הסיפור המלא מאחורי יחסי ישראל-ארה"ב
הבדיחות, הלחצים, היועצים והבנייה בהתנחלויות. שנה אחרי שברק אובמה עשה היסטוריה ונכנס לבית הלבן, כך נראים היחסים עם ישראל
זו בדיחה שסופרה במקור על יחסיה של שרת החוץ הילארי קלינטון, עם הנשיא ברק אובמה, בימים הרחוקים ההם, לפני שנה וחצי, כשעוד התמודדה מולו במערכת בחירות רוויית יצרים. אבל אפשר לעדכן אותה, להתאים אותה גם אלינו וליחסיה של קלינטון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הילארי קלינטון מתחה על אובמה ביקורת כל כך חריפה" - כך הבדיחה במקור - "עד שיום אחד הוא נאלץ לומר לה: 'הי גברת, תירגעי, אנחנו לא נשואים'".
והיא באמת נרגעה. כך עם אובמה, שהפכה מיריבתו לשותפתו. כך, מסתבר, גם עם נתניהו, שבסוף השבוע שעבר קיבל ממנה ציון חיובי על צעדים "חסרי תקדים". ציון חיובי שלמחרת נאלצה להסביר ולהגדיר מחדש, נוכח ביקורת ערבית תוקפנית.
הערבים הרי יודעים את האמת: קלינטון רצתה יותר הקפאת התנחלויות מכפי שקיבלה. רק שבניגוד לקלינטון - שרצתה הרבה והייתה חכמה מספיק כדי לקחת מה שאפשר - הערבים עדיין רוצים את ה"יותר" ההוא שהם חושבים שהובטח להם. ממילא מדד היחסים בין ממשל אובמה לבין השבטים המתקוטטים של המזרח התיכון מורכב משני גרפים שהם תמונת ראי זה של זה.
היחסים עם ישראל משתפרים לאט, בהדרגה. היחסים עם ההנהגה הפלסטינית מידרדרים במורד. בתחילת השבוע הזה אפשר היה לשמוע בירושלים קולות של שביעות רצון, כמעט נחת - אולי מוגזמת. מרמאללה, ומרבאט - התחנה הבאה של קלינטון אחרי ישראל - עלו קולות של תסכול, כעס, חוסר אמון. איך, איך אובמה עשה לנו את זה?
אפריל 2009: " ממשל אובמה מגבש תוכנית לשלום איזורי במזרח התיכון... התוכנית מבוססת על יוזמת השלום הערבית..." (העיתונות העברית מפנטזת)
בכירי ממשל אובמה לא חגגו את ניצחונו של בנימין נתניהו. אף ששיגר מסרים ישירים ועקיפים על כוונתו "להסתדר" עם הנשיא החדש, המסרים שחזרו היו צוננים. אובמה הקיף את עצמו ביועצים חשודים מראש בהטיה נגד נתניהו, רבים מהם יוצאי ממשל ביל קלינטון, שעוד תקועים בנרטיב השלום של אמצע שנות התשעים - נרטיב שבו מלוהק נתניהו בתפקיד היורש הרע שתקע את תהליך השלום של המנהיג הטוב, יצחק רבין.
הרבה יועצים היו לאובמה בתחילת דרכו, אבל רק מעט עצות טובות. העוזר המקורב דניס מקדנה ידע מעט על המזרח התיכון ואת מה שידע רכש בימיו כעוזרו של המחוקק החשוב (לשעבר) לי המילטון, הסבור ש"ארצות הברית הכפיפה את האינטרסים שלה לאלה של ישראל"; השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל בא לתפקיד כשהוא נושא על גבו את חטוטרת הדוח שכתב לפני שמונה שנים על האינתיפאדה ומחויב למה שקבע כבר אז: צריך לעצור את ההתנחלויות; ראש המטה רם עמנואל, שבין חבריו הישראלים ספק אם יש אחד שהיה מצביע לליכוד - או לעבודה. כולם שמאלה משם.
הייתה
בין כל אלה, ניסה אובמה לטוות מדיניות שיהיה בה היגיון. ניסה - ונכשל. הוא חשב שילחץ על ישראל להקפיא התנחלויות, ינצל את הפופולריות שלו כדי לקבל מן הערבים מחוות, יביא את הצדדים למשא ומתן מהיר, יגייס את הקהילה הבינלאומית לסיוע. הוא חשב, האמין, שיוכל להביא שלום. ומהר. היה גם מי שעודד אותו להאמין בזה, כמו נשיא מצרים, חוסני מובארק, שאמר בחודש יוני כי "הסדר היסטורי נמצא בהישג יד" בזכות מעורבותו של אובמה במשא ומתן. ובאמת - היעד היה בר השגה אלמלא שכח אובמה לקחת בחשבון שני שחקנים חשובים - היהודים והערבים.
מאי 2009: "בפגישתם של אובמה ונתניהו התגלעו חילוקי דעות. אובמה הביע תמיכה בעקרון 'שתי מדינות לשני עמים' ונתניהו סירב להתחייב בנקודה זו... אובמה הבהיר שישראל חייבת 'להפסיק כל פעילות בהתנחלויות בגדה המערבית'" (דייט ראשון, לא מוצלח)
בחודש מרץ של שנת 2007 נפגשו המועמדים ברק אובמה ובנימין נתניהו בפעם הראשונה. זו הייתה פגישה קצרה, מאורגנת לפי לוח זמנים מדוקדק, בחדר צדדי של שדה התעופה בוושינגטון. אובמה בדיוק נחת, נתניהו עמד להמריא. הייתה שיחה טובה - בעיקר בזכות הנושא המרכזי, שנבחר בקפידה: איראן.
אובמה של אותם ימים היה תומך נלהב בהחרפת הסנקציות - ואת נתניהו ודאי לא היה קשה לו לשכנע בצורך הזה. ככל הידוע, הסוגיה הפלסטינית לא נדונה מעבר לאזכור מרפרף. אובמה היה אז מועמד בדרכו למעלה. לא הייתה לו סיבה לקלקל את הרגע בפרטים מעיקים.
המפגש בין אובמה לבין נתניהו בוושינגטון - כשזה כבר נשיא וזה כבר ראש ממשלה - סימן את תחילת שיאו של המשבר ביחסים. וכן - זה היה משבר, גם אם השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, מסרב לקרוא לו כך ("לא היה משבר", אמר השבוע). קצר מועד מכפי שגרסה העיתונות, חמור פחות מכפי שצעקו הכותרות, ובכל זאת.
באחת משיחות ההכנה למפגש הזה אמר עמנואל שלא צריך לפחד קצת "לדרוך לו (לנתניהו) על הראש" - ועל פי גרסה אחרת "לשבור לו איזו עצם". היו בוושינגטון רבים שהאמינו כי מטרתו האמיתית היא ללחוץ על ממשלת ישראל עד שתיפול - וגם בירושלים היה כנראה מי שהאמין בזה: נתניהו. עמנואל הזכיר לאחד ממכריו שממשלת שמיר נפלה כשסירבה לבלום את ההתנחלויות.
זאת אחת הבעיות עם עמנואל: הוא חושב שהוא מומחה גדול לפוליטיקה ישראלית וזוכר בקווים כלליים מה קרה בין שמיר לבין ג'ורג' בוש האבא - אבל רק בקווים כלליים. שהרי מי שהפיל את הקואליציה של שמיר לא היה השמאל הזועם על הקטטה עם ממשל בוש, אלא הימין שכעס דווקא בגלל ויתורים שעשה שמיר. עמנואל שכח - נתניהו זוכר.
בין אובמה - נשיא אמריקאי שהצליח להפוך לבלתי אהוד בישראל עד כדי גיחוך - לבין הקואליציה שלו, על שלל מפלגות הימין החברות בה, בחר נתניהו ביציבות קואליציונית. זה לא מפתיע במיוחד, אלא שלאובמה לא היה מי שיסביר את עובדות החיים.
בחודשי המשבר החלו להתגלות הסדקים שדרכם חלחלה לממשל ההכרה שדרכו אינה מובילה להצלחה. אחד הראשונים שבהם היה הראיון שהעניק נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לפרשן ג'קסון דיל מה"וושינגטון פוסט". "עבאס וצוותו", כתב דיל, "מעריכים שנתניהו לעולם לא יסכים להקפאה מלאה של ההתנחלויות... אז הם מתכננים לשבת, לחכות ולראות איך ארצות הברית לוחצת לאט לאט את ראש הממשלה הישראלי החוצה ממשרדו". עד כדי כך האמינו הפלסטינים לשמועות שטופטפו אליהם מוושינגטון. הם שמעו את הקולות ושכחו שמדובר בפוליטיקה.
למשל, שמעו את שרת החוץ האמריקאית הילארי קלינטון, שבראיון לרשת אל-ג'זירה הסבירה ש"אנו רוצים לראות עצירה של הבנייה בהתנחלויות, כולל תוספות, הריבוי הטבעי - כל סוג של פעילות בהתנחלויות".
הם חזו בקרב המתפתח בין הבירות על משמעות ה"הסכמות" בין ממשל בוש לממשלת שרון. ממשל אובמה, בעידודה הפעיל של שרת החוץ לשעבר קונדוליזה רייס, החליט להתעלם מהסכמות בעל פה, שלא הועברו אליו בכתב. בכירי ממשלת ישראל, ולא רק הנציים שביניהם, הגיבו בתדהמה מוצדקת. זה היה ניסיון תמוה, מעורר חשד, של ממשל אובמה לשכתב את המציאות כרצונו.
יוני 2009: "השאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טרגית שאי אפשר להכחישה" (אובמה, נאום קהיר); "תנאי היסוד לפריצת הדרך היא הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כדי שהדבר יהיה מעשי דרושה הסכמה על כך גם מחוץ לגבולות מדינת ישראל" (נתניהו, נאום בר אילן)
הוויכוח בין פקידים ישראלים לא הוכרע עד היום, אולי לא יוכרע עוד שנים רבות: מה בדיוק התכוון אובמה להשיג בעימות עם ישראל. המחמירים סבורים שהנשיא רצה לשים חיץ מכוון בינו ובין ישראל, כדי לקרב את העולם הערבי. המקלים אומרים שזו הייתה פשוט טעות בשיקול דעת. אובמה, הגדיר זאת אחד מהם, הקשיב לאנשים שמדברים "מהבטן ולא מהראש" - קרי, יועצים שיודעים מעט, אך מצוידים בדעה נחרצת.
ראיה שמביאים המחמירים: הדלפה לעיתון "ניו יורק טיימס" בתחילת יוני, שעל פיה ארצות הברית שוקלת להתנות את תמיכתה בישראל במוסדות האו"ם בהקפאת הבנייה בהתנחלויות. הפרסום גילה עוד כי הממשל שוקל להימנע מהטלת וטו על החלטות אנטי ישראליות באו"ם. אם צריך לשים אצבע על רגע השיא של המשבר - זה הרגע. הבליח, ונעלם.
השגריר אורן אולי ממעיט כשהוא מסרב לקרוא למשבר "משבר", אך הוא צודק בהערכתו שבסופו של דבר זה היה משבר של כותרות, של דיבורים, לא של מעשים. כבר היו הרבה יותר חמורים ממנו. ועוד הערה חשובה: כל מהלכו נגע למחלוקת בעניין הפלסטיני, אך לא גלש, לא דרדר, את המגעים החשובים בהרבה בנושא האיראני.
ביוני הביא אובמה לשיא את החתירה לפיוס עם העולם הערבי, באירוע המכונה "נאום קהיר". בהמשך החודש הגיב נתניהו ב"נאום בר אילן". בשתי הבירות נסרקו הנאומים בדקדקנות כדי להבין את משמעותם. בישראל הגיבו בחמיצות מסוימת. מנאום אובמה השתמע שזכות עם ישראל לארצו היא תוצר של הפוגרומים והשואה, לא של ברית היסטורית שראשיתה בימי התנ"ך.
גם בוושינגטון לא נפלו מהכיסא אחרי נאום נתניהו. יותר מדי חודשים לקח לו, לראש הממשלה, להגיד משהו שדומה ל"שתי מדינות", ואפילו כשאמר, אמר בקמצנות. היו גם מי שלחשו על אוזנו של הנשיא ש"הנה, רק לחץ עוזר עם נתניהו". עוד לפני נאום קהיר החל הממשל לתור אחר דרכים שבאמצעותן יהוון את מעמדו החדש בעולם הערבי להון מדיני. חירש לקולות העולם בנוסח "שמענו את הדיבורים עכשיו נראה מעשים", עיוור לרף הציפיות שטיפס לשחקים.
ואז באה המכה. בעצם - היא באה יום לפני הנאום החשוב, אך נבלעה ברעש הסיקור של האירוע הפומבי. ב-3 ביוני, יום לפני קהיר, אובמה נסע לביקור בריאד, ערב הסעודית. הוא ביקש לשמוע מהמלך איזו מחווה יסכים לעשות כאשר ישראל תקפיא את ההתנחלויות. המלך אמר שלא יהיו מחוות. ואז שטף את הנשיא בנאום ארוך, נרגז, שאילץ את יועציו להתנצל מאוחר יותר בפני המשלחת האמריקאית. ההכרה החלה לחלחל: אפילו מי שחושב שישראל מתעקשת לשווא בעניין ההתנחלויות לא יכול להאשים רק אותה - הערבים לא מפגינים התלהבות להתקדם יותר ממנה.
יולי 2009: "התקדמות לקראת שלום אינה יכולה להיות אחריותה הבלעדית של ארצות הברית או של ישראל" (קלינטון משנה את הטון)
באחת הפגישות הסוערות של צוות אמריקאי העוסק בענייני ישראל שמעו הנוכחים את ההרצאה הקצרה הבאה: כשישראל מרגישה מאוימת, לא בטוחה, היא לא עושה ויתורים. ובמילים אחרות: הלחץ על נתניהו לא רק לא עבד - הוא השיג את התוצאה ההפוכה מן הרצוי.
אוגוסט 2009: "ראש הממשלה הציג אתמול לשליח ג'ורג' מיטשל הצעה לפתרון המחלוקות בעניין הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית, הכוללת הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות בגדה, ככל הנראה למשך כתשעה חודשים, לא כולל הבנייה במזרח ירושלים" (ירושלים משחררת חבל)
בעיתונות עוד עסקו ב"משבר", אך לקראת סוף הקיץ כבר התנהלו השיחות בין ישראל לארצות הברית באווירה אחרת, רגועה יותר, חשדנית פחות. בירושלים הובן שצריך לתת משהו לאובמה, להציב סולם שיאפשר לו לרדת מהתביעות המוגזמות שהציב.
הממשל אמנם אומר היום שמעולם לא תבע במפורש הקפאה במזרח ירושלים - אך פקידים בישראל מרגישים אחרת. גם אם לא היה נייר המזכיר את ירושלים במפורש, גם אם התביעה לא הועלתה בצורה מפורטת, זו הייתה רוח הדברים באביב. באוגוסט, כבר נשמעו האמריקאים אחרת. ענייניים, מחפשים מוצא פרגמטי שגם ישראל וגם וושינגטון יוכלו לחיות איתו. לקראת סוף החודש כבר סוכמו רוב הפרטים.
בעניין אחד נתקעו: בפגישה בין מיטשל ובין מכר וושינגטוני ותיק נרשם הדו שיח הבא. המכר: "מה יהיה עם עבאס?". מיטשל: "זאת הדאגה האחרונה שלי". מכר: "אבל הוא מתעקש שלא יסכים לדבר עם נתניהו בלי הקפאה מלאה". מיטשל: "לא תהיה לו ברירה, הוא יבוא".
ספטמבר 2009: "עבר זמנן של שיחות על תחילת השיחות" (ברק אובמה נוזף בנתניהו ובעבאס בפסגה משולשת)
מדוע כונסה הפסגה המשולשת? הנה ההסבר שסיפק לפני עשרה ימים פקיד אמריקאי בכיר: "כי לא לכנס אותה היה גרוע יותר". בספטמבר כבר לא היו לאמריקאים ציפיות. הם אמנם הצליחו לגרור את עבאס למפגש, אך לשנות את עמדתו לא הצליחו - לא אז, גם לא בשבוע שעבר, בפגישה שערכה איתו שרת החוץ קלינטון.
עבאס בא אליה במצב רוח אפור. הוא מסובך במשבר דוח גולדסטון שלא נגמר, תקוע עם ענייני בחירות פלסטיניות בלתי פתורות, מהרהר חדשות לבקרים בהתפטרות, בפרישה. הוא גם כועס מאוד. על אובמה שהבטיח (כך עבאס מאמין), אך לא קיים. על הערבים שנטשו אותו ברגע שבו החלה רשת אל-ג'זירה לתקוף אותו על הוויתור בעניין גולדסטון.
גם האמריקאים עקבו אחר האירוע הזה בעניין. "זה היה די מדהים", הודה איש ממשל באוזני חברו הישראלי. בממשל הקודם, זה של בוש, ישב אליוט אברמס, שחזר והסביר לחבריו ש"לערבים לא אכפת מהפלסטינים" - והואשם על ידי יריביו בנציות ובציניות. אבל בממשל אובמה ישבו השבוע בכירים שנשמעו די דומה.
אוקטובר 2009: "נשיא ארצות הברית ברק אובמה יקבל את פרס נובל לשלום" (כותרת בעיתון)
אתם יודעים, אמר קונאן אובריין בתוכנית הלילה שלו, ש"יש אנשים שלא מרוצים מזה שאובמה זכה בפרס נובל לשלום. אז היום ראש ועדת הפרס הגן על ההחלטה לתת לו את הפרס הזה, ואמר שהנשיא כבר הצליח להגיע לכמה הישגים חשובים. כשביקשו ממנו לתת דוגמה, אמר: 'פרס נובל לשלום'".
וזה, בערך, ההישג העיקרי שלו עד היום. 896 סעיפים נספרו ב"מעקב ההבטחות" של טוד סמית - כלי אלקטרוני המשווה את כל מה שהבטיח אובמה לבוחריו לפני הבחירות, למה שהוא גם מקיים. ביולי, כשהתברר סופית כי ירח הדבש של הנשיא עם הבוחרים נגמר, כשאחוזי התמיכה בו החלו לרדת, כשהלך והסתבך בניסיונו לחוקק ביטוח בריאות ממלכתי, כשנתקע מול ישראלים וערבים סרבנים - סוף סוף זיהה שהוא בבעיה. שהדרך שהתווה לא מביאה תוצאות של ממש.
מסקנתו זו גררה שני מהלכים, אחד טכני, השני מהותי: דניס רוס נשלף מהתפקיד המעורפל שקיבל במשרד החוץ והועבר למועצה לביטחון לאומי - ואובמה התחיל להקשיב קצת יותר ליועצים שמכירים את המזרח התיכון. מיטשל הזהיר, ג'ונס השמרן, רוס המנוסה.
במסמך של סמית, שעודכן בספטמבר, לא חלו שינויים דרמטיים עד כה. כלומר, רוב ההבטחות של אובמה לא קוימו. ובמדויק: פחות מעשרה אחוזים קוימו, קרוב לשמונה אחוזים הופרו, כמעט 83 אחוז לא בוצעו. אתר אחר, המנהל מעקב אחר מילוי הבטחותיו של הנשיא, בניהולו המצוין של העיתון "סנט פטרסבורג טיימס", מונה 49 הבטחות שקוימו מתוך 515 (מהן 302 שעוד לא טופלו, 129 "בעבודה", 14 " תקועות" ועוד).
המצב בנושאים הנוגעים למדיניות החוץ עגום עוד יותר: רק חמישה אחוזים מההבטחות קוימו, 12 אחוז כבר הופרו, 83 אחוז לא קוימו. אחת ההבטחות שסווגה כ"לא קוימה" היא זו הקובעת כי "אביא לבית הלבן מחויבות בלתי ניתנת לערעור לביטחון ישראל". מדוע לא קוימה? ההוכחה בעייתית: סמית מצטט את הסקר שמצא כי רק ארבעה אחוזים מהישראלים מאמינים שאובמה מחזק את ביטחון ישראל.
נובמבר 2009. קלינטון: "ראש הממשלה אומר דברים היסטוריים נכונים. לא היו תנאים מוקדמים לגבי משא ומתן... התנחלויות לא היו מעולם תנאי מוקדם" (קלינטון, השבוע, מסתבכת עם הערבים)
על המטוס של קלינטון ישבו השבוע עיתונאים עייפים מאוד. בין אבו דאבי לירושלים ישנו שעתיים. בין ירושלים לרבאט ישנו שלוש שעות. בין רבאט לקהיר נאלצו לשמור על עיניים פקוחות, כדי לשמוע את עוזר שרת החוץ פיליפ קראולי. הוא סיפר להם מה אמרה קלינטון לעבאס בפגישתם: "האינטרס שלך הוא להגיע לשיחות כמה שיותר מהר".
כמה מהר? האמריקאים יודעים שזה ייקח כנראה כמה שבועות, אולי כמה חודשים. קודם עבאס צריך לייצב את מעמדו. הזירה הפוליטית הפלסטינית צריכה להתבהר. בינתיים, ימשיכו הפקידים לעמול על ניסוח סדר היום לשיחות. זה אולי מפתיע, אבל למרות המחלוקות הצדדים קרובים לסיכומים בנושא הזה.
אובמה ספג השבוע עקיצה צורבת מהבוחרים בשתי מדינות חשובות - וירג'יניה וניו ג'רזי. שתיהן תמכו בו לפני שנה, את שתיהן יצטרך בעוד שלוש שנים. רוב הבוחרים אמנם אמרו לסוקרים שאובמה לא היה פקטור מכריע בהחלטתם לבחור בשני מושלים רפובליקנים למדינות הללו. ובכל זאת - במפלגה הדמוקרטית העצבנות גוברת.
השבוע שסימן שנה לבחירת אובמה, מסמן גם את תחילת הספירה לאחור לקראת הבחירות הבאות. זה הקצב באמריקה. עוד שנה בדיוק, והנשיא צריך להרכיב סדר יום מהודק יותר, ממוקד יותר. כלכלה, בריאות, ענייני חוץ בהולים תחילה. קטטה עם נתניהו תהיה הסחת דעת מיותרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
