הדברת תלמידים
שנת הלימודים נפתחה, אבל מערכת החינוך מסרבת להיגמל מחומרי הדברה. היא מזמינה את ילדי הגן לשכשך בארגזי חול מרוססים בחומרים שנאסרו בעולם, ואת התלמידים להסתובב בחצרות עם רעלים מסוכנים
חומרי הדברה סומנו כבר לפני 40 שנה כנבלים האקולוגיים הגדולים, שפגיעתם לא נעצרת במזיק שבו תוכננו לפגוע, והם מגיעים בנקל לבעלי חיים שונים ולבני אדם. מאז, באיטיות מרגיזה, יוצאים משימוש במדינות נאורות הנבזיים שבהם, הזרחנים האורגניים. גם חומרי הדברה אחרים עומדים כעת בתור לבחינה מחודשת באירופה, כחלק מרפורמה הנקראת REACH, שמטרתה לנסות להקטין את הצטברות המזהמים בגופנו ובסביבה.
אבל למרות ההתפתחויות הדרמטיות והמחקרים הקושרים את חומרי ההדברה היציבים לפגיעות בריאות נרחבות, מסרטן ועד פרקינסון, משרד החינוך לא מצא לנכון להרים דגל אדום ולאסור את השימוש בהם. סביר להניח שעל שולחנה של שרת החינוך יולי תמיר לא נחת הדוח הקנדי מיוני השנה, שכותרתו "גברים, בנים וסיכוני סביבה". הדוח הזה מצביע על ההכרח למנוע חשיפת ילדים לחומרי הדברה ולרעלים בסביבתם, ועל הרגישות הגבוהה יותר של זכרים מנקבות. מן הסתם, גם הדוח של ארגון הבריאות העולמי (WHO) שהתפרסם ביולי השנה, ואשר הדגיש את הרגישות הגבוהה והייחודית של ילדים לכימיקלים, לא הפעיל איזה פעמון אזעקה במשרד החינוך.
ארגון הבריאות העולמי מצביע באותו דוח על קשר בין חשיפה של ילדים לחומרי הדברה ובין בעיות התנהגותיות, פגיעות נויורולוגיות, מחלת פרקינסון, פגיעה במערכת החיסונית ומחלות דרכי נשימה. העובדה שקצב הנשימה של הילדים מהיר יותר, מנגנון חילוף החומרים שלהם שונה משל מבוגרים וההתנהגות שלהם (הכנסת יד לפה, שהות ממושכת בחוץ) מזמינה יותר חשיפות, הופכת אותם לרגישים במיוחד למזהמים בכלל ולחומרי הדברה בפרט. בנוסף, לילדים יש יותר שנות חיים לפניהם, וכך יש למחלות כרוניות את הזמן הנדרש להן כדי להתפתח. "ילדים אינם מבוגרים קטנים", אמר ד"ר טרי דמסטרה, ממחבריה הדוח, "הם מגיבים אחרת ממבוגרים כשהם נחשפים למזהמים בסביבה. התגובה שלהם משתנה בהתאם לשלב ההתפתחות שלהם". למעשה , טוען הדוח, עבור ילדים, חלון הזמן שבו מתרחשת החשיפה למזהמים חשוב לא פחות מהכמות ומהיקף החשיפה.
למרות שחומרי ההדברה "הורשעו" וזרחנים אורגניים דוגמת הכלורפיריפוס ודיאזינון נאסרו בשימוש עוד ב-2005 באירופה ובארצות הברית, אצלנו קיבלו החומרים האלה ארכה מיוחדת והם מותרים בשימוש עד ינואר 2008. ולא סתם מותרים בשימוש, עד 2008 אפשר לפזר אותם אפילו בגני ילדים. וכך, מכרזי הדברה של רשויות מקומיות מזמינים בחופשיות ריסוסים של ארגזי חול בגני ילדים נגד חרקים למיניהם. החומרים שנבחרים לעשות את העבודה הם או הזרחנים האורגניים דוגמת השניים שהוזכרו לעיל, או חומרי הדברה כמו פרמתרין, ציפלותרן ואחרים, כולם חומרים עם שארתיות גבוהה, שאפילו על פי הוראות השימוש שלהם אסור באופן מוחלט שיבואו במגע ישיר עם סביבת ילדים.
חשוב להבין כיצד הדברים נעשים בשטח: ריסוס ארגזי החול, למשל, נעשה על ידי הרטבה מאסיבית של שכבת החול העליונה, שבה שוהים החרקים המציקים. החומר אמנם אמור להתפוגג לאחר מספר שבועות, אולם לא החוק הישראלי ולא יצרני החומרים התכוונו שתהיה אפשרות שהחומר יבוא במגע עם ילדים. כמה זמן החומר נשאר פעיל בשטח, לאיזה עומק הוא שקע בארגז החול ומה אורך חייו בשמש או בצל - לאיש אין באמת מושג.
אפשר למשוך בכתפיים ולהתרגז שוב על המערכת שאמורה לשמור על ילדינו. אבל אפשר גם להצביע על פתרון חכם התואם את עקרון הזהירות המונעת, שנקטו למשל הורים בגני הילדים בשוהם. שההורים גילו חרקים עוקצים בארגזי החול הם אסרו את השימוש בחומרי הדברה ופשוט החליפו את החול! משרד החינוך מוזמן גם להכיר את הפתרון האירופי התרמי של חימום האדמה וחיסול החרקים. שני הפתרונות הללו מונעים את הבעיה ללא סיכון.
אבל חוסר האחריות של מערכת החינוך, שלא אוסרת שימוש בחומרי הדברה, לא מסתיים בארגז החול של גני הילדים. במלחמה נגד מכרסמים כמו חולדות
עניין נוסף שבשליטת משרד החינוך הוא השימוש בחומרי הדברה בבתי הספר החקלאיים. המוסדות הללו אמורים להקנות לבוגריהם הכרות עם חקלאות העתיד, זו שלא תתרום להצטברות מזהמים ודלדול הקרקע. אבל גם ביחס לבתי הספר והחוות החקלאיות לא יצאה הכרזה דרמטית האוסרת בהם כל שימוש בחומרי הדברה והופכת אותם למוסדות הפועלים על טהרת החקלאות האורגנית בת הקיימא.
הרוח הגריאטרית הנושבת בנדיבות במשרד החינוך משאירה את הנושא לשיקול הדעת של מנהלי המוסדות החקלאיים. ולמי שמפנטז על שינוי דרמטי נוסח יוזמת קליפורניה לבתי ספר בטוחים (CSS), נספר בשבוע הבא על המהמורות בדרכה של הצעת החוק הברוכה לסביבה חינוכית בריאה.