני. בשלב זה כבר התנתקתי מחלומי להיות סופר, ולמעשה נראה היה שהתנתקתי מכל סוג של חלום או תקווה לגבי עתידי. רק דבר אחד עמד לנגד עיניי, והוא ה"מוות הגדול" שידעתי שמחכה לי בקצה המסלול. את תכלית המסע הרוחני פירשתי כ"מות העצמי הנפרד", ולכן לא התעניינתי במיוחד בהתנסויות רוחניות רבות עוצמה אך קצרות מועד וקל וחומר שלא התעניינתי בצבירת ידע רוחני. אילו היו שואלים אז את לבי מה הוא מבקש יותר מכל, היתה תשובתו אחת: "למות, להיעלם, להתפוגג". אט אט איבדתי את התשוקה "להשיג משהו" במסע הרוחני עבור עצמי, והתעצמה התשוקה לוותר על הכל. בלי ספק, מה שאפיין יותר מכל את מסעי היה קשר חד משמעי ובלתי מפוצל עם המסתורין של הממד הרוחני – בניגוד לאשת לוט, הייתי מוכן לפסוע קדימה אל תוך המסתורין הכביר הזה מבלי להעיף מבט ולו פעם אחת לאחור, בגעגועים או בלבטים.
 |
| המסע להודו |
|
עם נחישות חסרת מעצורים להגיע להארה נחתתי בהודו. דרך הכסא הריק של אושו, המפגש עם טיוהר וחוויה חוץ-גופית בנפאל - עד למצב של סף מהפכה. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, חלק רביעי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
ברגע שחזרתי לישראל, חידשתי את כתיבת הטורים השבועיים שלי ב"תרבות מעריב" בעריכתו של גל אוחובסקי. הפעם, במקום הכותרת הקבועה "חיפוש עצמי", הופיעו הטורים תחת הכותרת "מהפכה". מטרתי באותם טורים היתה להדגים כיצד כל דבר בתרבות – ספר, תוכנית טלוויזיה או סרט קולנוע – יכול להיראות מנקודת המבט של ההארה. כך ניסיתי לחשוף את ההיבט ה"מואר" שביצירות אמנות ותרבות, במטרה לאפשר איתן מפגש מסוג אחר. הטורים הללו, שנכתבו בביטחון רב, סחפו אחריהם לא מעט קוראים קבועים ומסורים. מעבר לכתיבה העיתונאית (שכללה גם סדרת כתבות ב"חיים אחרים", טורים במוסף הדעות היומי של "מעריב" ועוד), לא הצלחתי באותן שנתיים להתמיד בהתחייבויות ארוכות טווח. המסע פנימה שאב אותי לא פעם ולא פעמיים, לעתים קרובות למורת רוחם המוצדקת של הסובבים אותי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי למען השם הבחור הזה שמכריז על עצמו שהוא "לא קיים"?
|
|
|
 |
|
|
|
את רוב רובו של מסע החיפוש העדפתי להעביר לבדי בחקירה עצמית מרוכזת וחסרת פשרות אל תוך טבע ה'אני', ובהתבוננות מתמדת על עצמי ועל אחרים. מפעם לפעם הופיע ספר משמעותי בחיי – או, נכון יותר יהיה לומר, התגלגל לידיי, מפני שלספרים רוחניים חשובים יש נטייה להתנהג כמו ישויות עצמאיות שמחליטות בעצמן מתי לבוא אליך. כך הגיעו אליי ספרים בלתי נשכחים כמו "חופש מהידוע" של ג'יידו קרישנמורטי (שהבנתי ממנו כל כך מעט באותו זמן, ועם זאת הוא טלטל אותי עמוקות) או "טנטרה, ההבנה העילאית" של אושו, שהיה מעין האצה בלתי נתפשת בהבנה הרוחנית שלי. אני זוכר היטב הצצות ראשוניות אל תוך מצב ההארה, כמו הרגע חסר הזמן שבו ישבתי במדרגות הכניסה של בית הוריי ברמלה עם הספר "טנטרה" והבנתי לראשונה מה זה אומר "להיות כאן ועכשיו". כמו כל מחפש רוחני מסור, זכיתי בהצצות כאלה שוב ושוב, והן עוררו את תאבוני ואת כמיהתי בצורה שלא יכולתי לשאתם.
לאורך כל אותן שנתיים "רדף" אותי הקשר עם טיוהר. זה היה קשר של אהבה-שנאה: כשהייתי רחוק ממנו, רציתי להתקרב, וכשהייתי קרוב אליו, רציתי להתרחק. היו מעורבים בכך שני גורמים משמעותיים. האחד היה שהתקשיתי לעכל את העובדה שמורה רוחני – לפחות האחד שאני אמור להיכנע אליו! - יכול להיות אדם כל כך פשוט מבחינה אינטלקטואלית. לטיוהר לא היה הרבה מה להציע מבחינה אינטלקטואלית לאחד כמוני, שבא מעולמם של גאונים וחוזים כמו קרישנמורטי,
אושו ומהרישי מהש יוגי. אני חיפשתי מורה עם חזון גדול ופילוסופיה עמוקה, בעוד שטיוהר הפנה שוב ושוב אל הפשטות של ה"כאן ועכשיו". הגורם השני היה שכאמור, התעקשתי שעליי לשמור על גבולות החקירה העצמאית שלי. כמו רבים אחרים, לא רציתי לאבד את ה"חירות" שלי באופן כה גורף, וסירבתי להפוך לחסיד שוטה. כך יצא שבקשר שלי איתו נזהרתי שלא להתקרב יותר מדי. אפילו פיזית ישבתי במפגשים שלו במעגלים הרחוקים יותר. ויחד עם זאת, בכל פעם שהוא הגיע לישראל, נהגתי להגיע לפחות לחלק מהמפגשים שלו, ויכולתי לחוש בוודאות את נוכחותו של שדה מסתורי שאפף את החדר. שוב ושוב ניסיתי לרדת לחקרו של המצב שבו שכן טיוהר: מה הוא חווה מבפנים, מה הוא מרגיש, כיצד הוא מגיב, כיצד הוא מחייך, ובמלים אחרות – מי, למען השם, הוא אותו בחור שנראה עטוי בגוף בשר ודם ויחד עם זאת מכריז על עצמו שהוא "לא קיים"?
כעיתונאי, אפילו מצאתי את עצמי מראיין אותו לאחד הטורים שלי ב"מעריב". ישבתי איתו באולם ששימש לתקופה מסוימת המרכז שלו בתל אביב, כולי נרגש מהמעמד – בלי ספק, נרגש מדי ולכן גם לא תפקודי במיוחד. בפגישה איתו הוא חייך הרבה, שתק הרבה, שמר על אותו מרחק מסתורי. כמו בכל מפגש איתו, גם במפגש של אחד על אחד חוויתי את אותה תחושה מעורבת של אכזבה לצד התרגשות ופליאה. האכזבה היתה שיש לו כל כך מעט להגיד על כל דבר ששאלתי אותו לגביו, והפליאה היתה בדיוק מאותה סיבה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| טיוהר
| /images/archive/gallery/608/727.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
באותם רגעים ארוכים הייתי מוכן לצנוח ולמות בו במקום
|
|
|
|
|
|
|
במקביל, אנמיקה - תלמידתו של טיוהר והאחת שהוא הכיר בהתעוררותה הרוחנית - הגיעה לישראל, ונוצר בינינו קשר של ידידות, שהתבסס במידה רבה על אותה פגישה יוצאת דופן בגני האשראם בפונה לאחר נקודת המפנה שלה. עם אנמיקה יכולתי לשוחח יותר, והקרבה אליה העצימה את הביטחון שלי ביחס להצצות החטופות שחוויתי אל תוך המצב המשוחרר. גם הפגישות איתה היו אפופות בדממה ובאנרגיה לא מוכרת. לאחר זמן מה, כאשר נודע לי שהיא עומדת לקיים רטריט (סדנת עומק ממושכת) בסיני, מצאתי את עצמי בתום הלבטים הבלתי נמנעים, מצטרף יום לפני לרשימת המשתתפים.
ברטריט הזה למדתי את השפה ואת המנהגים של רטריטים: למדתי, לראשונה בחיי, לשתוק במשך חמישה ימים רצופים; למדתי לעצור את הזמן ולהקשיב; למדתי להיות אף אחד; למדתי להיעלם. אני זוכר את עצמי יושב על שפת הים בלילה הראשון של הרטריט, קולט שאני בשתיקה מוחלטת ושאני לכוד כאן בתוך התרחשות מוזרה ואינטנסיבית שכל מטרתה היא להעלים אותי. אני זוכר איך הפנמתי אז שגם למחרת לא אוכל לברוח, וגם לא יום לאחר מכן, ואפילו לא ביום שלאחריו, ואפילו אפילו לא... פתאום השתרע מרחב בלי קצה, שאיים לבלוע אותי. הכוח של המסתורין החל לפעול.
הרטריט ההוא היה נקודת מפנה משמעותית ביותר במסעי הרוחני. התחלתי להרפות באמת, וכתוצאה מכך הופיעו בזו אחר זו חוויות אקסטטיות עד כדי שכרון חושים מוחלט: מפעם לפעם מצאתי את עצמי נבלע בתוך מעין טייפון אנרגטי, כאילו שנוכחות מסתורית באה משום מקום ותפסה עליי פיקוד. בתוך הטייפון הזה חושיי נסוגו פנימה, והעולם - פשוטו כמשמעו - היה מאבד מממשותו. לא יכולתי לראות אובייקטים, וכל מה שידעתי אז היה שרק התודעה קיימת. האקסטזה שהיתה כרוכה בידיעה זו היתה מהממת – עטוף בה, ידעתי ששום דבר לא משנה יותר, שום דבר לא משנה יותר לעולם. באותם רגעים ארוכים הייתי מוכן לצנוח ולמות בו במקום, כי כל מה ששינה באמת היה לא החיים אלא רק הידיעה שכל מה שקיים הוא התודעה.
בוקר אחד - נדמה לי שהיה זה הבוקר השלישי של הרטריט - התעוררתי עם הידיעה והחוויה הישירה, שהעולם כולו מתנהל "בלעדיי". גיליתי שמי שאני הוא תודעה חופשייה, תודעה המצויה במצב של עדות וחוסר מעורבות בעולם. דבר זה איפשר לי הרפיה עמוקה אף יותר: כביכול, משכתי את ידיי מניהול העולם ונסוגתי עמוק, עמוק פנימה.
לקראת סופו של הרטריט הזה צעדתי לבדי ברצועת חוף מרוחקת. צעדתי ובכיתי. לא, לא בכיתי - התייפחתי. שבור כולי לרסיסים, התפללתי למסתורין שיאפשר לי "למות". בסתר לבי עשיתי אז "עסקה" עם המסתורין: הודעתי לו שאני מוכן למות, אפילו פיזית, אם זה מה שיידרש כדי שהאמת תחיה במקומי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אנמיקה
| /images/archive/gallery/191/459.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
זהו זה: הייתי מוכן לקפוץ למים
|
|
|
|
|
|
|
בסוף הרטריט לא רציתי לסיים את השתיקה. הדממה שבתוכה שריתי נראתה לי טבעית יותר, טהורה יותר. אותה הדממה שמפניה חששתי כל כך היתה עכשיו מצבי האינטימי ביותר. ועם זאת, הדממה המופלאה הזאת הופרה בכוח על ידי מישהי, בחורה בשם קנאלה (זה היה שמה כפי שקיבלה אותו מטיוהר, שמה העברי היה תמי או תמר) שלימים הפכה לחברתי הטובה ביותר ולאשתי.
היא ניגשה אליי והממה אותי מיד בישירות שלה ובמידה שבה לא היססה להפר את הדממה שבה הייתי שרוי. הדבר הראשון שהיא הודיעה לי היה שהיא היתה אמא שלי בגלגול קודם! היא ניסתה להבין מי זה אותו בחור צעיר שנראה היה שעובר תהליך כה עמוק לאורך הרטריט. במשך כל שעות הנסיעה הארוכות מאילת לתל אביב היא לא הפסיקה לדבר. כמובן, התקשיתי לעמוד בקצב שלה, לאור מצבי המנותק כל כך. ויחד עם זאת, נמשכתי מאוד לתקשורת איתה. משהו בינינו זרם בחוסר מאמץ גמור, כאילו שרק חזרנו לקשר שהתקיים כבר אלפי שנים, כאילו שרק לבשנו גופים אחרים ועכשיו צריך להיזכר מי הוא מי.
תמר שינתה את חיי באותה נסיעה. כתלמידה מסורה של טיוהר, היא הבחינה בקשר האמביוולנטי שלי איתו ועודדה אותי להתקרב אליו. היא עודדה אותי להתמסר, להיכנס פנימה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הייתי פתוח מספיק, זמין מספיק, כדי שאוכל לשקול בלב חשוף את האפשרות הזאת שאיימה עליי כל כך. באותה נסיעה בחרתי להתמסר לטיוהר, בידיעה שלא משנה כמה רחוק אגיע במסע הרוחני, עדיין נראה היה שהוא מחזיק בחסד כלשהו שלי, לבדי, אין כל יכולת להשיג אותו. פתאום הסכמתי לקבל את האפשרות שלא אוכל לעשות את הקפיצה הזאת בכוחות עצמי, וכך נחלץ הילד התם שבי מתוך התחפושת האינטלקטואלית והמתבוננת שעטיתי על עצמי. זהו זה: הייתי מוכן לקפוץ למים. תמר סיפרה לי שבסוף יולי של אותו הקיץ טיוהר יגיע להעביר רטריט בסיני ויעניק גם "חניכה" למי שמבקש. היה לי ברור שאבקש חניכה, וכך לבי נפתח לחסד שרק כניעה יכולה לאפשר.
|
|
|
|
|
|
|  | | תמר טובלי
| |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
