אבדה תקוותנו
בדיוק כשניר ברעם חשב שסופסוף יהיו בחירות אמיתיות, הפוליטיקה שוב חשפה את כיעורה
בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה ועזיבתו של אריאל שרון את הליכוד היו שני אירועים, שהחזירו את העניין של הציבור בפוליטיקה. בשני המקרים מדובר היה באירועים שחידדו עמדות: מפלגת העבודה בחרה בפרץ ובסוציאל-דמוקרטיה, ואריאל שרון עזב את הליכוד כדי להתקדם להסדר שלום. להרף עין נדמה היה שהפוליטיקה מתעצבת על-פי משנות סדורות, יותר או פחות, ושאפשר סוף סוף להבין איזו סחורה מציעות לנו המפלגות הגדולות: "העבודה", " קדימה", ו "הליכוד".
חלפו כמה שבועות, והפוליטיקה הישראלית שוב היתה למרחב שאי אפשר לדבר עליו בלי להיתקף בחילה. השקרים, הזיגזגים, תאוות השררה, המשפטים היפים האוצרים בחובם אופורטוניזם מהסוג הגרוע ביותר, ובעיקר, האמונה של אנשים מסוגו של מופז שאפשר לחולל כל נבזות והזמן ימחק את עקבותיה (אמונה די נכונה אחרי הכל) החזירו את הפוליטיקה הישראלית לימים האפלים ביותר.
זה לא באמת משנה שמופז והנגבי התגלו כנוכלים פוליטיים. מדוע? כיוון שהאנשים הם לא העניין כאן. העובדה שעכשיו עיתונאים יתחרו ביניהם בעלבונות כלפי מופז והנגבי, וישאלו כיצד ומדוע ואיך אפשר, ויבקשו להצמיד לפרצופם קלון ציבורי לעולמים, לא תשנה את העניין שהאנשים הללו כיערו את הפוליטיקה הישראלית. גם אם אף אחד לא יאמין יותר למילה אחת שלהם, גם אם מימין ומשמאל יודו כולם שלמעשים כאלה אין מחילה, עדיין, לפחות בעיני הציבור, הפוליטיקה חזרה להיות בבעלותם של קומץ פוליטרוקים המקפצים ממקום למקום בלי שאף אחד יאמין לנימוקיהם, ירצה לשמוע, יתעניין.
אי אפשר להאמין לאף אחד
אנשים מהתחום הפוליטי מאמינים שככל שהסערה חזקה יותר, הדרמה גדולה יותר, כך הציבור קשוב יותר לפוליטיקה. זו טעות. גם אם ברגע הראשון הציבור מתעניין בפרישת מופז, לאחר כמה ימים שוב מתקבע הרושם שהפוליטיקה אינה מקום שבו מדברים על בעיות, מצוקות, עתיד, שבמקום פוליטיקה של עקרונות אנחנו מקבלים פוליטיקה של ריגושים, דרמות זולות, קיטש.
זו בדיוק הסיבה שהצעדים של הנגבי, ומופז מזיקים כל-כך. שכן, בדיוק בשעה שבה היה נדמה שהפוליטיקה מוכנה לבירור מעמיק בעניינים עקרונים: כלכלה, רווחה, עוני, שוויון, שוב עברה תשומת הלב הציבורית לצעדי הריקוד המגושמים של פוליטיקאים החולפים בין מפלגות ועקרונות. שוב נסוגנו לימים שבהם האדם הפשוט מביט בפוליטיקה בארשת משתאה,
התוצאה הגרועה ביותר היא שגם כאשר פוליטיקאים כבר יבקשו לנהל דיון מעמיק, אף אחד לא יקשיב להם. הצעדים האחרונים שלהם היינו עדים, היו מכירת חיסול של הבושה, אמירה ברורה לציבור: "אנחנו יודעים שאתם יודעים שאנחנו נוכלים,אבל לא אכפת לנו". היות והציבור באמת עייף, וכנוע, ובעיקר התרגל לכל הגועל הזה, סביר שהנגבי ומופז צודקים. הם יהיו שרים, הציבור ישוב לציניות המשועשעת ולייאוש, ועוד מעט כבר לא נזכור שהחמצנו כאן הזדמנות, לראשונה מזה שנים, לבחירות אמיתיות.
עדכון אחרון : 14/12/2005 5:30
נא להמתין לטעינת התגובות
