 |
 |
|
|
| ההיסטריה של החמישיה הציונית |
|
|
|
| מאחורי המתקפה על עמוס שוקן, ניר ברעם ושלמה זנד מזהים פחד עמוק מפני לאומיות נורמלית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פוליטיקאים חושבים בהפסקות. כאשר הם בשילטון הם עוסקים בתנועה, עשייה, הישרדות, וכאשר הם נידונים למדבריות האופוזיציה הם עוברים למצב של הרהור, רביזיה, מקימים חוגים רעיוניים, ועידות אידיאולוגיות, הליכוד לאן, העבודה לשם, מר"צ, יח"ד, סוציאליזם, פלורליזם. מ"חרשי תרבות", לעומת זאת, מצופה לחשוב כל הזמן, לחדש, זוהי מרכולתם העיקרית, היכולת להרהר ואחר-כך לתווך את ההרהור לעולם. כאשר חרשי תרבות חושבים בהפסקות, הם מגבילים את היצירתיות של המרחב הציבורי, כולאים אותנו במערכת רעיונית צרה, פרובינציאלית.
ב-8 למאי הקצנו לאירוע די משונה. חמישה חרשי תרבות, ה"חמישיה הציונית", התאגדו לכדי אגרוף מהודק שהוטח בפרצופו של אחד, עמוס שוקן. מלבד מאמריהם עוד נוסף גילוי דעת מערכתי המציג את עמדותיו של שוקן כאוסף הבלים בוגדניים, כהרהוריו של מחריב המפעל הציוני. למעשה היה כאן מסר כפול: מצד אחד מגיבים לשוקן, כלומר, לכאורה מנהלים דיון, ומצד שני גוררים אותו מחוץ לגדר ומסמנים אותו כמסוכן למפעל כולו. אופן התגובה - חמישה מאמרים אחידים
- מעיד על תשוקה לנוק-אאוט. בשורה התחתונה דומה שיפה עשו אנשי "מעריב", שבניגוד לסגנון המפא"יניקי הוותיק של העלמת עין והשתקה, דווקא נתנו את הדחיפה הראשונה לדיון מעמיק בנושאים שעד כה, לפחות בעיתונות הממלכתית, נותרו בשוליים.
כיצד הפך שוקן לאוייב העם? מדוע אילץ "הקפיטליסט הנאור" את החמישיה הציונית להתחמש ולזנק למלחמה הלאומית על עתיד הציונות? עמוס שוקן, על פי הקולקטיב האינטלקטואלי המאוחד של "מעריב", הביע במאמרו - שאינו חף מפגמים - "עמדה מסוכנת" בכך שיצא ב"קריאה לנישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות". נורא ואיום. המו"ל (המקצץ) חסר האחריות הזה גם מתנגד לתיקון חוק האזרחות משנת 2002, שנחקק כדי למנוע את התאזרחותם של בני זוג פלשתינים שנישאו לישראלים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש לאומיות ישראלית
|
|
|
 |
|
|
|
אם ביהמ"ש העליון יבטל בקרוב תיקון זה בחוק, יהיה זה בצדק תחילת סופו של בית המשפט - כך מאיים בסגנון מאפיוזי בן-דרור ימיני, שומר החוק היהודי. כבר אבא שלו, גרשום שוקן, הטיף להתבוללות - לוחש לנו דן מרגלית בעל הזיכרון ההיסטורי הארוך. "בהוויה בה העם היהודי בעולם מתכרסם בקצב מבהיל בנישואי תערובת", לצדד בהתבוללות פירושו להיות "בדיוק כמו הגרועים באויבנו" - מאשים אמנון דנקנר, שוודאי זכר את משפטה של גולדה מאיר משנות השבעים שקבע שכל המתחתן בארצות הברית ללא-יהודי מצטרף לשישה מיליון.
אמנון רובינשטיין, המשפטן הליברלי, וגדי טאוב, הסוציאל-דמוקרט, מבקשים לכאורה לאגף משמאל: עמוס שוקן לא מבין כלל מהן זכויות אדם כאשר אינו מתנגד לסכנת התאזרחותם המאיימת של פלשתינים. אין זה חס ושלום מפני שהם פלשתינים סתם, טוען המשפטן, אלא בגלל שהם פלשתינים שמוצאם משדות אויב. אם הם היו מגיעים ממצרים או מירדן, התיקון לחוק הרי לא היה חל עליהם, וזה מאוד נאור וצודק. וגדי טאוב מסכם: הבעיה היא המשך קיומה של המדינה היהודית. השוקנים הליברלים למיניהם, הפוסט-ציונים, האזרחיים, סולדים מהציונות. הם מתירים לכל אומות העולם להתקיים במדינות לאומיות ורק עלינו היהודים הנרדפים הם אוסרים זאת. לכן הם ממליצים להתיר נישואי תערובת, לכן אינם מצדדים במניעת חדירתם של "לא-יהודים" למדינה הלאומית שלנו. בתוך כך, כהרגלו, מבלבל טאוב מבלי משים בין דת יהודית ולאומיות ישראלית. אף אחד לא מונע מאיתנו לחיות במדינת לאום. אולם בעשורים האחרונים נבנתה כאן זהות ישראלית בעלת מאפיינים רבים ומגוונים. הזהות הישראלית היא הזהות המרכזית של מדינת הלאום, זהות שטאוב מסרב בעקשנות להכיר בה.
טאוב, דנקנר, רובינשטיין, ימיני ומרגלית אינם רוצים להכיר בכך שהלאומיות והמדינה היהודית שכה יקרות להם הן יוצאות דופן במפת הרגישויות הלאומיות בעולם הדמוקרטיה הליברלית. בכל מדינות הלאום הליברליות קיימת זהות-על פוליטית-תרבותית המכלילה ומאגדת את כל אזרחי המדינה. כולם יודעים למשל שהתרבות השליטה בבריטניה היא התרבות האנגלית. אולם שום אינטלקטואל או פוליטיקאי בריטי לא יצהיר שבריטניה היא מדינה "אנגלית ודמוקרטית". אין זאת רק בגלל שכל המהגרים מהודו ופקיסטאן שכבר התאזרחו נתפסים על ידי הציבור הנאור כבריטים - וטוני בלייר נתן לכך ביטוי חד במערכת הבחירות האחרונה שלו - אלא גם מפני שאם היא הייתה הופכת ל"אנגלית ודמוקרטית", לא היו עוברות 24 שעות והסקוטים והוולשים היו מורדים ב"דמוקרטיה היהודית", סליחה, "האנגלית" החדשה.
ספרד אף היא אינה "קסטילית ודמוקרטית". אף-על-פי שכולנו יודעים שהתרבות והשפה הקסטיליות שולטות בה, הקסטילים חוזרים וטוענים שספרד שייכת לכל הספרדים (המיעוטים התרבותיים לא תמיד שבעי-רצון מזהות-העל המאגדת והשליטה הזו, שבעבר לא תמיד הייתה נדיבה מספיק, אבל זה עניין אחר). תרבות הרקע בצרפת נותרה עדיין קתולית. אולם שום מדינאי צרפתי, מלבד אולי לה-פן, לא יטען שצרפת חייבת, כדי לשמור על מורשתה, להדגיש את היותה "קתולית ודמוקרטית". את הדגם הצפון אמריקני האינטגרטיבי והפלורליסטי, מקור כוחה של ארה"ב, שוללים כמובן כל חסידי "הדמוקרטיה היהודית". מה שטוב למדינת הגירה ליברלית לא יכול להיות טוב ל"אתנוס" היהודי הכה ייחודי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיפורי בדים מדומיינים
|
|
|
|
|
|
|
המעניין הוא שחילונים מושבעים אלו יקבלו לקולקטיב שלהם פרטים שהם זרים מוחלטים לתרבות היומיום הישראלית, בתנאי שיעברו גיור טורבו מהיר או איטי. אולם ישראלים דוברי עברית, בני עובדים זרים או אזרחים ערבים, יוסיפו לגביהם להיות מודרים לחלוטין מזהות-העל הממלכתית. אם הנך רוצה שהמדינה תהיה גם שלך - תתגייר. מאמין באלוהים אחרים? זאת בעיה שלך. אתה צריך להאמין באלוהים שלי למרות שאני כמובן לא מאמין בו.
"החמישיה הציונית" מתעקשת לדבר בשפת הציונות של שנות הארבעים - לכן ימיני ממלא מאמריו בסיפורי אנטישמיות ממסעותיו בעולם. כלומר, זוהי לאומיות שהיסוד העיקרי שלה הוא קשר דם נצחי בין יהודים. וכאן חל הבלבול העיקרי: למעשה, האומה היהודית שהתקיימה אלפיים שנים לא הייתה ולא נבראה. הייתה וישנה דת יהודית, בעלת מסורת מפוארת, ואנחנו רוחשים לה כבוד רב (כמובן לא לכל חלקיה). אולם האומתיות שנוצרה כאן היא בעיקרה ישראלית, וקשריה עם מסורות הדת היהודיות השונות היו תמיד אמביוולנטיים.
"החמישיה הציונית" מבקשת להשאיר אותנו כבולים לסיפורי בדים מדומיינים לגמרי, רופפים היסטורית, על שרשרת גנטית שמובילה כל אחד מאיתנו הישר לדויד המלך. אולם כל היסטוריון רציני חייב להודות שבשלבים המכריעים ביותר שלה היהדות הייתה דת מגיירת. לא סתם מגיירת; ממלכות שלמות עקרו ליהדות (ראו את גיור האדומים והיטורים בממלכת החשמונאים, והתגיירותן של הממלכות – החדיב בצפון עיראק של היום, החימיירית בתימן, הברברית בצפון אפריקה בתקופת כהינה הגדולה והכוזרים בקווקאז). מדוע זה משנה? משום שהאמונה בשרשרת הגנטית שמתבטאת בחיפושים המטורפים אחרי גן יהודי מותירה אותנו כבולים לנוסחה של עם-גזע יהודי, וחורצים את גורלו של כל אחד שאיננו יהודי להיות מודר מארצנו.
השאלה היא: האם אנחנו באמת חייבים לחיות כך? הרי נוצרה כאן זהות ישראלית - בעלת מאפיינים והגמוניה יהודית - שיצרה הזדמנות פז לאפשר את קיומה של לאומיות מזמינה, משותפת וסובלנית. באיזו מדינה בעולם אדם שיודע את שפתה, תרבותה, שותף למפעליה ובקיא בסימטאותיה - ופשוט מאמין באלוהים אחרים או נולד מרחם לא מתאימה – איננו יכול להיות אזרח? יש אבסורד מובנה בעובדה שלא-יהודי איננו יכול לקשור גורלו בגורלנו, בעוד שרב אנטי-ציוני שמעולם לא ביקר בישראל יכול לבוא, לקבל מיד אזרחות, להצביע במערכת הבחירות ולהסתלק מיד אחריה. חילוני גמור, שאחת מסבתותיו נרשמה כיהודיה, יכול לקבל אזרחות אינסטנט וסל קליטה ולמחרת להגר לאמריקה, בעוד שצעיר שחי פה יותר ממחצית חייו ושאישיותו הבוגרת התעצבה כאן צריך לחיות בפחד תמידי מפני נוגשי משטרת ההגירה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בניית זהות מזמינה
|
|
|
|
|
|
|
התנועה הלאומית היהודית יצרה את התרבות הישראלית הדינאמית, אך היא ממשיכה להתייחס אל פרי יצירתה כאל ממזר. בתהליך היסטורי מרתק נוצרו במדינת ישראל תרבות וזהות אינקלוסיביות ששונות מהותית מכל צורות תרבות הדת היהודית בעבר. אף אחד לא רוצה להשמיטה או להעלימה, אולם מסורת זו איננה יכולה להיות המקור הבלעדי לזהות ואזרחות במדינה הישראלית שרוב אזרחיה חילונים, ומה עוד ש-25% מהם מוגדרים כלא-יהודים ברישומי משרד הפנים.
עתה, כשתרבות זו חוגגת את יום הולדתה ה-57, היא צריכה להתחיל להוציא לפנסיה את כל אותם ספיחים אתנו-ביולוגיים ואתנו-דתיים שדבקו בה בחבלי לידתה הקשים. מקור כוחה של ישראל בשנים הבאות נעוץ, לדעתנו, לא בטיפוח אותו פחד של "החמישיה הציונית" מפני נישואי תערובת או מתן אזרחות לעובדים זרים, אלא בבניית היכולת לקומם זהות מזמינה, שיכולה לאפשר לרבים הרוצים להיות חלק מאתנו, או לחלוק עמנו את תרבותם, לעשות זאת. כל אדם בעל מחשבה חופשית חייב לשאול את עצמו שאלה אחת פשוטה: האם אנחנו רוצים אזרחות אתנו-ביולוגית או אתנו-דתית ששררה לפני דורות מספר במרכז ומזרח אירופה, או אומתיות ישראלית הדומה למדינות הלאום במערב אירופה וארצות אמריקה, המאפשרת לנשים וגברים, או בפשטות לבני-אדם, להצטרף אליה.
חשוב לנו מאד להדגיש: לאור ההיסטוריה הכאובה של המאה העשרים, חייבת מדינת ישראל להוסיף ולהיות מדינת מקלט לכל יהודי הנרדף בגלל מוצאו או אמונתו - תעודת הביטוח הקריטית הזו חייבת להמשיך ולהתקיים. גם המשך זיקתה של מדינת ישראל לקהילות יהודיות בעולם היא לגיטימית בהחלט - אולם יחד עם זאת, כדי להיות מדינה דמוקרטית, עליה להפוך למדינת הישראלים.
הסיטואציה הקיימת קובעת שכל אדם שאינו מזוהה כיהודי תמיד ייתפס כסכנה למפעל הקולקטיבי, כאויב פונטציאלי - ויהא עובד זר או ערבי. זוהי מדיניות פרנואידית שיכולה להוביל אותנו לאבדון. "החמישיה הציונית" אוחזת בכל כוחותיה במערכת מושגית המתעקשת להזיז לאחור את מחוגי השעון. ההתקפה המתוזמרת על שוקן, שהיתה בה נימה לא מוסתרת של היסטריה, חשפה בעיקר דבר אחד: עד כמה שומרי הסף הללו מאוימים מכל רעיון חדש, מכל מחשבה ישראלית מקורית, ועד כמה הם עצמם, שכופרים בזהות היום-יום הישראלית עבור זהות העל האתנית-יהודית, אינם משוכנעים בעמדה שלהם עצמם. אולי לכן הם מתעקשים לשחזר ללא הרף את אותן נוסחאות, להיכבל ולכבול אחרים לאותה מערכת מושגית עבשה, בעודם מקוננים על אלה המתקשים לעכל את הדוקטרינה. כמו פוליטיקאים, חושבים בהפסקות.
פרופסור שלמה זנד מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מחבר הרומנים "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ו"ילדי נשף התחפושות", עורך סדרת העיון 972 ובעל טור במוסף הדעות של "מעריב" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
