אובמה נותן - אובמה מקבל
נראה שארה"ב וישראל למדו להתנהל זו מול זו, אחרי שיח הקיפודים שניהלו לאחרונה. זהו דיאלוג סוחרים - לכל צעד יש מחיר ולכל מחווה, תמורה
וכמו לאובמה היום, גם לקלינטון התברר שהצעה זה דבר אחד, וחקיקה זה דבר אחר. שאין לו רוב. אבל קלינטון התעקש, כמו שאובמה מתעקש. ומנהיג הרוב, מיטשל - היום שליחו המיוחד של אובמה למזרח התיכון - נענה ללחץ.
הוא איים על הסנאטורים שלא יאפשר להם לצאת לחופשת הקיץ הנכספת עד שיאשרו את הרפורמה. רק שבדיוק השבוע, לפני עשור ומחצה, נשבר לו. מיטשל, וגם קלינטון, הבינו שבקרב הזה לא יוכלו לנצח. מיטשל שחרר את הסנאטורים למדינותיהם ולאתרי הנופש. קלינטון למד לקח חשוב: אפילו מנהיג פופולרי לא תמיד יכול לכפות את עצמו על המציאות.
זה לקח דומה לזה שלמדו אובמה ובנימין נתניהו בחודשים האחרונים, בדיאלוג הקיפודי שניהלו, ועד שהגיעו לנקודות הסכמה חלקיות בלבד השבוע. מיטשל, שתמיד הצטיין בזהירותו העניינית, קיבל עוד הזדמנות לעזור לנשיא לרדת לאט מעץ גבוה. על הדרך, נדמה שעזר גם לראש ממשלת ישראל.
שניהם עשו טעויות בחודשים האחרונים: אובמה, שזיהה נכון את ההתנחלויות כנקודת חולשה ישראלית - כזאת שקשה להגן עליה בציבור - דחף קצת יותר מדי, בטון תקיף מדי, עד שקומם עליו אפילו כמה ממתעביה של תנועת ההתנחלות. נתניהו, שקיווה לאתחל את המילון המדיני ולמחוק ממנו את "שתי המדינות" גילה כי המחיר על תעלולים סמנטיים כאלה לא מצדיק את הרווח.
השבוע התנהלה בין נתניהו למיטשל שיחה עניינית מאוד. משא ומתן של סוחרים. בעצם, מדובר באותו "ייתנו? יקבלו" ישן נושן של נתניהו - רק שהפעם הוא מכוון לא לבן השיח הפלסטיני, אלא לבן הברית האמריקאי. אובמה מתגאה כל העת בכך שממשלו הוא ממשל "פרגמטי"? זה אומר שאפשר לנהל איתו שיחה פרגמטית: תן לי תמורה, ואתן לך הקפאה.
יועצו הבכיר, עוזי ארד, משקיע זה זמן את מרצו בזיהוי ה"מנופים" שתפקידם לגרום לממשל אובמה להבין כי לכל תביעה, לכל כניעה, יש גם מחיר. מכיוון שארצות הברית היא זירת השיח העיקרית שלו, הציע ארד את תפקיד הסגן - סגן יו"ר המועצה לביטחון לאומי - לשני מקצוענים שאמריקה היא הזירה המוכרת להם. ג'רמי יששכרוף, מי שכיהן כמספר שתיים בשגרירות ישראל בארצות הברית, יוכל לנפק למועצה ולראשה מידע מעודכן שהביא, טרי-טרי, מוושינגטון.
בסיכומי הביניים של נתניהו-מיטשל של השבוע כבר טמונים זרעי הפורענות הבאה. הסיבה: לא בטוח שנתניהו יוכל לספק את הסחורה שהוא מבטיח - המתנחלים ודאי ינסו לעקוף גם את ההקפאה מינוס שלה מסכימה ישראל, ולהתנגד לכל פינוי.
גם הסיכום המעומעם בעניין מזרח ירושלים מזמין צרות - האמריקאים הסכימו שירושלים לא "תוקפא", אבל "הבינו" שישראל תשתדל לא להגזים בפרובוקציות. זה אומר, למעשה, שעמותות ימין ותומכיהן ינסו כעת להביך את הממשלה ככל שאפשר ברכישות ובאכלוס (שלשום קיים אחד התורמים הגדולים לעמותות האלה שיחת
אבל עוד יותר מנתניהו: לא בטוח שאובמה יוכל לספק את הסחורה. למעשה, הנשיא האמריקאי משול למי שהבטיח לישראל שלל מוצרים שכבר יש לו תעודת משלוח המוכיחה כי הוא אמור לקבלם, אך הם אינם במחסן עדיין.
במילים אחרות: קיום ההבטחות של מיטשל לנתניהו - ומדובר בעצם ב"הגדרת יעדים" יותר מאשר ב"הבטחות" סגורות - תלוי בקיום הבטחות שנתנו מדינות אחרות לאובמה. בזירה הפלסטינית מדובר באיתותים שהתקבלו מקטאר, מרוקו וערב הסעודית. בזירת המאבק באיראן מדובר בהבטחות מסובכות עוד יותר, למשל של הרוסים, שתקפותן תתברר במהלך ולאחר כינוס האו"ם בספטמבר. כל אלה קליינטים קשים, שגם להם אינטרסים ותחשיבים משתנים.
הסעודים, למשל, דחו בעבר פניות של ארצות הברית למחוות סמליות של נורמליזציה עם ישראל. לאמריקאים, כמחווה של רצון טוב לתמיכה ביוזמה המדינית, הציעו לנקוט צעד שאינו מכוון לישראל, אלא לרשות הפלסטינית.
אם ישראל תעשה את מה שהאמריקאים הודיעו לסעודים שינסו להשיג, יעבירו הסעודים תרומה לרשות - רובה כסף שכבר הובטח אך מטפטף לאטו, ולפעמים בכלל לא. בכסף זה יוכל ראש ממשלת הרשות, סלאם פיאד, לקדם את תוכניתו שהוצגה השבוע להקמת מדינה פלסטינית בתוך שנתיים.
לכאורה, בשורה ברוכה, אלא שגורם הערכה ישראלי נשמע ספקן למדי השבוע כשהציג את הנתונים. נכון שלריאד אין עניין במריבה פומבית עם וושינגטון, אך מצד שני ההרעבה השיטתית שהיא נוקטת ביחס לרשות הפלסטינית איננה מקרה או תקלה. זו דרכה לאלץ את פתח וחמאס לעשות מאמץ נוסף לכינון אחדות - רצוי כזאת שנתונה להשפעה סעודית ומפנה את גבה לאיראן.
כמו ההבטחות הסעודיות, גם אלה של הרוסים הן הבטחות בעירבון מוגבל. ממשל אובמה מעוניין להדק את הסנקציות על איראן, לאחר שיתברר סופית, כפי שמסתמן כבר כעת, שאין סיכוי לפריצת דרך באמצעות מדיניות של שיחות עם ההנהגה בטהרן.
בביקורו של אובמה במוסקבה לא הייתה התחייבות רוסית, בשיחות ההמשך נשמעו רמזים לכיוון חיובי, אך פקידיו של אובמה הוזהרו שאין למהר ולהאמין לרמזים הללו. לפני זמן לא רב, ביקש המומחה מספר אחת בממשל אובמה לענייני תפוצה גרעינית, גארי סאמור, לשמוע מקודמיו בממשל בוש על חוויותיהם בשיחות עם הרוסים בענייני סנקציות.
סאמור, יש לומר, איננו טירון במגעים עם מוסקבה, וגם איננו אידיאולוג קשה עורף. הוא שירת בלי קושי רב בממשלים רפובליקניים כשל רונלד רייגן ובדמוקרטים כשל קלינטון. כשישב לשיחה עם אחד מאנשיו של ג'ורג' בוש, קיבל ממנו את העצה הבאה: שים לב שהרוסים תמיד מבטיחים משהו "בעוד שישה חודשים". רגע קיום ההבטחה, משום מה, כמעט אף פעם לא מגיע.
דרכיהם הנפתלות של כל הסוחרים הערמומיים הללו יצטלבו כולן במחצית השנייה של חודש ספטמבר. ארצות הברית תגלה בשיחות עם חברות מועצת הביטחון של האו"ם מה אפשר (ואי אפשר) לעשות בקשר לתוכנית הגרעין האיראנית, לישראל יתברר עד כמה מרשימות ה"מחוות" שמוכנות לעשות מדינות ערביות בתמורה להקפאה זמנית של התנחלויות ולפלסטינים יתברר שלא יוכלו לעמוד בסירובם לחזור לשיחות בלי "הקפאה מלאה".
למעשה, כבר השבוע ירד יו"ר הרשות אבו-מאזן מהעץ שלו, כשאנשיו הודיעו בפומבי כי הוא "מוכן" להיפגש עם נתניהו באו"ם, יומיים-שלושה בלבד אחרי שנדמה היה כי דוברו, נביל אבו-רודיינה, מבטל את האפשרות הזאת מכל וכל.
את ההסבר שניתן לתפנית אפשר ללמד בסמינר לסמנטיקה: הם מסכימים ל"פגישה" אך לא ל"משא ומתן". צעד קטן ליו"ר, צעד קטן גם לאובמה, שכמעט השלים את מסלול ההמראה ל"תוכנית השלום" שלו - בליווי ועידה שכבר זכתה בחוגים מדיניים בישראל לכינוי "אובאפוליס", על שמם של הנשיא אובמה ושל ועידת אנאפוליס של ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס. כמו באנאפוליס, גם הפעם, יחגוג העולם אירוע טריויאלי למדי: חזרה למשא ומתן.
גם נתניהו וגם אובמה עובדים עכשיו עם "שישייה". שתי שישיות - שתפקידן כתמונת ראי זו של זו. זו של אובמה היא שישיית סנאטורים, שלושה מכל מפלגה, הפועלת למציאת נוסחת פשרה לחוק ביטוח הבריאות. זו דרכם של המחוקקים לסמן לנשיא עד היכן יוכל למתוח את הגבול. שישייה חיצונית לריכוך הראש.
לשישיית השרים של נתניהו יש, כאמור, תפקיד הפוך: היא אמורה לסייע לו לקבל החלטות חשובות בהסכמה ובאחריות, ולהפחית מהצורך בניהול פרטני של ממשלה מורחבת. שישייה בשירות הראש לריכוך מתנגדים חיצוניים. רעיון מוצלח, שספק אם יחזיק מעמד עוד זמן רב.
אביגדור ליברמן ומשה יעלון נוהגים לעתים כמי שמבקשים לאלץ את נתניהו לזרוק אותם החוצה, עם או בלי כתב אישום (במקרה של ליברמן). בשבוע שעבר נלכד יעלון בתקרית ה"וירוס". השבוע היה זה תורם של ליברמן והצורר השוודי ו-16 שנות הלא שלום.
ליברמן, אגב, בסך הכל נתן תחזית העולה בקנה אחד עם ניירות ההערכה שמנפק משרדו (מעריכי המשרד לא מתחייבים דווקא על 16 שנים, אבל קובעים שהפערים בין הצדדים גדולים מכדי להגיע להסכם בקרוב).
זה לא אומר כמובן ששר החוץ צריך לדבר כך במסיבת עיתונאים, רק שאין מי שיגיד לו את זה בצורה משכנעת. עובדה: יעלון נקרא לסדר, ליברמן לא. ההסבר פשוט: את יעלון נתניהו מבקש להקטין עכשיו, כדי למנוע ממנו להפוך לאיום פוליטי בעתיד - מליברמן הוא חושש עכשיו, ומקווה שייפטר ממנו ללא נזק בעתיד. כמובן, אם היה יכול היה נוזף בו, זורק אותו, חוסם את פיו בפלסתר גדול ודביק במיוחד.
אבל מה יהיה על הקואליציה? במשרד ראש הממשלה היה מי שהתעניין השבוע אם כבר קנו לביבי מזוודה גדוק לה עם מנעול מספיק חזק. "מספיק למה?", שאל בן שיחו. "מספיק גדולה להכניס בה את ליברמן, אבל שלא יוכל לצאת". רוצה לומר: נוכחותו הצפויה של שר החוץ במסד ק רונות האו"ם בניו יורק לא תקל על ישראל.
לניו יורק אמור לנסוע צוות ישראלי מתוגבר, שלפחות שליש ממנו מיותר. גם נתניהו, גם ליברמן, גם שר הביטחון אהוד ברק, שהוא בעצם שר החוץ לעניינים חשובים. אם לברק יש עניין להיות שם כדי לשמוע מהאמריקאים הבטחות ברורות, יגלה שגם הם שמחים לפגוש אותו מאותה סיבה: להסתכל לו בעיניים ולשמוע הבטחות ברורות - למשל, שהפעם באמת באמת יפנה מאחזים. בלי חוכמות. אם יהיה להם מזל, הוא יבוא לניו יורק עם קבלות על תחילת פינוי - מה שמבטיח עונת חגים סוערת.
חבר הכנסת דניאל בן סימון, ראש סיעת העבודה, טען השבוע שכבר יש בכיסו הבטחה של ברק לפנות ובקרוב. לשכת ברק לא הכחישה את הדיווח של בן סימון, שנמסר במהלך ביקור שערך עם אנשי "שלום עכשיו" במאחזים. הם פורחים, משגשגים, כך התרשם. לכן, החליט "לאותת" לראש המפלגה שהגיע הזמן לעשות מעשה - כמו שהבטיח.
בין ה"התחייבות" לבין ה"איתות" חלפו כמעט חודשיים. ההסכמה בין ברק ונתניהו לפנות מאחזים פורסמה בבוקר שבו נערכה גם ישיבה של אנשי העבודה. ברק, מספרים חלק ממשתתפיה, היה "ממש בהיסטריה". אחרים מסתפקים בקביעה ש"התרגז". ברק חשש שביבי יניח שהוא המדליף, ובכך ייפגע שיתוף הפעולה והאמון השורר ביניהם.
התפתח ויכוח: ההדלפה טובה או רעה לעבודה? היו שרים, כשק לום שמחון ובוז'י הרצוג, שחשבו שזה טוב - שככה "יראו את התרומה שלנו". פואד בן אליעזר היה פחות בטוח. זה היה הרגע שבו שלף ברק את "ההבטחה" - לא לפני שאמר לבן סימון שצריך להתחשב בביבי "שהמפלגה שלו לא תתפרק".
בן סימון אמר: גם "המפלגה שלך יכולה להתפרק". כמו רבים אחרים, הוא מתרשם שחברי העבודה הם היחידים הנתבעים ל"אחריות" - בעוד חברי קואליציה אחרים משתוללים. הרצוג, למשל, אמר השבוע דברים קשים על ליברמן. בן סימון הרחיק לכת: אם המאחזים לא יפורקו כמובטח - גם יש תאריך יעד: עד סוף פגרת הקיץ, הוא "הולך". כך תהפוך רביעיית המורדים של העבודה לחמישייה אימתנית של פורשים.
השבוע, כמעט בחשאי, ביקרה בישראל משלחת של אנשי הכנסייה הפרסבטריאנית מארצות הברית. עוד קבוצת מבקרים שלישראל אין ברירה אלא להתייחס אליה בכבוד, ולעקם את האף מאחורי הגב. הם באו "לבדוק את השטח", כפי שהגדיר זאת בכיר באחד האירגונים היהודיים. זו בדיקה שמטרתה כפולה: לשאול מחדש האם ראוי שהכנסייה תמשוך השקעות מחברות שעושות עסקים עם ישראל - וגם לחפש דרכים לחיזוק הקול שהוא גם דתי וגם תומך בתהליך השלום.
בשבוע שעבר היה כאן מייק האקבי, מנהיג פוליטי רפובליקני, אך גם איש דת אוונגליסטי. הוא מייצג את התמיכה הנוצרית בקו שמרני, ימני. הפרסברטיאנים מבקשים להוכיח שיש נוצרים נאמנים הדוגלים בעמדות הפוכות, וגם לחפש דרכים מעשיות שיביאו אג'נדה כזאת לידי ביטוי. לא בחדווה מקבלת ישראל הרשמית אורחים כאלה. בק2004 החליטו מוסדותיה למשוך כספים מחברות המושק קעות בישראל - סוג של חרם כלכלי.
ההחלטה גררה התגייסות של הקהילה היהודית-אמריקאית - שאופייה הליברלי ההופך אותה לבעל ברית טבעי של הליברליזם שאותו רוצה לייצג גם הכנסייה הפרסברטיאנית. מנהיגה של התנועה היהודית-רפורמית, הרב אריק יופה, מתח ביקורת חריפה על הכנסייה. בסופו של דבר, הלחץ עזר.
יהדות ארצות הברית - במקרה הזה דווקא בזכות נטייתה הליברלית, שבישראל מרבים לאחרונה להתלונן עליה - הצליחה להפעיל מנופי השפעה אפקטיביים ולהביא לביטול ההחלטה, בשנת 2006.
כמו הידידים הפרסברטיאנים, גם כך משלחת הקיץ שכללה את נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, חתן פרס נובל לשלום, הכומר דזמונד טוטו ונשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון, שקיבלה לאחרונה אות הוקרה מנשיא ארצות הברית, שבחר להתעלם מאחריותה המסוימת לביזיון הידוע כ"ועידת דרבן" האנטי ישראלית וגם אנטישמית.
אות ההוקרה לרובינסון שימש כראיה נוספת בכתב אישום ארוך שמכינים יריביו של אובמה כדי להוכיח את עוינותו האינהרנטית לישראל. ארגונים יהודיים גינו את החלטת הנשיא, וכך גם כמה מחוקקים יהודים כאליוט אנגל מניו יורק ושלי ברקלי מנבאדה.
רובינסון התלוננה לעיתון באירלנד על בריונות "מצד קבוצות מסוימות של הקהילה היהודית". אובמה דבק בהחלטתו. יותר מדי לחצים מצד יותר מדי גורמים כופפו לו תוכניות. הנה מקרה שבו יכול היה פשוט להתעלם מהם. אבל כמו בעוד הרבה תחומים, אפילו מהטקס הקטן הזה לא היתה לו נחת.
לחופשתו הקצרה של סוף אוגוסט - בשבוע הבא לייבורדיי ואחריו חזרה לשגרה - לקח הנשיא את הביוגרפיה המקיפה "ג'ון אדמס" מאת דיוויד מק'קלה, המגוללת את תולדותיו של הנשיא השני של ארצות הברית. לא ספר חדש, אבל מעניין. כמעט מפליא לגלות שטרם הספיק לקוראו. אובמה יוכל לגלות עניין מיוחד בתיאורו של הדיאלוג המדיני הראשון בין ארצות הברית לבין מדינות המזרח התיכון שהתרחש בתקופה שאותה מקיף הספר.
בין השאר, מק'קלה מספר בו על הפגישה של אדמס וחברו תומס ג'פרסון, לימים הנשיא השלישי, עם עבד-רחמן, שליחו הערמומי של הסולטן מטריפולי. מלחמות בין נוצרים, אמר להם השליח, אינן אכזריות במיוחד, ומי שנופל שבוי מטופל במידה של אנושיות.
אבל, הזהיר השליח, "מלחמה בין מוסלמים ונוצרים תהיה איומה". על כן הציע לארגן הסכם שלום בין ארצות הברית לבין טריפולי, שמחופיה יצאו שודדים לתקוף ספינות אמריקאיות, תמורת תשלום צנוע של 30 אלף גינאות למעסיקיו, ועוד 3,000 לירות סטרלינג לעצמו.
אם ירצה אובמה להעמיק עוד בסיפור הזה, יוכל להידרש לספרו האחרון של שגריר ישראל בארצות הברית, ההיסטוריון מייקל אורן. את יחסו הרכרוכי של אדמס לשודדי הספינות הברברים של צפון אפריקה מנצל אורן, מאוחר יותר בספר, כדי לגנות נשיא אחר - האורח הלא-קרוא קרטר: "השיטה שלו (של קרטר) לא הזכירה את זו של ג'פרסון, אלא את זו של ג'ון אדמס", כתב השגריר על טיפולו הכושל של קרטר במשבר בני הערובה האמריקאים באיראן בראשית שנות השמונים.
ועוד בין דפי הספר של אורן, הציטוט הבא, מעטו של הנשיא השני, בתחילת המאה ה-19: " אני מקווה מאוד לראות שוב את היהודים כאומה עצמאית ביהודה". זאת אותה "יהודה" שבה מבקש הנשיא ה-44 להקפיא התנחלויות.
נא להמתין לטעינת התגובות
