 |
/images/archive/gallery/765/908.jpg שי טובלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| אמא זונה. אבא סרסור. החיים ברמלה במשפחה מאומצת. החלום החוזר על כדור השלג וטראנס הכתיבה הראשון בגיל 12. פרק שני בסדרה האוטוביוגרפית של שי טובלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיפור הילדות שלי אינו מתחיל ברגע הלידה. מאחר שבגיל שלושה ימים נמסרתי למשפחה מאמצת, לא ידעתי עד לגיל מאוחר יחסית שבו פתחתי את תיק האימוץ מהיכן בדיוק התחילו חיי. כיום אני יודע לספר את הסיפור של ראשית חיי, כפי שסופר לי בהיותי בן 27 על ידי עובדת סוציאלית של השירות למען הילד.
התברר לי שאמי הביולוגית עבדה כזונה, לצד בעלה שהיה הסרסור שלה. במהלך חייה איתו היא ילדה (אם כי אני מניח שלא בהכרח ממנו) שני ילדים, אח ואחות, ולבסוף עזבה אותו – יחד עם שני ילדיה - בעלבון רב, כאשר הוא הביא אישה נוספת לבית. בחייה החדשים היא המשיכה להתפרנס כזונה במטרה לכלכל את שני ילדיה, ובנקודה מסוימת בזמן היא פגשה גבר נשוי, שאני מניח שהיה לקוח שלה, ונרקם ביניהם קשר ממושך יחסית. היא נכנסה ממנו להריון, ולמרות שהוא התעקש שלא יעזוב את אישתו, הוא הבטיח להצהיר על אבהות. אולם כאשר ההריון התקדם לחודש החמישי, הוא חזר בו וגם נפרד ממנה סופית. כך אין לי ולו פרט מזהה אחד לגבי מי שהיה אבי הביולוגי. אמי נפגעה מאוד, אולם מעז יצא מתוק: כתוצאה מהאירוע הזה, היא החליטה להפסיק לעבוד כזונה ולהתחיל לעבוד כמטפלת בקשישים. בנוסף, היה לה ברור שיהיה עליה "להקריב" את התינוק הנוסף כדי שתוכל לפרנס את השניים שקדמו לו. בנקודה זו היא החליטה למסור אותי לאימוץ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא הרגשתי שייך לגופי או לעובדה שאני "בן"
|
|
|
 |
|
|
|
הלידה היתה קשה ביותר: הייתי תינוק גדול מאוד, ונאלצו "לחלץ" אותי באמצעות לידת ואקום. ברגע שנולדתי, הפרידו אותי מיד מאמי הביולוגית. העובדת הסוציאלית אמרה לי שעבור אמי הרגע ההוא היה קשה מאוד. בבית החולים המתנתי מרגע הלידה במשך שלושה ימים עד שנלקחתי על ידי משפחתי המאמצת. אני משוכנע שאלה היו שלושה ימים לא קלים עבור תינוק בן יומו.
לנטישה זו, על ידי שני הוריי, היו לפחות שתי השלכות גורליות על חיי: מצד אחד, תחושת הנטישה הותירה את רישומה העמוק בגוף ובנפש ונדרשו שנים ארוכות של עבודה רוחנית כדי להיפרד מהטבעה זו. אני זוכר היטב שלאורך הילדות והנעורים הופיעה פעם אחר פעם התחושה של ילד נעזב, שמשהו בתוכו קפא עם הנטישה ונשאר ילד לתמיד, ולכן הוא גם זקוק לשמירה מתמדת, להגנה ולביטחון. מצד שני, היו לאירוע זה גם השלכות אחרות לגמרי, מפני שברור לי שבזכות אותה נטישה היה לי קל מאוד לחוות חופש עמוק מהיקשרות לעולם הביולוגי והפיזי, דבר שללא ספק סייע לי לעבור התעוררות רוחנית בגיל הצעיר כל כך של 23. עבור ילד מאומץ, בייחוד כאשר הוא רגיש מאוד, ישנה חוויה מתמדת שלא היתה לו התחלה. כאשר הוא מביט אחורה לעבר ראשית חייו, הוא רואה שם ריק, תהום, לא-כלום. הוא כאילו הגיע מהאין. בחוויה פנימית יוצאת דופן שכזו טמון פוטנציאל משחרר ביותר.
למרבה המזל (מזל
או קארמה? אולי שניהם גם יחד), אומצתי על ידי זוג הורים שהם חברים ותומכים שלי עד עצם היום הזה. לאורך שנות ילדותי הם גידלו אותי בתשומת לב רבה, ברגישות ובאהבה. יחד עם זאת, משהו בי תמיד חווה את עצמו כ"עוף מוזר". לא הרגשתי שייך למשפחה שלי, המצומצמת והמורחבת, לעדה, לדת, למדינה. לא הרגשתי שייך לעיר שבה גדלתי (רמלה), לתרבות שבתוכה חייתי, לחברים שמסביבי, ואפילו לא לגופי או לעובדה שאני "בן". משהו בתוכי התעקש תמיד, עוד מילדות, לשמר את התחושה של שייכות למשהו אחר לגמרי, לעולם אחר. מסיבה זו, באופן טבעי, לא התערבבתי בתוך החברה שבה חייתי ונטיתי להתכנס אל תוך עצמי ואל תוך עולמי הפנימי. חדרי היה מבצרי, ועולמי הפנימי היה עשיר מאוד.
גם כאן היו לחוויה פנימית זו שני פנים: הפן האחד היה, כמובן, תחושת ניכור ונתק. פחות או יותר, מגיל 6 או 7 הפסקתי לחוות את עצמי כ"ילד" או כ"נער" ולא השתתפתי מעבר לנחוץ בחיים החברתיים, גם כאשר אחרים ניסו לחפש את קרבתי. היו לי חברים, כמובן, אולם לא חוויתי היקשרות אליהם. משהו בתוכי חווה את עצמו כ"זקן", וכך לא יכולתי להתחבר אל עולם הילדות והנעורים. אולם הפן השני היה חופש עמוק מתחושת השייכות שלרוב כובלת אותנו אל העולם; תחושת שייכות שבמסע הרוחני עלינו לעבור, אם ברצוננו לזכות בהארה, תהליך השלה מכאיב שלה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/765/911.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
התהום הזאת היא הריק המוחלט שהוא ביתי האמיתי
|
|
|
|
|
|
|
הייתי צופה מהצד. מקשיב, מתבונן, תמיד לומד מהר יותר מכל האחרים. החוויה הפנימית שלי היתה טוטאלית, עזה, קיצונית, נטולת פילטרים. גם הפעולות שלי היו טוטאליות, ולעתים קרובות ביטאו רמה גבוהה של משמעת עצמית, אולי אפילו גבוהה מדי יחסית לאותו שלב מוקדם של חיי. החלומות שלי על מה שאהיה כשאהיה גדול היו שונים לגמרי מאלה של כל האחרים. בתחילה חלמתי להיות פוליטיקאי שמאלני ולשנות את העולם באמצעות פוליטיקה של צדק חברתי, אולם מאוחר יותר החלום התחלף וכל מאמציי היו להיות סופר גדול. לעולם אזכור את המשפט שהמורה שלי בכיתה ח' אמרה לי: "אתה עוד תגיע רחוק" (אם כי ברור לי שלא בדיוק לרחוק הזה היא התכוונה...).
את חדרי הקטן שבעיר רמלה הפכתי כבר בגיל 10 למקדש של כתיבה בלתי נלאית. עוד בגיל 10 התחלתי לכתוב שירים, ואני זוכר שמדי פעם הייתי כותב עד עשרים שירים ביום. את חלקם המוחץ לא הבנתי בכלל – הם ביטאו רעיונות מסובכים ונכתבו בשפה גבוהה, במעין מצב של טראנס. בסביבות גיל 12 התחלתי לכתוב, כאחוז דיבוק, מסות פילוסופיות על משמעות החיים. הן פשוט פרצו מתוך המעמקים. אני משוכנע שלא הבנתי מה אני כותב, ואין לי מושג מה היה היחס שלי אל המסות הללו אילו הייתי קורא בהן היום. כך או כך, כאשר הייתי כותב, הייתי שוקע במצבים אקסטטיים יוצאי דופן.
הייתי תלמיד מצטיין. במיוחד בתחומים כמו ספרות, היסטוריה, תנ"ך. לעומת זאת, במקצועות "ארציים" יותר – כמו התעמלות, מלאכה ושל"ח – נאבקתי בציפורניים. כל הווייתי היתה הוויה מעודנת, מנותקת ממחוזות ארציים, רחוקה ולא שייכת.
בכל משך שנות ילדותי ונעוריי נהגתי לחלום באינספור לילות חלום מסוים שפירשתי אותו כחלום בלהות, מכיוון שלא היו לי הכלים להבין אותו אחרת. חלמתי שאני כדור שלג המתגלגל במדרון. הכדור, שהוא אני, הולך ומאיץ, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לתהום אינסופית. בכל פעם שהייתי מגיע לתהום, הייתי מתעורר בחרדה. רק לפני שנים ספורות, לאחר ההתעוררות הרוחנית, חזרו והופיעו בתוכי בעוצמה האנרגיה המסתורית והתחושה הפיזית שהתלוותה לה, בכל פעם שהייתי נופל לתהום. אז יכולתי להבין שלא היה זה חלום בלהות, אלא האנרגיה של המסתורין עצמו שליוותה אותי עוד מילדות. כיום כבר אין בי פחד מאותה תהום: התהום הזאת היא הריק המוחלט שהוא ביתי האמיתי.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/765/904.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
יריתי מאמרים וכתבות בצרורות
|
|
|
|
|
|
|
ההתפתחות ה"מקצועית" שלי החלה בגיל מוקדם יחסית. בתקופת התיכון התחלתי לכתוב מאמרים לביטאון הארצי של הנוער העובד והלומד (מסגרת שניסיתי להשתייך אליה, ללא הצלחה), ובגיל 16 עברתי ל"מעריב לנוער", שהיה אז מגזין בשיא פריחתו. כתבתי שם במשך שנתיים. יריתי מאמרים וכתבות בצרורות. הייתי שאפתן מאוד. אולם העבודה העיתונאית התאימה לי הרבה פחות מכתיבה ספרותית, ופעמים רבות מדי גלשתי לכתיבה ספרותית, שטישטשה מאוד את הגבולות בין דיווח עיתונאי לבין פרוזה.
במקביל כתבתי רומאנים נסיוניים ועשרות רבות של סיפורים קצרים. הכתיבה שלי היתה אף היא טוטאלית, ודמתה לסוג של טראנס: הייתי מפעיל את המחשב, כותב סיפור קצר במשך שמונה שעות רצופות, שומר את המסמך ואז מכבה את המחשב. לעולם לא הייתי שב אל הסיפור כדי לתקן או להשלים אותו. תפשתי את תהליך היצירה בדומה ליצירה מוזיקלית שמנוגנת פעם אחת ויחידה. כאשר הגעתי לגיל הצבא, היו באמתחתי כבר כמה סיפורים בשלים ומשמעותיים יותר.
בצבא הגעתי לגלי צה"ל. הגעתי לשם מלא שאיפות ותקווה "להשתייך" סוף סוף. האמנתי שבתרבות של גלי צה"ל – תרבות תל אביבית, משכילה, "מפותחת" יותר מזו הרמלאית – אמצא את עצמי. אולם כמה מעט ידעתי! גם לשם לא הצלחתי להשתייך, ואט אט מאסתי במקום, באופיו התחרותי ובמסכות החברתיות שכולם עטו על עצמם.
בחודשים הראשונים לשהותי בגלי צה"ל, נפגשתי עם גילי בר-הלל (מי שלימים הפכה למתרגמת לעברית של כל ספרי "הארי פוטר"). נתתי לה לקרוא סיפור שלי, והיא בתגובה ביקשה את רשותי לחלוק אותו עם אחרים. כעבור ימים ספורים, להפתעתי הרבה, התקשרו אליי למחלקה מי שהיו אז העורכים של הוצאת "כתר", חיים פסח וצרויה שלו. הם היו נרגשים מאוד מהסיפור שהגיע לידיהם וביקשו סיפורים נוספים. כעבור שבוע מצאתי את עצמי חתום על חוזה עם הוצאת ספרים גדולה.
כך הוצאתי לאור את ספר הסיפורים שלי, "שפת הגוף", ספר שכלל עשרה סיפורים, שהכילו את כל עולמי הפנימי העשיר ורב-הרבדים: סכסוך בין זהויות מיניות סותרות לצד טוטאליות רגשית, כאבי הנטישה והאימוץ לצד חיפוש עמוק ולהוט אחר אינטימיות אמיתית, פחדים ביחס לעולם הגברים וביחס לעולם הנשים כאחד לצד העזה לגעת במחוזות נפשיים "מסוכנים", חוסר שייכות עמוק לצד איכות חקרנית, ישירה ובלתי אמצעית. הספר הזה היה כל רכיבי עולמי הפנימי, כאילו שבתוכו סיכמתי את הווייתי עד לאותה נקודה; אותה הוויה שמחלקיה הקשים נפרדתי אט אט עם תחילתו של החיפוש הרוחני.
הספר מכר מהדורה אחת בלבד, אך עורר עניין רב. לא מעט מבקרי ספרות חשובים הגדירו אותי כ"סופר מבטיח", וזכיתי בפרס משרד החינוך והתרבות לאותה שנה. מעטים ערערו על הכישרון הספרותי שהתגלה אז. ויחד עם זאת, עד היום אני תוהה כיצד ניתן היה לבודד את הערך הספרותי של היצירה מהמורכבות הפסיכולוגית הרבה שאפיינה אותה. אחרי הכל, ללא ספק מדובר היה בעולם פסיכולוגי שראוי להיפרד ממנו או, לפחות, להותיר ממנו רק את אותן איכויות חיוביות ובעלות פוטנציאל בונה. ומאחר שלא היה אף אחד בסביבה שהכרתי שידע להנחות אותי בכיוון כזה, עשיתי זאת לבסוף בכוחות עצמי: שנה בלבד לאחר צאת הספר כבר הייתי עם הפנים אל האור.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
