השדיים זוכים לחשיפת יתר
לאלפי כימיקלים שלא נבדקו, פוזרו בסביבה, ואז הצטברו ברקמות הגוף השומניות שלנו. סרטן השד זה הרבה יותר מגנטיקה בעייתית, אבל אף אחד לא מספר לנו
הממסד הבריאותי בישראל מתמקד בגורמי סיכון ותיקים כמו גנטיקה ואורח חיים, ומדלג מעל סימני שאלה מטרידים על מעללי המזהמים. הטיעון הוא שמזהמים סביבתיים אחראים רק לקומץ ממקרי הסרטן. ובמילים אחרות, אין להתפתות ל"אופנות הנבנות בדעת קהל אלא רק לעובדות בדוקות ומוכחות", כפי שהסבירה האגודה למלחמה בסרטן במכתב תגובה על השתיקה המתמשכת שלה בנושא.
הטיעון הופך את המזהמים הסביבתיים לזניחים ומאפשר את המשך המצב הקיים. הוא משחק לידי תעשיות מזהמות כמו מפעלי רמת חובב או מפרץ חיפה, שבאזורן נצפתה עלייה מרשימה בתחלואה בסרטן והוא מאפשר הכשרת שרצים כמו הקמת עיר הבה"דים ליד רמת חובב. אבל יותר מכל מסתיר הטיעון עובדות מעוררות אי נחת ולא מאפשר לספר את האמת לציבור.
נתון מפתח הנסתר מהעין הוא העובדה שסרטן השד הוא תעלומה. האגודה האמריקנית American Cancer Society קובעת כי גורמי סיכון ידועים מסבירים רק 25 אחוז ממקרי סרטן השד. 75 אחוז הנותרים הם בחזקת בלתי צפויים. כלומר, לגבי רוב האוכלוסייה החולה בסרטן שד אין לנו ביטחון מהי סיבת המחלה. ארגון fund Breast cancer נדיב אף יותר בהערכתו ואומר כי גורמי סיכון כמו מוטציות בגנים מסבירים רק עשרה אחוזים מהמקרים, וכשנוסיף לזה גורמי סיכון נוספים כמו היסטוריה משפחתית, עישון, אלכוהול, השמנה וחוסר פעילות גופנית נצליח להסביר מחצית מהמקרים.
אי הידע של הממסד הרפואי לא נוגע רק לסיבות המחלה או לעלייה בתחלואה, אלא גם לירידה בגיל התחלואה שמופיעה בנשים צעירות שאין להן מורשת גנטית מסוכנת והן אינן נופלות לגורמי הסיכון הידועים.
מתברר שהביטחון הרב של ממסד הסרטן בשוליות הגורם הסביבתי לא התבסס על בחינה קפדנית של השפעות מזהמי הסביבה. מחקר של המכון האמריקני Silent spring שסקר את המדע הקיים בנושא סביבה וסרטן שד, מצא כי 216 כימיקלים שזוהו והופללו כחומרים מסרטנים לא נכללו ב-450 מחקרים על סרטן שד.
למעשה, מדיניות כימיקלים חסרת אחריות של עשרות שנים ברחבי העולם אישרה לשימוש קרוב למאה אלף כימיקלים סינתטיים ומאשרת כל שנה בין 1,000 ל-1,500 נוספים, בלי שנבדקת התנהגותם בסביבה והשפעתם על בריאות הציבור. חלק מכימיקלים אלה נותרים בסביבה, מצטברים בשומן הגוף ומשתכנים שם עשרות שנים. חוקרי ה-Centers for Disease Control האמריקני מצאו כי בגוף של כל אמריקני יש 148 כימיקלים שלא היו אמורים להגיע אליו, חלקם התיישב שם עוד בילדות המוקדמת. כימיקלים סינתטיים נמצאו גם בדם טבורי ובחלב אם. הפלישה לגוף של כל אלה היא בשורה רעה שאינה יכולה להיות מנופנפת הצדה כחסרת חשיבות.
לחומרים כימיים יכולות שהופכות אותם לגורמי סיכון מובהקים לסרטן שד; בכוחם לשנות חומר גנטי, הם מסוגלים להגביר יכולת מסרטנת של כימיקלים אחרים, והם יכולים להתחזות כהורמונים, להערים על מנגנוני ההגנה ולשבש את העברת מסרים לתאים.
אבל כאשר בממסד הסרטן שולטת ההכחשה המדענים מתקשים למצוא את מה שהם לא מחפשים או מתעלמים ממנו ולהגיע לקונצנזוס שיניע פעולה פוליטית. לממסד לוקח הרבה זמן להתרגל לרעיון שמזהמים בסביבה יכולים לגרום לסרטן השד.
אבל הזמן אינו לצדנו. ההמתנה להתעוררות הממסד הרפואי ולהתייצבותו לצדם של אנשי הסביבה בקריאה להפסקת
סרטן הוא תהליך רב שלבי, שילוב של גנים העוברים מוטציה, שגורמים חיצוניים מסרטנים בסביבת החיים שלנו מעודדים אותה. למזהמים מסרטנים רבים יש אבא ואמא. הם יוצאים מארובות מפעלים ידועים, מוזרמים בצינורות שפכים מסומנים ומתגלגלים אלינו בתוך קשת רחבה של מוצרים. עצימת עיניים לגורמים בסביבה המסייעים להיווצרות סרטן היא החלטה פוליטית, לא מוסרית. הם נסמכים על מסמך מפתח - State of the evidence - שאותו יזמו, שמרכז מסקנות מ-350 מחקרים העוסקים בקשר בין גורמי סיכון סביבתיים ובין סרטן השד. המחקר מצביע על אי ידע ועל פערי מידע קיימים בחקר סרטן השד וקורא להפוך אותם למנוף למדיניות ציבורית החותרת למניעת סרטן שד ונסמכת על עקרון הזהירות.
מנקודת מבט זו, סרטן השד מהווה הזדמנות לשינוי כיוון דרמטי. הטרגדיה מפסיקה להיות אישית אלא הופכת לנקודת משבר של חברה שפיתחה תעשייה קניבליסטית. הפתרון היחיד לה הוא פתרון פוליטי כלכלי רחב. יוזמות קוסמטיות המנהלות את המזהמים ומשנעות אותם מנקודה אחת לאחרת הן בזבוז זמן לא מוסרי. חובתנו לדרוש מדיניות ברורה המחייבת שימוש בחלופות של כימיקלים שאינם מצטברים בסביבה. המחיר של המשך המצב הקיים פשוט אינו מקובל עלינו עוד. לדוחעל הקשר בין סרטן השד לסביבה (בעברית באדיבות ארגון אחת מתשע) .
נא להמתין לטעינת התגובות
