 |
 |
|
|
|
|
|
|
| במשך שנים למושג "כישרון" התלוותה אצלי בת זוג מאיימת – "החמצה". רוזין רוזנבלום על יצירתיות והמכלאה החברתית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה זה כישרון? האם כישרון הוא הדרך היצירתית בה אני מבטאת את עצמי? האם כישרון הוא תלוי חברה, כלומר משהו שאחרים מגדירים? או אולי כישרון הוא הגדרה שלי את עצמי? האם הגדרתו של הכישרון תלויה במימוש שלו?
אם אני כותבת או מציירת או מבשלת למגירה – ואף אחד לא נחשף ליצירה שלי, האם אני עדיין כישרון? או שאני כישרון מבוזבז?
במשך שנים, למושג כישרון התלוותה אצלי בת זוג מאיימת – החמצה.
לא יכולתי לשמוע את
המילה כישרון, מבלי לשמוע את המילה הנרדפת שהדהדה מיד : החמצה.
עבורי, כישרון היה חד משמעית תלוי בהגדרה של הסביבה ובהכרה חיצונית. בהיותי נתונה להכרה חיצונית, היה לי מדד אחד בלבד: "מדד מחיאות הכפיים", האמיתיות או המדומות, ששמעתי בראשי.
המדד הזה הפך אותי לאסירה הנתונה לחסדי ההכרה החברתית, וכאסירה חלו עליי הרבה חובות: חובת מציאת חן, חובת ההוכחה, חובת עמידה בנורמות מוגדרות של ביטוי הכישרון ועוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כשרון זקוק לחופש
|
|
|
 |
|
|
|
לא ידעתי שלכלא הזה אני הכנסתי את עצמי. במקום להתעסק עם הכישרון, התעסקתי עם ההכרה ולא הבנתי ששום הכרה חיצונית לא תעניק לי את ההכרה שאני לא נותנת לעצמי, כי זה אופיו של כישרון לא מהותי: התעסקות תמידית בחוסר ההכרה שלי בי. ואם אני לא מכירה בי, מי יכיר בי?
והסד הלוחץ של ההכרה החיצונית, חיבר את המושג כישרון לתחרותיות. אם יש משהו שהכישרון שונא זה לחץ. תנו לו לחץ והוא נחנק. ומה יותר מלחיץ מתחרותיות? וככל שרציתי לנצח, כך הכישרון שלי יצא נפסד, כי בניגוד למה שהאמנתי, כישרון לא יכול לעבוד בתחרות. הוא אולי יכול להנפיק הישגים פה ושם, אבל לא באמת לפרוח.
בשביל לפרוח, הכישרון צריך חופש, הוא צריך להיות בלתי תלוי – ותחרותיות זו התלות הגדולה ביותר שקיימת: אני תלויה במיקום שלי, תלויה בהגדרה של אחרים אותי, תלויה במדד מחיאות הכפיים.
לימודי ימימה חיברו אותי להבנה אחרת של המושג כישרון. הכישרון הוא הכשרת הכלי, כלומר הכשרת עצמי. הכשרת הכלי באופן מתמיד, תוך נתינת אמון שההכשרה תאפשר לי להזרים את אופני הביטוי של העצמי שלי.
הכשרת הכלי משמעותה קודם כל, להסכים לעובדה שאני כלי, צינור להעברה. אין בי שום דבר שהוא שלי, גם לא הכישרון. הכישרון הוא לא התוכן של מה שאני חושבת שיש בי. התוכן הוא סוג של מידע שניתן לי להעברה, באופני ביטוי שונים, מבלי שתהיה לי אפשרות לאחוז בו, למדוד אותו או לכמת אותו. ואם אי אפשר לאחוז בתוכן, אז לא אני ולא הסביבה יכולים לשפוט אותו ובכך מתבטלת התלות בהכרה החיצונית או הפנימית.
הכשרת הכלי זה לנקות אותי מרעשים פנימיים התובעים הגדרה של מיקום ומכניסים לחץ למערכת, זה לוותר על הצורך במדדים, זה להבין שהתביעה להכרה, חיצונית או פנימית, מקורה בגאווה האוחזת בכישרון כשלי.
השחרור מהאחיזה מזרים לכלי את החופש הדרוש כל כך לתוכן, כדי שהוא יוכל לעשות את מה שהוא צריך לעשות: לבטא את עצמו דרכי ללא הפרעה.
מסתבר שלפעמים, המעשה החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות למען עצמנו, הוא פשוט, לא להפריע.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
