אשמת האוליגרכיה התקשורתית
ניר ברעם סבור שהכוכבים של האקטואליה חברים באותה אוליגרכיה גברית שמרנית, ומוכרים לנו במאה אריזות שונות את אותה סחורה משעממת
בעיקרון, תשדירי התעמולה הם זבל אידיוטי. מדובר בקליפים מניפולטיביים ואוויליים, המיועדים לאיזה ישראלי דמיוני,שאמור - להערכת אנשי הקמפיין - באמת להתחבט ולהרהר בעקבות צפייה בתעלולי מצלמות וערב של קולות מאיימים, המבשרים את חורבנה של מדינתנו.
הנקודה העיקרית היא שהזירה - שבה היה אמור להתנהל דיון מעמיק בנושאים שסביבם נסובה מערכת הבחירות הללו - התאיידה כליל. כל תוכניות האקטואליה בשבועות האחרונים עוסקות בזוטות: ספינים פוליטיים, רכילות, המון רכילות, ומחזור של דיונים שכבר שמענו אלפי פעמים.
ההטיה של מערכת הבחירות לאותם נושאים עבשים, שהאוליגרכיה הבורגניתמצ'ואיסטית בתקשורת כל-כך אוהבת, נובעת בעיקר מהעובדה שאלה הנושאים שבאמת מעניינים את בכירי התקשורת הישראלית. האנשים הללו מייצגים היטב את אותו דור מיושן, שנדבק לאולפני הטלוויזיה ומערכות העיתונים כבר עשרים שנה, ומוכר לנו במאה אריזות שונות את אותה סחורה משעממת, את אותו מובן מאליו ללא שום חידוש, שום בשורה, שום נקודת מבט מרתקת. סתם.
הבחירות הללו היו אמורות להיות סביב החברה הישראלית. סביב נושאים כמו חינוך, בריאות, עבודה, כבוד האדם, זכויותיו. היתה כאן הזדמנות חדפעמית לאפשר לציבור לבחור, לאחר שכל הנתונים הוצגו לפניו: האם צודק עמיר פרץ בקשר לשכר המינימום? עובדה שזה עבד יפה באנגליה ובארה"ב. ואולי בישראל צעד כזה יחריב את הכלכלה? האם לדור הצעיר, הדור שלנו, תהיה בכלל פנסיה? האם חלק גדול מהצעירים בישראל יוכל להתקיים בעוד שלושים, ארבעים שנה? מדוע לרובנו אין סיכוי להגיע לדירה משלנו?
כיצד אפשר להזניק את מערכת החינוך בפריפריה ולדאוג, למשל, שבאוניברסיטת בן-גוריון ילמדו יותר סטודנטים מהדרום (הרי לא הקימו את האוניברסיטה כדי לאפשר ליליד תל-אביב, שלא התקבל לפסיכולוגיה בבית לנדוד לבאר-שבע?(
ושכר הוגן? האם כדאי לנו לשלם שכר עוני למיליון עובדים? ואם נעלה את השכר, מפעלים באמת יעברו לסין? ואולי אם לעובדים יהיה יותר כסף, הם גם יהיו צרכנים טובים יותר, דבר שיתניע את הכלכלה הישראלית? ואולי לא!? ובכלל, האם המשק אמור להיות מנוהל כמו חברה בורסאית (כלומר, לחסוך ולהשיג רווחים,( או לשרת את החברה גם אם המחיר הוא גירעון זמני? ומדוע נשים משתכרות כל הזמן פחות מגברים, אפילו כאשר הן עושות אותה עבודה בדיוק? איזה מנגנון נסתר מאפשר למעסיקים לקפח נשים ולא לשלם שום מחיר?
ואולם הנושאים הללו, שאמורים לעניין כל אדם בישראל, מרתקים פחות את חבורת הבורגנים הזחוחה, שיושבת באולפני הטלוויזיה. אותם מעניין לשמוע את האלוף ג' מקשקש בפעם האלף על האיום האיראני, או לעמת שוב איזה מתנחל קיצוני הזוי עם נציג משמים מ"שלום עכשיו." וכמובן, אי-אפשר בלי רכילות פוליטית, פרס לא מרוצה, רמון חותר, סילבן עצבני, ולאן נעלם מתן וילנאי?
מדוע זה קורה? כיוון שאמרכלי הטלוויזיה שלנו, הכוכבים הגדולים של האקטואליה, חברים באותה אוליגרכיה גברית, שבעה, שמרנית עד טירוף, לא מוטרדת, שתמיד יודעת שלעמת בין תומרקין לאמנון לוי (הזדמנות לדיון מעניין שכמובן הוחרב על-ידי משעל) או בין ליברמן לאופיר פינס, זה יותר מעניין מאשר לנהל דיון מעמיק על החיים שלנו בארץ הזו: על החינוך שלנו, העבודה שלנו, השכר שלנו, הבריאות שלנו.
הם לא אוהבים לרדת לפרטים, לדקדק במשפטים מהמצע, לעשות קצת מחקר, להתעמק באזורים האפורים של הפוליטיקה והחברה. לעזאזל, אפילו בסדרה "הבית הלבן" נערכים דיונים
והגברים הללו של הטלוויזיה, הם הרי אינטלקטואלים (כאילו) אנשים של אסטרטגיה כוללת, ראיית עולם רחבה, פניהם נשואות אל העולם המערבי, עמיתים בניו-יורק טיימס, שגרירים זרים, ומכוני מחקר לגיאו-אסטרטגיה בוושינגטון.
שהם ירדו לסעיפי חוק הפנסיה, שמציע עמיר פרץ? להשוואה בין כל המדינות בעולם בהן הועלה שכר המינימום? למשמעויות שלו עבור הדור הצעיר, שבשנים הקרובות יישחט במאכלת הקפיטליסטית האכזרית, ויגלה שאין לו בעצם שום נכס משלו, שום ודאות כלכלית לגבי העתיד, שום דבר?
הנה דוגמה מהעיתונות שלנו: לפני יותר משבוע פורסמו ראיונות ענק עם אולמרט. המראיינים היו העיתונאים הקאנונים שלנו: ברנע, כספית וכו.' דיברו על החמאס, עליזה, הבית, שרון, החמאס, איראן, ביבי, החמאס, התנתקות, איראן. כמה מילים הוקדשו שם לנושאים כמו פנסיה, חינוך, שכר הלימוד, השכלה גבוהה, דיור לזוגות צעירים, שכר, עוני? הקורא המיואש מוזמן לספור.
אי-אפשר לשאת יותר את הזבל הזה שדוחפים לנו לגרון כל-כך הרבה שנים. גם את מערכת הבחירות הזו "מקרקסת" אותה חבורת גברים נדושה. לציבור הישראלי יש זכות מלאה להתוודע לנושאים שישפיעו באופן ישיר ומיידי על חייו, עתידו, חינוכו, ילדיו וזקנתו.
אנחנו זקוקים לשינוי דרמטי באופן שבו ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים תופסים את הפוליטיקה. חייבים להחליף לפחות חלק מהגווארדיה הוותיקה, שלא מאפשרת לאף אחד לאתגר את הדיון הציבורי בישראל. וראוי למלא את הזירה התקשורתית במזרחים ובנשים, הרבה יותר נשים.
די לראות את העבודה העקבית של בילי מוסקונה לרמן בתחום כדי להבין שאילו אישה היתה יושבת באחד מאולפני הטלוויזיה (יש מספיק מועמדות: אבירמה גולן, במבי שלג, הנרייט דהאן כלב) - הן היו יכולות להביע דעה בקשר "לאיום האיראני" במקום עוד גבר שמרן מאותו פס יצור, היודע ללהטט היטב בשפה העברית, אולם לא אמר משפט מעניין ומקורי מאז "מבצע ליטאני" - היינו מבינים קצת יותר את העולם שבו אנחנו חיים, היינו מבינים מדוע מערכת הבחירות הזו אמורה לעניין אותנו.
כיוון שכמו שהיא מוצגת היום בטלוויזיה ובעיתונות, מדובר בעניין לעסקני תקשורת, רכילאים פוליטיים, פרסומאים נודניקים, ובעיקר גברים משועממים, שלמרבה אכזבתם כבר הפסיקו להזמינם למילואים.
נא להמתין לטעינת התגובות
