לא דג, סרטן
חופי אילת המזוהמים והסגורים הרעישו את המדינה. אבל הזיהום הגדול, האמיתי, המסוכן והלא מתוקשר נמצא לא רחוק משם, בערבות הסרטן של רמת חובב. ורק האגודה למלחמה בסרטן שותקת
הנתונים הללו הם סיכה שפוצצה את "בלון ההרגעה" שניפחה קואליציית רמת חובב, אשר הצליחה לרכוש לבבות רבים מקרב מקבלי ההחלטות במדינה. לרגעים נדמה היה שמסע ההטעיה הציבורי, המנסה לחבב על הציבור את הרעיון של הקמת עיר בסיסי ההדרכה של צה"ל בסמוך לרמת חובב, עומד להצליח. סקר שעשתה הרשות לפיתוח הנגב, האוהדת את הפרויקט, אף הראה ש-59 אחוז מתושבי ישראל מצדדים בהקמת עיר הבה"דים במיקום זה, וכי 75 אחוז מאמינים שאזור מפרץ חיפה הוא האזור המזוהם ביותר בארץ.
ואמנם, התחרות בין מפרץ חיפה ובין אזור הנגב בו שוכנת רמת חובב היא תחרות הוגנת בין מתחרים שקולים. שני האזורים יכולים להתפאר בשימוש נדיב בכימיקלים סינתטיים יציבים, בהזרמת שפכים רעילים לנחלי הסביבה ובזיהום מי התהום. ארובות המפעלים בצפון ובדרום ממשיכות לפלוט תרכובות רעילות לאוויר, ואלו נישאות ברוח, בגרגירי אבק וחול ושוקעות באזורי יישוב מרוחקים, כמו עומר בדרום או טבעון בצפון. הפעילות בשני האזורים מייצרת פסולת רעילה שדרך הטיפול היחידה בה היא להעלימה על ידי הטמנה או שריפה.
הדוח החדש, הממפה גאוגרפית את תחלואת הסרטן בישראל בשנים 2005-2001, חסר חמלה. הוא מראה כי בסיבוב הנוכחי נפת באר שבע עקפה את אזור מפרץ חיפה. הדוח מצביע על עלייה של 40 אחוז בכל סוגי מחלות הסרטן, ובסרטן האשכים בפרט. הממצאים הללו רלוונטיים ל-350 אלף איש החיים בנפת באר שבע. מן הסתם הנתונים יעניינו גם את המשתכנים העתידיים של עיר הבה"דים, האמורה לשכון במרחק תשעה קילומטרים וחצי בלבד מאזור התעשייה.
לרמת חובב יש מן הסתם תשובות מוכנות. בשנים האחרונות מושקעים שם מאמצים רבים לשכך את הדאגה הציבורית ולהסיר את עננת ההחמרה הבלתי נסבלת במדיניות ניהול המזהמים. לתעשייה עמדות חד משמעיות לגבי סיכוני הבריאות הנובעים מפעילותה: "האוכלוסייה באזור לא נחשפת לחומרים מסוכנים העלולים לגרום למחלות ממאירות מכל סוג שהוא", כך נכתב בדוח המועצה המקומית רמת חובב 98'-2004. אתר פורום התעשייה רמת חובב משיב נחרצות לשאלה "האם הפליטות של מפעלי התעשייה ברמת חובב עלולות לגרום לסרטן?". בתשובה: "לא (מודגש במקור), להפך, שיעור התמותה ממחלות סרטן קטן מאוד מהשיעור הקיים בקבוצות אוכלוסייה מקבילות בישראל".
הדוח החדש של משרד הבריאות מציב אמנם אתגר יחצני מרשים לרמת חובב, אבל ניתן להניח שהטקטיקה שתיבחר תתמקד בהדיפת האחריות אל מרחב האחריות האישית של אזרחי הנגב. חשיפה לקרינת השמש, הרגלי העישון והמורשת הגנטית של האוכלוסייה המקומית יהיו בחזקת החשודים הרגילים. מדובר בכרוניקה ידועה ומעייפת שמאפיינת את הוויכוח הציבורי: מצד אחד ניצבת התעשייה, המנפנפת -?2,000 המשפחות שלהן היא מספקת פרנסה ומגייסת לחיקה את הקונצנזוס על פיתוח הנגב, ומנגד ארגוני סביבה, הקוראים דוחות חדשים על מעללי המזהמים וכשלי התקינה, מסרבים לקבל את המסרים המרגיעים של התעשייה ותובעים הקשחת חוקי המשחק למזהמים.
אולם הוויכוח הציבורי על הקמת עיר בסיסי ההדרכה של צה"ל באזור שסומן כנגוע על ידי משרד הבריאות הוא גם הזדמנות קלאסית לבחון את הקולות שאינם נשמעים בציבור ושיש סימן שאלה על אילמותם. קול כזה, למשל, שייך לאגודה למלחמה בסרטן, שאמנם הגדירה שהיא "פועלת בכל החזיתות במטרה להפחית את התחלואה והתמותה מסרטן בישראל", אבל משום מה חזית המפעלים המזהמים לא נכללת בהן.
קולה של האגודה לא נשמע בפרשת הקישון, והיא אינה מצטרפת למאבקי ארגוני הסביבה הנלחמים להחמיר את תקני המזהמים במדינה, המאפשרים היום למפעלי תעשייה לעשות שימוש ולשחרר חומרים מסרטנים לאוויר, למים ולאדמה. גם העובדה שכימיקלים תעשייתיים מזהמים מוצאים את דרכם אל שרשרת המזון, מצטברים במזונות שומניים כמו מוצרי חלב, דגים ובשר ומתקבעים בגופנו נותרת ללא תגובה.
הדומייה נמשכת גם סביב הוויכוח על מיקום עיר הבה"דים. יש, מן הסתם, נוחות רבה בהאשמת גורמים המרוחקים מאיתנו 149,597,887 קילומטר , כמו השמש, וגורמים
במרחב השליטה האישית כמו עישון, השמנה והיעדר פעילות גופנית. אבל אומץ ציבורי רב יותר נדרש כדי לעבור מהמתנה פסיבית לעוד ועוד הוכחות לנזק, לניבוי של הסיכונים הצפויים לנו מסביבת חיים הולכת ומזדהמת.
לא ניתן להכחיש: האגודה למלחמה בסרטן פועלת רבות לטובת הגברת המודעות הציבורית לגורמי הסיכון שהוזכרו לעיל. אבל האגודה, כמו גם בתי הספר לבריאות הציבור, צריכה לחרות על דגלה את חזון הסביבה הבריאה, לעמוד בראש המחנה הקורא למקבלי החלטות למנוע את זיהום הסביבה ולעצור פרויקטים המתעלמים מסיכוני בריאות בטווח הקצר ובטווח הארוך, דוגמת עיר הבה"דים.
השתיקה המתמשכת והשארת החזון וזירת המאבק לתנועות הירוקות מעידות על סדר יום של ממסד שמרני שמסרב לשאול את עצמו אם הסיכון שלפניו הוא כזה שאנו כחברה רוצים לקחת על עצמנו. חזון של סביבה בריאה לא יוכל לקרום עור וגידים בישראל כל עוד הוא נשאר נחלת מעטים, ובזמן שהגופים החוץ ממסדיים העוסקים בבריאות הציבור נותרים דוממים.
נא להמתין לטעינת התגובות
