ספירת הקולות עוד לא הסתיימה, אך בבחירות האמצע בארה"ב כבר מונים מנצחים ומפסידים. בנוסף לכיבוש הצפוי של בית הנבחרים, המפלגה הדמוקרטית מונה 54 מושבים בסנאט עם שני מרוצים צמודים שטרם הוכרעו. במיסיסיפי הוביל אתמול המועמד הדמוקרטי סקוט קולום על הסנאטורית הרפובליקנית סינדי הייד־סמית ב־1,138 קולות בלבד, כשאלפי קולות של מצביעים בדואר טרם נספרו; במדינה אין מנגנון רשמי לספירה חוזרת, וצפויה התדיינות משפטית בתוצאה. באלסקה מובילה מרי פלטולה על הסנאטור דן סאליבן ב־637 קולות בלבד, וההכרעה צפויה רק ב־18 בנובמבר. אם ינצחו בשתיהן, יגיעו הדמוקרטים ל־56 סנאטורים.
גם המאבק על פרשנות התוצאות כבר החל: סגן הנשיא ג'יי־די ואנס האשים שלשום בתבוסה את המלחמה באיראן וקרא "לשנות את היחסים עם ישראל". הנשיא דונלד טראמפ הגדיר את דבריו "נכונים ברובם" אך הגן על המלחמה, ומושל פלורידה רון דה־סנטיס, שזיהה הזדמנות ל־2028 בעקבות ההוקעה החד־משמעית של הממשל, כינה את התוצאות "כמעט אירוע הכחדה" עבור המפלגה הרפובליקנית.
תגובתו הראשונה של נשיא ארה"ב הגיעה עוד בליל הבחירות, ברשת החברתית שלו: "לא הייתי על פתק ההצבעה, ואילו הייתי – היינו מנצחים ברוב מוחץ!" לניו־יורק טיימס אמר כבר באותו לילה שהוא "בהחלט מוכן לקבל" את התוצאות, ובראיון לפוקס ניוז הודה שהופתע "קצת" כי חשב שהרפובליקנים יצליחו יותר, וגלגל את האחריות על המועמדים. "אני לא רואה בזה מכה עבורי", הבהיר.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לרגע היה נראה שטראמפ מתכוון לנקוט טון שונה בעקבות ההפסד. לפי דיווח בפוליטיקו הנשיא שוחח עם מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בסביבות אחת־עשרה בליל הבחירות והביע רצון להגיע איתם להסכמים כדי שלא יבלה את שנותיו האחרונות כברווז צולע. אולם כעבור כשעה פרסם תמונה של כובע אדום שעליו מתנוססת המילה VETO. מאוחר יותר בפוקס הסביר שאומנם הדמוקרטים "בשליטה, אבל לא באמת בשליטה": "הם יכולים לשלוח לי חמישים הצעות חוק נפלאות, ואני אשלח אותן בחזרה עם חותמת וטו יפה".
מאחורי הבלבול עומדת מציאות פשוטה: טראמפ נכנס לשנתיים האחרונות של נשיאותו מול קונגרס עוין, ויצטרך להכריע בין וושינגטון, שבה יצטרך להגיע לפשרות כדי למשול, ובין הבייס שלו, שלא רוצה מנהיג חלש או מובס. הוא ייאלץ לנסות לאזן בין שני אלו עד שיפרוש בינואר 2029.
קו הזינוק של 2028
בפוליטיקה האמריקנית נהוג לראות את היום שאחרי בחירות האמצע בתור היום הרשמי הראשון של הקמפיין הנשיאותי הבא, והפעם אינה שונה. השאלה מי ייכנס לבית הלבן כשטראמפ יצא ממנו הטרידה רפובליקנים ודמוקרטים כבר ב־2024, וכעת התמרונים מתחילים בגלוי. התגובה הראשונה והחריפה ביותר לתוצאות באה מטעם סגן הנשיא של טראמפ, ג'יי־די ואנס, ששיחק תפקיד מרכזי בקמפיין בחודשים האחרונים וכעת מבקש להרחיק אל עצמו מהכישלון.
בפוסט ארוך שפרסם ברשת X כתב ואנס, שהתנגד למלחמה באיראן מהרגע הראשון, ניסה לסיים אותה כמה פעמים ולבסוף היה גורם מרכזי בהפסקת האש, "הסיבה שהפסדנו היא המלחמה. כך אמר הנשיא בעצמו". הוא סיפר על סוקר אלמוני ש"צדק בתוצאות" ומצא שמצביעי טראמפ רבים מ־2024 אכן יצאו להצביע – אבל הצביעו לדמוקרטים. את הסיבות שמסרו סיכם ואנס בארבעה סעיפים: לסיים את המלחמה; להתמקד ביוקר המחיה ובאינפלציה; לשים את אמריקה במקום הראשון; ו"לשנות את היחסים שלנו עם ישראל".
ואנס לא הסתפק באבחנה. הוא שיבח קריאה של מגישת פוקס ניוז רייצ'ל קמפוס־דאפי ל"פתרון דיפלומטי" מול איראן, והציב אתגר גלוי לתומכי המלחמה במפלגתו: מי שרוצה לטעון שהמלחמה הייתה שווה את אובדן הסנאט לשש השנים הבאות, מוזמן. בהמשך הקדים תרופה למכה מול מי שינסו להסיק מהתוצאה מסקנה אחרת ולשוב למדיניות מתונה יותר: בחודשים הקרובים, כתב, יופיעו פוליטיקאים "ממסדיים" שיטענו שהפתרון הוא חנינה למהגרים השוהים בארה"ב שלא כחוק, וכל מי שיציע את זה "משקר לכם".
עוד כתבות בנושא
טראמפ, שנשאל על דבריו של ואנס, הגדיר אותם "נכונים ברובם", אבל מיהר להגן על ההחלטה עצמה: את המהלך באיראן "היינו חייבים לעשות, ואנחנו ממשיכים לנהל אותו". לפי דיווח ברויטרס הוסיף הנשיא שהיה עושה זאת שוב. בתוך פחות מיממה נפער אפוא פער גלוי בין הנשיא לסגנו בסוגיה המרכזית של הקדנציה שלהם.
ואנס התנסח כאילו הוא רק מוסר את מה ששמע מהסוקרים, אך בפועל הפוסט שלו הוא מניפסט פוליטי מחושב היטב. ואנס, שלפי דיווחים רבים התנגד למלחמה מאחורי הקלעים לפני שפרצה בסוף פברואר אבל הגן עליה בפומבי באופן מסויג, מנסה כעת לנכס לעצמו את מסלול "אמריקה תחילה", ולצורך כך מגביר את הווליום הפופוליסטי של דבריו. מי שקורא בין השורות שומע בבירור את קולו של טאקר קרלסון: תפיסת עולם שבה מלחמות במזרח התיכון הן עניינם של אחרים, והברית עם ישראל היא נטל שיש "לשנות".
הקריאה לסיים את המלחמה היא עמדה לגיטימית כמובן, עמדה שחלק גדול מהציבור האמריקני שותף לה. אבל הכללת "שינוי היחסים עם ישראל" ברשימה קצרה של לקחי הבחירות הופכת מלחמה לא פופולרית לתוכנית מדינית שמכוונת אל היחסים עם ישראל עצמם – וגם רומזת שעמדות אנטי־ישראליות נחשבות למצליחות פוליטית לא רק בשמאל האמריקני. כפי שציין ג'ייק טאפר מ־CNN, סיום מלחמה הוא החלטה זמנית; שינוי היחסים עם ישראל הוא החלטה ארוכת טווח בהרבה. נותר לראות כמה כוח יהיו למסרים שמפיץ ואנס לקראת הבחירות המקדימות.
הזר והשתקן
אם ואנס מאשים את מדיניות החוץ ואת ישראל, רון דה־סנטיס מאשים את וושינגטון. במסיבת עיתונאים שקיים עם פרסום תוצאות הבחירות הגדיר המושל היוצא הפופולרי של פלורידה את התוצאות "כמעט אירוע הכחדה עבור הרפובליקנים בחלקים רבים של המדינה, כפי שלא ראינו מזה מאה שנה". הנזק, הזהיר, עלול להדהד "לעשור הבא ויותר", וייתכן שיחלפו "שנתיים, ארבע, שש שנים, אולי אפילו יותר" עד שהרפובליקנים ישלטו שוב בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס גם יחד.
אבל דה־סנטיס הקפיד להבחין בין המפלה לבין מקורה: "זו הייתה דחייה של הרפובליקנים בוושינגטון, והדמוקרטים פשוט נהנו ממנה". לדבריו, המפלגה "נלחמה בקרב של אתמול" כשהשקיעה מיליונים בתשדירים על סוגיות שקשורות למלחמת התרבות ולטרנסים במקום לדבר על בינה מלאכותית, כלכלה ותעסוקה. הוא תקף גם את הרפובליקנים בקונגרס שהצביעו נגד פרסום מידע על ג'פרי אפשטיין ונגד איסור מסחר במניות בידי חברי קונגרס. ובעיקר הוא טרח להציג את פלורידה כדוגמה נגדית: מבין עשר המדינות הגדולות בארצות הברית, רק פלורידה תישאר תחת שליטה רפובליקנית אחרי בחירות האמצע, ושם החזיקו הרפובליקנים גם במושב בסנאט.
עוד כתבות בנושא
המסר ברור: דה־סנטיס, שיסיים את תפקידו בינואר ויהיה פנוי לחלוטין למרוץ, מציע את עצמו כמי שלא היה בוושינגטון כאשר אירע האסון האלקטורלי, ושיש לו רקורד של ניצחונות במקום שבו המפלגה הלאומית קרסה.
ובצד, בשתיקה מופגנת, עומד מרקו רוביו. מזכיר המדינה, שנחשב עד השבוע למתחרה העיקרי של ואנס, לא אמר דבר מאז הבחירות. רוביו נמנע במידה רבה מלהופיע בקמפיין, ונזהר שלא להיות פני המלחמה: את המסרים בנושא איראן הובילו ואנס, שליחי הנשיא סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר ומזכיר המלחמה פיט הגסת'. חבר הקונגרס לשעבר ופרשן פוקס ניוז טריי גאודי כבר הכריז עליו כמנצח הגדול של הלילה הרפובליקני הגרוע. ובכל זאת בתור מזכיר המדינה ונץ מובהק, רוביו יתקשה להתנער לגמרי מהמלחמה. וככל שוואנס ממצב את עצמו כמי שהתנגד לה, כך יוצב רוביו, גם בלי שיאמר מילה, במחנה הניצים.
חגיגות וסכינים
בצד השני, ליל הבחירות נראה כמו חגיגה אחת גדולה. צ'אק שומר, מנהיג הדמוקרטים בסנאט, קרא "וואו, וואו, וואו" במטה המפלגה, דיבר על "שינוי דורי של מפת הסנאט, עם השלכות היסטוריות עצומות", הבטיח להציב מול טראמפ "גדר תיל חקיקתית", והצהיר שהעדיפות השנייה של הרוב החדש תהיה "לרדוף אחרי השחיתות". האקים ג'פריס, מנהיג הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים ומי שצפוי להיות יו"ר הבית הבא, דיבר על "צונאמי אמריקני".
אך מאחורי הקלעים המלחמה כבר החלה. לפחות חמישה מהסנאטורים הנבחרים – אדם המילטון מקנזס, טרוי ג'קסון ממיין, עבדול אל־סייד ממישיגן, ג'וליאנה סטראטון מאילינוי ופגי פלנגן ממינסוטה – הודיעו שלא יתמכו בצ'אק שומר כמנהיג הרוב. שומר היהודי נחשב למתון יחסית במפלגה, שכעת הוסיפה לשורותיה רבים מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני. כך, אחרי ניצחונה אמרה פלנגן שהדמוקרטים צריכים "אלוף פרוגרסיבי" כמנהיג, וששומר אינו כזה. הארגון הפרוגרסיבי "אינדיוויזיבל" קרא כבר ביום שאחרי הבחירות להחליף את ההנהגה. שומר מצדו נשמע בטוח: "אבחר מחדש כמנהיג הרוב", אמר. ההצבעה, שמתקיימת בקלפי חשאית, צפויה בתחילת דצמבר, ועד כה איש לא הכריז על התמודדות מולו.
עוד כתבות בנושא
ובכל זאת הכיוון ברור – והוא קשור ישירות לישראל. השם שהמורדים מזכירים יותר מכל הוא כריס ואן־הולן ממרילנד, שאל־סייד כבר הציג בעצרת בחירות כ"מנהיג הרוב הבא", וטרוי ג'קסון ציין כבחירתו הראשונה. ואן־הולן, שכחבר בית הנבחרים נחשב בעל רקורד פרו־ישראלי למדי, הפך בשנים האחרונות לאחד הקולות המובילים בסנאט בעד הגבלת הסיוע לישראל. הוא תמך בחסימת משלוחי נשק התקפי לישראל, ובמאי האחרון קרא בגלוי להפסיק את התמיכה בישראל הממומנת מכספי משלמי המיסים ולהתנות את מכירות הנשק. לעומתו, שומר מקדם קו מתון יותר מבחינת היחסים עם ישראל – אם כי גם הוא העביר עליה ביקורת רבה מאז 7 באוקטובר.
המכנה המשותף
ביום רביעי בבוקר התעוררו שתי המפלגות לאותה שאלה: מי יקבע מה הייתה המשמעות של הבחירות? אצל הרפובליקנים הבכירים כבר מנווטים לקראת היום שאחרי טראמפ, בזמן שטראמפ עצמו מנסה לשמור על השליטה בשנתיים שנותרו לו. אצל הדמוקרטים, הניצחון הגדול ביותר שלהם מזה דור כבר מוליד מאבק על ההנהגה.
מבחינה ישראלית יש מכנה משותף ברור לשני המאבקים. בשתי המפלגות עברו היחסים עם ישראל מהשוליים אל לב הדיון: אצל הרפובליקנים כ"לקח" מהבחירות, ואצל הדמוקרטים כחלק מהמאבק על ההנהגה. זה לא שינוי מדיניות, וייתכן שלא יהפוך לכזה, ודאי כל עוד טראמפ בבית הלבן. אולם מי שינצח בשני המאבקים האלה יעצב לא רק את 2028, אלא את היחסים בין ירושלים לוושינגטון בעשור הקרוב.