חתיכת מיגרנה: אובמה נתקל בבעיות בארה"ב
דוח גולדסטון מסרב להיקבר והוא מלחיץ את ישראל ואת אבו-מאזן. הוא יכול להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של יוזמת אובמה
גם המדינה, ניו ג'רזי, תקבל תשומת לב מופרזת בעשרת הימים הקרובים. הבוס הגדול, ברק אובמה, יבוא לביקור וינסה לעזור למושל ג'ון קורזיין, הנלחם על משרתו במערכת בחירות צמודה מאוד, חריפה מאוד. אם קורזיין יפסיד, גם אובמה יפסיד לא מעט נקודות. אם קורזיין ינצח, יוכל אובמה לטעון שיום הבחירות עבר איכשהו בסדר. מפלגתו הדמוקרטית אמנם תפסיד, כמעט בטוח, את משרת מושל וירג'יניה, אך אם תנצח בניו ג'רזי, תרכך את המכה. תטען לתיקו. מדינה להם, מדינה לנו.
אובמה יסייע לקמפיין הצמוד בניו ג'רזי, אך לוירג'יניה, למרות הפצרות חוזרות ונשנות, לא בטוח שיסייע. השבוע כבר נשמעו דובריו כמי שמרחיקים עצמם ככל האפשר ממערכת הבחירות במדינה הזאת, שהייתה מדינת מפתח בניצחונו בבחירות הכלליות. הפסד כפול, ואובמה יוכרז כמפסיד הגדול של הערב. זו תהיה ההוכחה הניצחת, בקלפי, שהמפלגה שרק לפני שנה נראתה דוהרת לעידן ארוך של שלטון, מאבדת בוחרים, מדממת. השבועות הקרובים ילמדו אם אובמה יצליח לעצור את הגל העכור או ייסחף איתו למערבולת.
השליח המיוחד, ג'ורג' מיטשל, נסע אופטימי וחזר אופטימי, אף על פי שנסע בלי הסכמה וגם חזר בלעדיה. ביום שני השבוע כבר הסתערו הפקידים על שאלה חדשה: מה עושים עם דוח גולדסטון המסרב להיקבר במגירה. שיחת ועידה בין ניו יורק (המשלחת האמריקאית לאו"ם) לבין הבית הלבן לא תרמה תובנות חדשות. הדיון של יום רביעי איננו קונקרטי - "פסטיבל של דברת" כינה אותו אחד מאנשי אובמה - ועל מה שיקרה בהמשך אפשר לדבר בהמשך.
לממשל שלוש דאגות עיקריות בכל הנוגע לדוח הזה: האמריקאים מבינים שישראל בלחץ גדול, ושגולדסטון יכול להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של יוזמת אובמה; מצד שני, הם מבינים שגם אבו מאזן בלחץ גדול, ושאי אפשר לבקש ממנו כרגע שום דבר שיתתפרש ככניעה לתכתיב אמריקאי או ישראלי; ויש להם גם דאגות פוליטיות: אובמה לא יכול להתנגש במוסדות הבינלאומיים, לזלזל בהם, להתעלם מהם, באותו אופן שעשה זאת הנשיא שקדם לו. הוא מאמין במוסדות הללו, ועוד יותר מזה יודע שתומכיו הנלהבים ביותר בארצות הברית מאמינים בהם.
אצל אובמה - וזה נשמע לעתים חשוד - ממשיכים להניח שעוד רגע, ממש בקרוב, יגיעו לפשרה המקווה עם ממשלת נתניהו ויוכלו לסכם את פרק הקפאת ההתנחלויות. מצולקים, מפוכחים, אך לא לגמרי מושפלים. גם ראש ממשלת ישראל מבין שצריך לתת משהו, לחסוך למאובמה מבוכה, ולתת לו לצאת עם הישג, ולו קטן. בממשל כבר מזמן הבינו שהמהלך שיזמו היה מקח טעות,
אף אחד לא בדיוק זוכר של מי היה הרעיון הגאוני לתוכנית מדינית שעלותה גבוהה ותועלתה מפוקפקת. מיטשל קיווה, ראש המטה, רם עמנואל, הניח שהלחץ יעבוד, קלינטון התרגזה על הדלפות מירושלים. עד שאובמה קרא לדניס רוס - שליח ותיק ומנוסה ממיטשל - לא היה מי שיעצור את העגלה הדוהרת הזאת.
חשבון הנזקים ארוך: חודשים של חשדנות הדדית וקנטרנות מיותרת, אבו מאזן שטיפס על עץ גבוה ונאלץ לרדת בקפיצה, ואובמה עצמו, שאיבד נקודות בדעת הקהל הפלסטינית והישראלית. עוזריו מוטרדים מאוד מן העובדה הזאת. הם מביטים בסקרים המלמדים שלנשיא האמריקאי רק אחוזי תמיכה בודדים בישראל, משפשפים את העיניים ולא מאמינים. בשבועות האחרונים התייעצו עם מומחים אמריקאים וישראלים: מה לעשות, איך אפשר לתקן. חלק הציעו נאום, או ראיון לכלי תקשורת ישראלי, אולי ביקור.
היו גם מי שאמרו שנאום לא יעבוד. ישראל איננה ניו ג'רזי, זה יהיה תרגיל שקוף מדי. כשהמדיניות תיראה לישראלים סבירה יותר ישנו את דעתם. וזה ייקח זמן. בינתיים, האמריקאים מסתפקים בשכתוב לאחור של מהלכי החודשים האחרונים. הם קצת כועסים על כל מי שטוען כי דרשו מישראל להקפיא את הבנייה במזרח ירושלים. זה לא נכון. הדרישה הייתה להימנע מפינוי והריסת בתים ערביים במזרח העיר. ממשלת נתניהו השתמשה בירושלים ככלי להדיפת הלחץ שהתמקד באיזורים אחרים.
בניגוד לאובמה, השגריר מייקל אורן היה צריך להחליט אם לדבר או לא מול ארגון שכבר מזמן הפסיד. ארגון הלובי היוני ג'יי סטריט הזמין אותו להופיע בכנס שהוא עורך בוושיגטון. אורן הבין שמדובר במלכודת: אם לא יופיע, יתלוננו ראשי הארגון על החרמה ועל ניסיון לסתימת פיות. אם יופיע, ייתן לגיטימציה לארגון שלטעמו גורם נזק לישראל. הנטייה היתה לומר לא, ולשלוח נציג בדרג נמוך יותר. נכון לשעת כתיבת השורות האלה, עוד לא נתן תשובה.
כשאורן התלבט אם ללכת או לא, חשב גם על המסר שישלח לחברי הקונגרס הללו. רצה שיבינו כי ישראל אינה מתייחסת בשוויון נפש לחיבור החדש הזה של מחוקקים דמוקרטים לארגון שמאלי רדיקלי. ראש הארגון ג'רמי בן עמי שלח מכתב גלוי לשגריר: "נוכחותך, גם אם כדי להבהיר את הנושאים שבמחלוקת - תתקבל בברכה". זו בעצם הברירה שעומדת בפני השגריר. להחרים, או ללכת כדי להסביר לנוכחים עד כמה פעילותם אינה מבורכת.
והנה עוד נודניק יהודי שהולך להביא שלום. קוראים לו רוברט וקסלר. את הכסף נותן לו המיליארדר דני אברהם (סלים פאסט, שמעון פרס), ואת הבמה - המרכז לשלום ושיתוף פעולה כלכלי במזרח התיכון. השבוע הודיע שיעזוב את המושב בבית הנבחרים - וקסלר הוא נציג של מחוז בחירה בפלורידה - ויעמוד בראש המרכז הזה. צעד גדול לוקסלר, צעד קטן לשלום.
וקסלר היה חבר הקונגרס היהודי הראשון שקפץ על העגלה של אובמה בתקופת הבחירות, כשכל חבריו עוד תמכו בהילארי קלינטון. הוא מקורב לממשל הזה. הוא מקורב גם לג'יי סטריט. בוועידת הארגון ידבר על נושא שמוצג בתחכום מטעה: כיצד להרחיב את הגדרת המושג "פרו ישראל" בקונגרס. ובמילים אחרות: איך לאפשר לחברי קונגרס לצאת נגד ישראל ועדיין להיחשב לאוהדי ישראל.
לאברהם לא חסר כסף, וגם אנרגיה לא חסרה לו. בכיר ישראלי נזכר השבוע בחיוך כיצד ניסה אברהם לגרור אותו לפגישה עם בשאר אסד עוד בטרם התמנה לנשיא סוריה, וכיצד השמיע באוזניו תחזיות על מתינותו של אסד הבן, על רצינותו, על נכונותו לעשות שלום. להגנתו ניתן לומר: הוא לא היה היחיד ששגה באשליות ביחס לאסד. השיחות שערכו איתו אנשי אובמה, בדגש על דרישות לשיפור התנהגותו בעיראק ובלבנון, העלו חרס. גם הסעודים שניסו לסגור עסקה בדמשק להקמת ממשלה בלבנון לא הצליחו כנראה. עובדה - ממשלה עדיין לא הוקמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם