תגובות עד כה: 16 תגובות, ב- 13 דיונים. לקריאת כל התגובות ברצף סגור את כל התגובות הוסף תגובה 13.  מפרה ומעניין     גלית,  פתח תקווה,    15/05/07 16:07 אבל עכשיו כדי שנהיה פרקטיים למה הכוונה בפיתוח חמלה, איך עושים את זה ומה מתקשרים לילד שבוכה, מרכין ראש, מרגיש הכי לוזר בעולם, כי הוא הפסיד במשחק? הגב לתגובה זו          ללמד אותו את הכייף שבמשחק         o,    31/05/07 16:54 אימי ילדה אותי מאוחר וכך יצא ששיחקתי הרבה עם צעירים ממני, ובילדות זה אמר גם הפרשי גובה וכוח גדולים מאוד. היו הרבה פתרונות כיצד להנות למרות הפערים, בעיקר עם הדמיון. שנינו משחקים באותה הקבוצה נגד שנינו בקבוצה השניה. הגבלות שונות על החזק או הגבוה במשחקים אשר ''מוסברות'' באופן בדיוני-סיפורי. ובעיקר התלהבות ופידבקים חיוביים מהרגעים היפים במשחק - וזה אומר שההורה - המבוגר, צריך ללמוד בעצמו להנות ממשחקים, או לבחור משחקים ולהמציא חוקים שהוא באמת אוהב. (זה מעין מסע פנימי שכזה) הגב לתגובה זו          לגלית         רוזין,    19/05/07 00:06 רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך, אז מקווה שתראי את תשובתי. אני חושבת שלפתח חמלה אצל הילד, מתחילה בלפתח חמלה אצל ההורה. אם ילד רואה את ההורה שלו מפסיד בכל מיני מצבים בחיים ומקבל את ההפסד, למרות הצער הכרוך בכך, הילד ילמד גם לקבל את ההפסדים שלו. כמו כן, כשאת משחקת עם הילד שלך, אל תתני לו לנצח בכוונה (כי גם בחיים אף אחד לא יתן לו לנצח בקלות) אל תפחדי לנצח אותו ולתת לו לחוש את ההפסד, תשדרי לו גם את הכיף לשחק בלי שום קשר לניצחון. אל תכחישי את רגשותיו לגבי ההפסד, אלא תנסי למקד אותם נקודתית לאותו אירוע: היום הפסדת אבל בפעם אחרת תנצח. לפתח את החמלה שבו לעצמו, זה גם אומר לתת לו לראות את עצמו כמכלול של תכונות ויכולות אנושיות הקיימות אצל כל אחד במינונים אלו או אחרים, לראות גם את החוזקים שלו וגם את המקומות היותר חלשים. שוב אני חוזרת למה שפתחתי בו, אני מאמינה שכשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו לראות אותנו כמכלול אנושי, כשאנחנו מקבלים את עצמנו על כל מי שאנחנו, אנחנו מקלים על הילדים שלנו לעשות זאת גם לגבי עצמם. מקווה שעזרתי. רוזין הגב לתגובה זו 12.  Rozin Ut Kishronit, write a book.  ל"ת      Ani kone.,    06/05/07 04:26 הגב לתגובה זו 11.  פשוט וקולע     מרלן,  ארה''ב,    06/05/07 04:03 תודה את מדהימה הגב לתגובה זו 10.  יפה מאוד     קולומבוס,    04/05/07 05:47 בכלל, החינוך לניצחון הוא הוא אחד המקורות הגדולים ביותר אם לא הגדול מכולם לחיים של תיסכול וחוסר סיפוק. כשכולם מחונכים לנצח, תמיד יהיה רק אדם אחד מלא סיפוק בקצה הפירמידה, וכל מי שמתחתיו יהיה מתוסכל. וגם הסיפוק של ההוא יהיה רק זמני ורצוף פרנויות, כי הקינאה של האחרים לא תגרום להם לשבת בחיבוק ידיים, והוא יודע זאת היטב. ככל שנמציא עבור הילדים שלנו (ועבור עצמנו) משחקים שההנאה מהם נשאבת מעצם המשחק ולא מניצחון בהם, כך נעזור להם (ולעצמנו) להיות בוגרים מאוזנים יותר שמוצאים סיפוק בעצם ההשתתפות ב''משחק'' החיים ולא בניצחון ב''משחק'' הזה. הגב לתגובה זו 9.  נכון ונעים     גלעד,    02/05/07 21:18 נכון לפי דפוסיי היקום ומאוד נעים לקרוא, תודה הגב לתגובה זו 8.  בודהיזם.  ל"ת      ())))),    02/05/07 18:55 הגב לתגובה זו 7.  איפה האלגוריה ואיפה המציאות....     תקווה,    02/05/07 16:27 אולי באומניות לחימה ניתן ללמד איך ליפול נכון אבל זה לא עובד כך בחיים עצמם. איך אפשר לפתח מוכנות לנפילות ?(כפי שמצויין בכתבה). יש עוצמות ודרגות שונות של נפילות, ויתרה מזו ישנן כאלו שתלויות באדם עצמו וכאלו שאין לו שום אפשרות לשנות והמציאות מכתיבה לו אותן. (מלחמות, תאונות דרכים). על נפילות מינוריות ניתן להתגבר ואולי לנבות חלק מהן ולהתכונן אליהן. אבל אי אפשר ללמוד איך ליפול נכון שנופלת עלייך ''נפילה'' חזקה. אף אחד לא יכול להתכונן וללמוד איך ליפול לסיטואציות בהן מאבדים משהו עקרוני ומהותי מהחיים. לא פגשתי אדם שהתכונן נכון לשכול, לאובדן בן, לאובדן אהוב, לאובדן שפיות הדעת של קרוב או לכל אובדן מסוג שהוא. כדי להתרומם מחדש מנפילה צריך למצוא מושא חדש להאחז בו, תקווה חדשה לעתיד טוב יותר למי שנפלו לו השמיים על הראש. אותה תקווה תהייה קרש ההצלה ולאו דווקא החמלה. הגב לתגובה זו          לתקווה         רוזין,    02/05/07 18:39 כשאני אומרת ללמוד ליפול נכון, אני לא מתכוונת לניסיון לנבא את הנפילות שיגיעו, או להיערך לקראתן בדרך כלשהי. אני בעיקר מדברת על אי ההתנגדות לנפילה. ההתנגדות יכולה ''להתחפש'' לסוגים שונים של תגובה: אי ההסכמה לקבל שהמכה הז קרתה לי, ההכחשה של מצבים שקורים לי, אי ההסכמה להיות במקום כל כך פגיע וכדומה. ללמוד ליפול נכון, זה בעיקר ללמוד להסכים שבחיים יש נפילות, ''להיכנע'' לחוקיות החיים. נכון שיש נפילות איומות כמו שתיארת, כמו שכול ואובדנים שונים...אבל אנחנו לא בוחרים את הנפילות שלנו, וזה אכן לא פשוט. בעיקרון, למרות שהחוקים המהותיים שאני לומדת, טיבם להיות נכונים לכל סיטואציה בחיים, מהקלה ביותר עד הקשה ביותר - עדיין סביר להניח שבאובדן משמעותי כמו שכול שדיברת עליו, קשה מאוד לא להתנגד לנפילה, וכל דבר שיכול לסייע להקל על הכאב - ראוי בעיניי...ומי אני שאשפוט? רוזין הגב לתגובה זו 6.  חדשות לבעל: מכבי בזמן האחרון לא עושה הכל כדי לנצח...     י,    02/05/07 13:59 ובקשר לילד:תני לילד יותר תזונה בריאה, פחות ג'אנקפוד ופחות טלויזיה ואז תוכלו לוותר על הרטלין... הגב לתגובה זו 5.  כתבה יפה על נושא חשוב     אור בן ארי,    02/05/07 13:33 יש רק דבר אחד שאני לא מסכים איתו והוא ההצהרה הגורפת ש-''רק חמלה יכולה למוסס את ההתנגדות לנפילה''. מבחינתי יש הרבה מאוד דברים היכולים ל- ''מוסס את ההתנגדות לנפילה'' או את הקושי של הפסדים. למשל- הומור, הבנה, עזרה של חברים... הגב לתגובה זו 4.  מקסים. צחקתי, הזדהתי והתרגשתי..  ל"ת      אורית ברק,    02/05/07 12:39 הגב לתגובה זו 3.  כמו תמיד- מדהים- תודה רוזין !  ל"ת      ליבי,    02/05/07 12:33 הגב לתגובה זו 2.  אהבתי את המאמר ואת הרעיון שהעלית     עמ,    02/05/07 11:54 הבן שלי למד מס' שנים ג'ודו אצל מורה מעולה, וכשהייתי בא לראות זה אכן מה שהקדישו לו חלק נכבד מהשיעור, איך ליפול נכון. בתחרות ראיתי פעם אבא ''נפלא'' שהיה מצויד על החגורה באקדח מצד אחד ובסלולרי מפואר בצד השני צועק על הבן שלו שהפסיד בקרב ואפילו קצת בכה [בן 8-9 ] וזה נשמע כך: איך הפסדת לאפס הזה הוא לא שווה כלום אני לא מבין איך אתה מפסיד לו וכו' וכו'... הכי אהבתי בג'ודו שלומדים ליפול ואחר כך לקום. הגב לתגובה זו 1.  רוזין     אופיר,    02/05/07 11:44 את תמיד באה לי בזמן הנכון כתבות יפות ומחכימות המשיכי כך! הגב לתגובה זו