 |
/images/archive/gallery/146/308.jpg מייק טייסון, לך תלמד ימימה.
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
|
|
| לימדו אותי לנצח: ביושר, בתחבולות, בתחכום או בחנופה. אבל לא לימדו אותי להפסיד. רוזין רוזנבלום מתאוששת מנוקאאוּט |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפי מספר שבועות שיחקתי עם הבן שלי במשחק הקלפים "מלחמה". הוא הפסיד. כל השכונה שמעה על ההפסד. צרחות הזעם שלו מילאו את הרחוב וההתנגדות העזה שלו לתוצאות נשמעה בכל מקום. הוא בישר לי בחגיגיות שאני אמא גרועה ושהוא כבר לא אוהב אותי.
זו לא הייתה הצגה. המצוקה שלו הייתה אמיתית. הוא באמת לא ידע להתמודד עם ההפסד, במיוחד הפסד לאימא שאמורה לגונן עליו ולתת לו לנצח תמיד. ניסיתי להרגיע אותו, להסביר לו שלא תמיד מנצחים בחיים, שאפילו צבי הנינג'ה מפסידים לפעמים, אבל לא מצלמים סרטים עם סוף כזה, כי אין להם ביקוש.
כשזה לא עזר, עשיתי טעות גורלית וניסיתי לגייס את האבא לעזרה.
 |
| קדימה כאוס |
|
השאלה ''למה'' נובעת מרצון מגלומני לשלוט בחיים ומהפחד מפני תהו ובהו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
פניתי אליו ואמרתי: "נכון שגם מכבי תל אביב מפסידה לפעמים?". האבא נעץ בי מבט נוקב ואמר: "נכון...אבל מה שאני אוהב במכבי תל אביב זה שהם יעשו הכל, אבל הכל, אבל ממש הכל - בשביל לנצח".
מסתבר שהעניין הזה של לא לדעת להפסיד, אינו קשור בגיל. מה יש לי להתלונן על האבא שאינו מסוגל להתבדח על העובדה שמכבי מפסידים לפעמים? הרי גם אני, כבר לא בת חמש, ועד היום גם אני לא יודעת להפסיד. גם אני חשה עלבון צורב כשאני מפסידה ואם לא הייתי מתביישת, הייתי מרביצה צרחה הגונה בכל פעם שזה קורה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איך ליפול נכון
|
|
|
 |
|
|
|
כמה ימים אחר כך, הזדמן לי לשוחח עם מורה לאומניות לחימה שסיפר לי בהתלהבות על התחום שלו. מכל מה שהוא סיפר, משפט אחד שהוא אמר נחרט אצלי: "אחד הדברים החשובים שמלמדים באומניות לחימה הוא – איך ליפול נכון".
"איך ליפול נכון" – מדהים! הוא לא אמר שהם מלמדים איך לא ליפול, אלא איך ליפול נכון. כי נקודת ההנחה היא שכל לוחם, אפילו המנוסה ביותר, נופל לפעמים. העניין הוא איך ליפול נכון כדי למזער את הנזק, כדי לא להתרסק לגמרי, איך ליפול מבלי להתנגד ליריב, איך לשהות כמה שפחות על הקרקע ולמנף את הנפילה להתרוממות מהירה.
חשבתי לעצמי שזה כל כך נכון ללמד את זה ולא רק במסגרת אומניות לחימה, אלא גם במסגרת החיים, כי זו האמת: אנחנו גם נופלים, גם מפסידים – השאלה היא האם אנחנו
יודעים איך לעשות זאת.
במשך שנים, קסמו לי מורים רוחניים שהתיימרו ללמד אותי לא ליפול, שהבטיחו לי אשליה של אושר תמידי. היום אני לא מאמינה בזה. ההבטחה לאושר תמידי היא הבטחה מפתה מאוד, הרבה פעמים היא מועברת באופן כריזמטי וסוחף – אך אין בה אמת.
החיים כוללים נפילות. הבעיה היא לא בנפילות, אלא במוכנות שלי לנפילות, לידיעה שלי איך ליפול נכון, איך לשהות כמה שפחות בתוך הנפילה, איך להתרומם ממנה, ובעיקר – איך להסכים לה. החיים הם כמו מוניטור, זגזוג תמידי בין הפלוס למינוס, וכמו במוניטור, כך בחיים – קו ישר ללא תנודה בין הפלוס למינוס, משמעותו מוות. מורה טוב אמור ללמד אותי לזגזג נכון בלי תנודות קיצוניות. מורה שמוכר לי אשליה של אושר רצוף – מוכר לי מוות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני זה גם ההפסד
|
|
|
|
|
|
|
אני מנסה לחשוב מה זה אומר ליפול נכון בחיים. האם זה אומר שיכאב פחות? שלא יכאב בכלל? להתעלם מהכאב? אני חושבת שהכאב הגדול בנפילה, הוא לא כאב הנפילה, כי אם כאב ההתנגדות לנפילה. השפיטה חסרת הרחמים שלי את הנפילה, חוסר ההסכמה שלי להיות במקום כל כך נמוך, הם שגורמים לשרירי הנפש שלי להיות תפוסים כל כך.
ולכן, ללמוד ליפול נכון זה ללמוד לפתח חמלה כלפי עצמי, כי רק חמלה יכולה למוסס את ההתנגדות לנפילה. חמלה, אין כוונתה לרחמים המתייגים אותי כמסכנה, כי אם למבט רך יותר המקבל את החלקים האנושיים שבי ולא שופט אותם. החמלה היא זו המאפשרת לי לא להתנגד לנפילה. לקבל אותה, לכאוב אותה אך לא לשהות בה מעבר למידה שנקבעת מאליה. לכאוב אותה מבלי שיתווספו לכאב הזה כאבים לא רלוונטיים. החמלה מונעת ממני מלהגדיר את עצמי באמצעות הנפילה ומאפשרת לי להתרומם בחזרה.
לימדו אותי לנצח: ביושר, בתחבולות, בתחכום, בחנופה ובעוד אינספור דרכים. לא לימדו אותי להפסיד. אני לא לימדתי אותי להפסיד מתוך פחד שההפסד מגדיר אותי כמפסידנית. מתוך פחד שההפסד והנפילה הם אני. אבל האמת היא שההפסד והנפילה הם לא אני, הם גם אני, יחד עם אינספור תכונות שהן אני.
איך אני יכולה ללמד את הילד שלי ליפול נכון? איך אני יכולה ללמד את הילד שלי להפסיד מבלי שכל השכונה תשמע את הצרחות שלו ותחשוב שהוא ילד מוכה?
רק כשאני מפתחת חמלה כלפי עצמי על כל מרכיביי, הילד שלי יוכל לפתח חמלה כלפי עצמו. בטעותי חשבתי שלגונן על הילד שלי זה למנוע ממנו ליפול. היום אני מבינה שלגונן עליו זה לגונן על החמלה שבו. ללמד אותו להכיר בה ולתת לה למלא את תפקידה: להגן עליו מפני ההתקפות חסרות הרחמים של האגו שמתנגד לנפילה.
רק כך הנפילה תהפוך מהתרסקות מוחלטת אל הרצפה בנוקאאוט משתק – להזדמנות לשהות למטה ולאגור כוחות להתרוממות בעוצמה מחודשת.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
