 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| דן מרגלית חושב כי
מאמרו של שוקן מלמד
שהוא זה שמוביל את
הרס ערכי הציונות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ס וף-סוף יצא המרצע מן השק. במאמרו "האם ישראל רוצה שלום" הוציא עמוס שוקן את עצמו ואת הארץ, שהוא המו"ל והבעלים שלו, ממעגל ההסכמה היהודי האחרון.
לכל עם יש זכות להגדרה עצמית ברוח עקרונותיו של וודרו וילסון ובהתאם להתנהלותן של מדינות כדנמרק והולנד. רק לא ליהודים.
אביו גרשום שוקן כתב כעורך הארץ כי יש להתבולל בעמי הארץ. הבן מציע תוכנית לפעולה. לכן הוא נגד גדר הפרדה המצילה חיי ישראלים. שמא היא תמנע זליגה בלתי חוקית של ערבים למדינת היהודים האחת.
אסור גם לשגות מקריאת מאמרו כאילו שימורו של הרוב היהודי יקר לליבו. אפילו לא קרוב אליו. הוא מציע שכדי לשמר
את הרוב היהודי יקבלו מאות אלפי ערבים רק מעמד של "תושב" ולא של "אזרח" ? אחיזת עיניים. הרי ילדיהם יהיו אזרחים מרגע לידתם. מדינה שאינה מסוגלת לעמוד בפני תביעות הדור השני לשוהים בלתי חוקיים לא תוכל להדוף את דרישת האזרחות לצאצאי מי שהגיעו לגבולותיה כחוק, רק כ"תושבים".
מאמרו מלמד גם את האמת שהוסתרה מציבור קוראיו באשר לאופי רשת התקשורת שבבעלותו: הוא אינו רק דמוקרט המעניק חרות כתיבה (וזה ראוי להערכה רבה) לאמירה הס ולגדעון לוי ולאורית שוחט. הוא מנהיג את הקבוצה. מוביל אותה. הוא בראש הרומסים את מעט ערכי הציונות, שבהזדמנויות שונות טען כי עיתונו לא ניתק מהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא דעת יחיד
|
|
|
 |
|
|
|
פעמיים נקט הארץ עמדות חריגות בעוינותן ללאומיות היהודית ב-85 שנותיו : ב-1946, בעיצומו של המאבק לשחרור הארץ, למחרת פיצוץ מרכז העוצמה של השלטון הזר במלון "המלך דוד", הוא תקע סכין בגב האומה, ותהה אם ראוי לבקש התערבות זרה נגד הנהגת היישוב; וב-1949 הדפיס את דברי הנאצה הבאים של בכיר עיתונאיו באותה עת: "אין פלא שמר בגין ו' חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו (יהודי צפון אפריקה - ד.מ.) מיד . כי יודעים הם שהמונים בורים, פרימיטיווים ועניים הם החומר הטוב בשבילם. . .".
מאמרו של שוקן אינו בבחינת דעת יחיד. הוא משקף את עמדת רשת התקשורת שלו. עורכו הקודם, חנוך מרמרי, איש איכותי ונקי כפיים, שוויכוחים סוערים נרשמו בינו לביני בשנות כתיבתי בהארץ - סולק מתפקידו מפני שבמהלך האינתיפאדה העז לחשוב כי יאסר ערפאת נושא באחריות כבדה לשפך הדם. מרמרי נותר רודף שלום ושמאלי וחילוני מובהק, אבל לשוקן - בדרבונה של אורית שוחט - זה לא הספיק.
במקומו נבחר ציוני-חרדי, איש מאיר עיניים ויודע ספר, דוד לנדאו. באחד הימים, כאשר החלו להצר בהארץ את צעדיו של הפרופסור למשפטים אמנון רובינשטיין, עד כדי פגיעה אישית, דיברתי על ליבו שינטוש את העיתון, שנותר עם מעט סממנים יהודיים-ציוניים.
לנדאו כעס עלי. הכיצד יכולתי לחשוב כך עליו? (לא אליו התייחסתי אלא לעיתונו) או לעיתון שבעריכתו? הבטחתי לו כי בהזדמנות עתידית אתקן את הדברים. עכשיו ברור שאין צורך לתקן דבר. אולי רק להוסיף.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
