הכלב אכל לי את מחברת האקולוגיה הממוחזרת
בואו נעצום לרגע את העיניים ונדמיין את בתי הספר מובילים את המהפכה הירוקה בישראל. טור שלישי ואחרון, אופטימי מתמיד, על מערכת חינוך מפתיעה ומרגשת שיכולה להיות לנו
אבל הפתעות יכולות להגיח ממקומות לא צפויים ולחולל שינוי. הפתעה כזו היא הצעת החוק "סביבה חינוכית בריאה" של השר עמי איילון וחבר הכנסת דב חנין. ההצעה (שהכותבת אשמה בלידתה ההיסטורית) מבקשת לשבור את הנורמה הישנה של מערכת שהתעלמה מסיכוני הסביבה במוסדות החינוך, ולהחליף אותה במחויבות גורפת לסביבה בריאה. ההנחה האופטימית העומדת בבסיס ההצעה היא שלא רק הילדים שבויים בידי מערכת החינוך, אלא גם הוריהם, ולכן היא יכולה לסחוף להג ?שמת החזון של סביבה בריאה.
לא מדובר בפריבילגיה, סביבה בריאה היא תנאי הכרחי לאיכות חיים. במיוחד לילדים, המוגדרים כיום על ידי ארגון הבריאות העולמי כאוכלוסייה רגישה במיוחד למזהמים ולמפגעי סביבה. המשמעות היא שיש למנוע בכל מחיר חשיפה שלהם לסיכונים סביבתיים, והדוגמאות רבות: זיהום מכבישים סואנים, קרינה מקווי מתח ומתקני שידור, חומרי הדברה משדות מרוססים, זיהום אוויר פנימי ממזהמים הנפלטים מחומרי אמנות ומעבדה ועוד.
כל הורה אכפתי מכיר את הדינמיקה השכיחה של התשת הורים המתלוננים על סיכונים בריאותיים. איזה סיכוי וכמה תלאות יעבור ועד הורים עד שיצליח להרחיק חניון אוטובוסים מבית ספר, או ימנע ריסוס חומרי הדברה בסמוך אליו? הצעת החוק החדשה מגדירה קוד התנהלות שונה ומבטיח. מערכת החינוך תהיה מחויבת ליצירת סביבה חינוכית בריאה, היא בעצמה תאתר סיכונים סביבתיים, תדווח עליהם, תיידע את ההורים ותפעל להסרתם.
הצעת החוק בהחלט מאתגרת את הממסד החינוכי. היא חותרת לאימוץ דפוסי פעולה אקטיבית אצל פקידות הנזהרת מחשיבה שאפתנית כמו מאש. הפקידות המקצועית נאלצת להתמודד עם פוביה ארגונית ידועה: הפחד משינוי, במיוחד כזה החושף כשלים ותיקים בהתנהלות. ובכל זאת, אין שום סיבה להנציח שגרה כושלת. מותר לנו לעצום עיניים לרגע ולדמיין את מערכת החינוך הופכת למובילה של שינוי בקהילה ומנחילה דפוסי חשיבה מתקדמים.
למשל, הופכת את מוסדות החינוך לסביבה נקייה מעישון; ממליצה בכנסי ההורים על אי הפעלת טלפונים סלולריים עד שתתברר השפעת הקרינה על הרקמות החיות; דורשת מחברת החשמל להרחיק ארונות סעף מקירות הכיתות ולקבור את קווי המתח באדמה; משכנעת חקלאים שגידוליהם נושקים למבני החינוך להשתמש בשיטות הדברה אורגניות.
והדוגמאות עוד רבות: מערכת החינוך יכולה לתאם עם גורמי התכנון העירוני הסטת מסלולי רכבים מזהמים מסביבת בתי ספר ולהבטיח שרכבי הסעת התלמידים יהיו דלי זיהום; היא יכולה לבנות מערכת שעות שלא תגרום לתלמידים להיחשף לקרינה מיותרת בפעילויות בחוץ; היא יכולה להבטיח שהציוד האלקטרוני שנרכש יעמוד בתקן של יעילות אנרגיה; שציוד האמנות יבוא אך ורק מספקים המבטיחים כי התרסיסים, הצבעים והטושים לא מכילים תרכובות אורגניות נדיפות, שהנייר הנרכש יהיה ממוחזר; שייעשה שימוש מרבי בתאורה טבעית ובנורות חסכוניות; שבבית הספר לא ניתן יהיה להציב מכונות שתייה עם משקאות קלים המזינים היפראקטיביות ובקפטריות יוגש מזון בריא. אלו רק כמה דוגמאות אלמנטריות, שמציירות מערכת חינוך נועזת הפועלת בסטנדרטים מתקדמים
החזון המהפכני הזה נתקל, כמובן, במכשולים רבים. גלגוליה של הצעת החוק בארבע השנים האחרונות - מאז הועלתה, נקברה והוחייתה מחדש - חושפים את קלון הפקידות הממשלתית במשרדי הבריאות, החינוך והסביבה. ההתגוננות האוטומטית מפני הצבת יעד מרחיק לכת והסתפקות בשינויים קוסמטיים צנועים מאפיינות פקידות אשר חשה שהאתגר גדול עליה.
אבל המהפכה הירוקה המתרגשת עלינו לא תעשה הנחות לממסד עייף. החזון של סביבה בריאה וההבנה שמדובר במשימה לאומית שיש להגשימה בתוך דור אחד יחו ?ללו שינוי שאין ממנו מנוס. הסביבה החינוכית יכולה להיות נקודת התחלה טובה לסיבוב ההגאיים. לא רק בגלל שהילדים הם אוכלוסייה בסיכון גבוה, אלא בעיקר משום שאי אפשר להקנות ערכים מוסריים ואקו ?לוגיים במנותק מהחוויה בבית הספר.
אם רוצים להטמיע חינוך לאחריות לסביבה ולאדם, בית הספר חייב לספר את הסיפור הנכון. והוא חייב לדאוג שהמציאות שאותה חווה התלמיד תואמת את הסיפור הזה. הצעת החוק מאפשרת למוסדות החינוך להוביל את השינוי ולהיות דוגמה לקהילה עם ניהול אקולוגי אחראי. אולם גם אם לבסוף הצעת החוק השאפתנית לא תעבור, וגם אם משרד האוצר יקבור אותה שוב, היא צפויה לראות עדנה.
הדרישה לסביבה בריאה לא תדעך, במיוחד כאשר בראש המערכת עומד צוות שמזמין ציפיות גדולות. שרת החינוך יולי תמיר וענת זוהר, יושבת ראש המזכירות הפדגוגית, יכולות לחולל מהפכה על אפה וחמתה של הפקידות הוותיקה, שנכשלת מראות כי הילדים שלנו אמנם מהווים רק 33 אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם 100 אחוז מהעתיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
