היום לפני חמישים שנה הלך לעולמו המדען הסובייטי טרופים ליסנקו. סיפור חייו הוא עדות מדהימה להיקף הנזק שחשיבה פרוגרסיבית קיצונית יכולה לחולל. העיתונאי סם קין כתב עליו: "טרופים ליסנקו כנראה הרג יותר בני אדם מכל מדען אחר בהיסטוריה".
ליסנקו היה ביולוג בינוני, שהתאוריות המשונות שלו הקסימו את מנהיגי ברית המועצות. הוא טען שבניגוד למוסכמה המערבית הקפיטליסטית, שינויים מכוונים בסביבה יכולים להנדס באופן דרמטי את התורשה הגנטית. למשל, שאפשר לחנך צמחים להיות פוריים וחזקים יותר, והם יעבירו את התכונות האלו לצאצאיהם. הטענה הזאת הלהיבה את סטלין, כי הסתדרה מצוין עם התאוריה הקומוניסטית: אם רק נעבוד למען המדוכאים, נוכל בקלות לשנות את הטבע ולהפוך את העולם.

| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
סטלין הכריז שהתאוריות של ליסנקו הן העמדה הרשמית של ברית המועצות. מדענים שלא הסכימו איתו הושתקו או חוסלו; המחקר הגנטי בברית המועצות נסוג חמישים שנה לאחור. שיטות ליסנקו נכפו על חקלאים בכל רחבי ברית המועצות וסין. בין השאר, ליסנקו טען שזרעים מאותו המין אינם מתחרים זה בזה כמו קפיטליסטים, אלא משתפים פעולה בשמחה, כמו סוציאליסטים טובים, ולכן צריך לזרוע אותם בצפיפות גדולה. השיטות האלו נכשלו כישלון נחרץ ופגעו מאוד ביבולים. אבל תאוריות פרוגרסיביות אינן מתרשמות מן המציאות; רק בשנות השישים זנחה ברית המועצות את הליסנקואיזם.
הכי מעניין
השיטה הספציפית הזאת נעלמה מהמפה המדעית, אך הנטייה האידיאולוגית שטיפחה אותה ממשיכה להוליד תאוריות מופרכות. מה עמד בבסיס הערצת ליסנקו? ההנחה שאין שום מגבלות ליכולתנו לעצב עולם טוב יותר. שמרנים מאמינים שיש בעולם מגבלות טבעיות, נתונים מוצקים שבתוכם אנחנו צריכים לתמרן כמיטב יכולתנו. האדם אומנם נברא בצלם א־לוהים, אך יש בו גם יצר רע מנעוריו; תמיד "שלט האדם באדם לרע לו"; "לא יחדל אביון מקרב הארץ". שמרנים חוששים שאת כל התופעות הרעות האלו אי אפשר למחוק, אלא רק לשכך ולצמצם.
המהפכן הפרוגרסיבי אינו מסוגל לסבול את הריאליזם המאופק הזה. הוא מאמין שכל המצוקות נובעות רק מאיזו איוולת שגויה, מטעות מתסכלת באופן חינוכם של ילדים (וזרעים), ולעיתים קרובות ממזימה נכלולית של בעלי הכוח. אם רק נלחץ על הכפתור הנכון – נפתור את כל הבעיות.
טורים נוספים של הרב חיים נבון
בימינו תאוריות מהסוג הזה משגשגות במדעי החברה הרבה יותר מבמדעי הטבע. לחוקרים בני זמננו יש אובססיה לתרבות, לאמנות ולשפה. הם מאמינים שלעיתים קרובות מונחים לא מדויקים ושפה פוגענית הם המקור לצרותינו. דוגמה עדכנית נמצאת בספר של ד"ר פלורנס הזראט, שעורר פולמוס גדול בארצות הברית. נושא הספר הוא סימני הפיסוק – נושא שבדרך כלל אינו נתפס כמסעיר במיוחד מחוץ לקהילת עורכי הלשון. בין השאר טענה הזראט שסימני הפיסוק בעברית הביאו לדיכוי הפלסטינים ולסבלם. איך זה אמור לעבוד? בעברית העתיקה לא היו סימני פיסוק. כאשר הוסיפו אותם לעברית המודרנית אִפשרו לה להפוך לשפה מודרנית מדוברת, וכך לשכנע את היהודים שהם עם אחד, שיש לו שפה אחת וגם ארץ אחת. היהודים ההוזים הללו עלו לארץ ישראל וגירשו ממנה את הפלסטינים.
עוד טוענת ד"ר הזראט שהמקף בביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" יוצר אשליה של סימטריה בין המדכא למדוכא, ולכן צריך למחוק אותו. במקומו צריך להשתמש בלוכסן – "ישראלי/פלסטיני" – שמצביע על הפרדה א־סימטרית. במחקר העכשווי בתחום מדעי החברה קיימים עוד ועוד מחקרים ברוח זו. למרבה המזל, בניגוד למחקריו של ליסנקו, הם לא יביאו כנראה לרעב המוני, ונזקיהם הישירים קטנים בהרבה; אך לשכל הישר הם נראים כטירוף גמור. סכסוך היסטורי אלים ועתיק, שיש לו גורמים אובייקטיביים – שני עמים שמתחרים על אותה ארץ, ולאחד מהם מסורת של 1,400 שנות ג'יהאד – נופל כאן טרף לאיזו קונספירציה בלשנית מופרכת.
הסיפור המתמשך הזה עצוב ומפחיד. הוא מפחיד במיוחד בעבורנו היהודים, כי באופן מסתורי אנחנו נוטים לסבול מהתאוריות הללו – החדשות והישנות גם יחד. אם נחזור לליסנקו, הוא ותומכיו רדפו מדענים רבים, אבל איכשהו הליסנקואיזם הסתנכרן עם האנטישמיות של סטלין, והביא לחיסולם של מדענים יהודים בולטים. כבני אדם, יש לנו עניין כללי באמת מדעית; כיהודים, יש לנו עניין מיוחד בהפרכת תאוריות מטורללות. משום מה, תאוריות הפסיק והמקף פונות דווקא נגד הנקודה הקטנה שלנו.
טורים נוספים של הרב חיים נבון



