 |
/images/archive/gallery/768/914.jpg תודעה
קואן אוטופאזיס, cc-sa  |
|
|
|
|
|
|
| פעם רציתי לעשות את זה כמה שיותר, והיום פעם בשבוע וגם זה בקושי. רוזין רוזנבלום עוברת משבר זוגיות עם לימודי ימימה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כצפוי בכל מערכת יחסים, גם כשמערכת היחסים שלי הגיעה לשנתה השלישית, חוויתי את המשבר הידוע בשם: השחיקה. ממצב של ציפייה מרוגשת לקראת כל מפגש ורצון לעשות זאת כמה שיותר - הגעתי למצב של בקושי פעם בשבוע, וגם זה בחוסר חשק בולט. כמו שבודאי מיד הבנתם, אני מדברת על מערכת היחסים שלי עם הלימוד.
אני לא יודעת איך השחיקה חילחלה לתוכי, אבל היא עשתה זאת במיומנות של שחיקה מנוסה. הייתי מגיעה ללימודים בלי חשק גדול. חסרו לי הפרפרים של ההתחלה, הריגוש של לומדת מתחילה, בו כל גילוי חדש, כל תובנה מהותית מלווים אותי עד לשיעור הבא.
 |
| מדד מחיאות הכפיים |
|
במשך שנים למושג ''כישרון'' התלוותה אצלי בת זוג מאיימת – ''החמצה''. רוזין רוזנבלום על יצירתיות והמכלאה החברתית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
פתאום מצאתי את עצמי שקועה עמוק בתוך מערכת יחסים שבה, כמו בכל מערכת יחסים, אני צריכה להשקיע, להתייגע, להתמיד, להתחייב - כל המילים הלא יפות האלה. הייתי מביטה בכל הלומדות החדשות עם הברק בעיניים והלב הגועש, ומרגישה שהן כמו מאהבות טריות ובתוליות שמאיימות על היציבות של מערכת היחסים שלי, כי להן יש מה שאיבדתי קצת – התלהבות!
ואני הייתי שחוקה לגמרי, הרגשתי שאני דורכת במקום וייחלתי נואשות לריגוש קטן מהצד, לבגידה קטנה, לחוויית התחדשות, או בקיצור, לתובנה מפוצצת שתסחרר אותי כמו פעם ותשאיר אותי חסרת נשימה עד למפגש הבא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גיס חמישי בנשמה
|
|
|
 |
|
|
|
מסתבר שהשחיקה אינה בררנית. גם לתחומים מהותיים הנראים כעמידים בפני שחיקה, כמו לימודים רוחניים, היא מצליחה להידחף. היא נוגעת בכל היבטי החיים והיא האויב המושבע של ההתחדשות והרעננות.
כל כך קשה להתמודד איתה בגלל שהיא כמו גיס חמישי בתוך הנשמה, פועלת מבפנים עם כוח אדיר ומתישה אותי. וכשנמצאת בשחיקה, מתקשה למצוא את אותה נקודת כוח כדי להתרומם ממנה.
אמנם, הכי קל להתמודד עם השחיקה ע"י שבירת הכלים: להחליף כל כמה חודשים בן זוג, לעבור מעבודה לעבודה, לנדוד מסדנה אחת לשנייה, לא להתחייב, לא להתביית – אך האם זו באמת הדרך? הרי גם זה שוחק בסופו של דבר.
האם ישנה דרך להביס את השחיקה מבלי לשבור את הכלים? האם ניתן להתמיד בלימוד, ביחסים, בעבודה ובתוך
זה לייצר את שוברי השחיקה, את נקודות ההתחדשות?
בלימודי ימימה אני לומדת ששחיקה זו יוהרה. היוהרה היא בכך שהשחיקה מתייחסת לרגע הזה כרגע מוכר, ידוע, שלא יכול לחדש לי שום דבר. הרי אני כבר יודעת מה יהיה, כבר ראיתי וחוויתי את הרגע הזה אתמול ושלשום ולפני רגע.
כמה יוהרה יש ביומרנות לדעת מה יהיה ברגע הזה עוד לפני שהוא מתרחש. ההתייחסות למשהו או למישהו, ככאלה שאינם יכולים לחדש לי כלום, גורמת לי לשאננות המונעת כל אפשרות להיות מופתעת מהרגע.
אם אני ניגשת ללימוד, ליחסים, לעבודה – כאל מקום ידוע שכבר לא יכול להפתיע אותי, הם באמת לא יפתיעו אותי וגם אני לא אפתיע את עצמי, כי אני לא אתן לזה לקרות. כשאני מחפשת לפגוש את המוכר, אני פוגשת אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל רגע - סטוץ
|
|
|
|
|
|
|
אולי הרגע הזה מכיל את אותם מרכיבים, אותן נפשות פועלות, אותם נתונים, בדיוק כמו הרגע הקודם, אבל הרגע הזה לא דומה לרגע הקודם, משום שהוא עוד לא התרחש, הוא מתרחש עכשיו והפוטנציאל ליצור בו דינאמיקה אחרת – עדיין קיים, ולי יש תפקיד משמעותי ביצירת הדינאמיקה.
התפקיד שלי ביצירת הדינאמיקה של הרגע, הוא לבוא אליו בתדר פתוח, לשכוח את ההיסטוריה של הרגע הקודם ולהסכים להקשיב לצליל של הרגע הזה בלבד. השחיקה מכניסה לרגע הזה, את כל ההיסטוריה של הרגעים שקדמו לו. ההתחדשות מביטה לרגע הזה בעיניים וחווה אותו ללא שיפוט מוקדם.
נוכחות מלאה ברגע היא כלי שובר שחיקה יעיל ביותר. כשאני בנוכחות מלאה ברגע, אני לא יכולה לחשוב או לחוות דבר מלבד הרגע הזה. הוא נקי ועומד בפני עצמו, כל מה שהיה קודם, לא קיים ולא רלוונטי, לרגע הזה אין היסטוריה, אין סיפור, יש לו רק פוטנציאל.
זה לא פשוט, אבל אם יכולה לראות את הרגע הזה, כרגע לא מוכר ולא ידוע, אז הרגע ואני הופכים להיות שני זרים גמורים הנפגשים לראשונה בפיק אפ בר של רגעים, בידיעה שהכל יכול לקרות...האם יש משהו מעורר יותר מהידיעה הזו? האם יש משהו מרגש יותר מלהזמין כל רגע בחיים לסטוץ חד פעמי?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
