במהלך המלחמה מוקדם יותר השנה, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ איים "להחזיר את איראן לתקופת האבן", אך בבחירות האמצע שהתקיימו אמש (שלישי), מי שחזרה כמה עשורים לאחור הייתה דווקא המפלגה שלו. הדמוקרטים כבשו את בית הנבחרים ואת הסנאט, הפכו לפחות שבעה מושבים רפובליקניים – רובם במדינות שבהן ניצח טראמפ רק לפני שנתיים בפער דו-ספרתי – ובטקסס נבחרה מושלת דמוקרטית לראשונה מזה יותר משלושים שנה.
עוד כתבות בנושא
איש כמעט לא צפה גל בסדר גודל כזה. הסקרים דיברו על ניצחון דמוקרטי בטוח בבית הנבחרים ועל סיכוי סביר בסנאט; גם הטור שהתפרסם כאן בתחילת השבוע העריך שהגל יישבר על חופי הסנאט. בפועל הוא שטף גם אותם.
התוצאות ההיסטוריות
רשימת "הפעם ראשונה מאז" של הלילה הזה ארוכה במיוחד. הנה כמה דוגמאות. קנזס תשלח לסנאט חבר במפלגה הדמוקרטית לראשונה מאז 1932. בטקסס ניצח ג'יימס טלאריקו את קן פקסטון והפך לסנאטור הדמוקרטי הראשון מהמדינה מאז 1988, ובמקביל הדיחה ג'ינה הינוחוסה את המושל גרג אבוט והפכה למושלת הדמוקרטית הראשונה של טקסס מאז אן ריצ'רדס, שעזבה את התפקיד ב-1995.
הכי מעניין
בדרום קרוליינה, שבה אף דמוקרט לא ניצח במרוץ לסנאט מאז 1998, ניצחה רופאת הילדים אני אנדרוז את דרלין גרהם, אחותו של הסנאטור המנוח לינדזי גרהם. ובמיין הודחה סוזן קולינס אחרי 30 שנים בסנאט. נכון לכתיבת השורות אלה, גם המרוץ במיסיסיפי – מדינה שלא בחרה בסנאטור דמוקרטי מאז 1982 – צמוד מכדי להכריע.
אדם המילטון הדמוקרט, שניצח בבחירות בקנזס | צילום: AFP
ובכל זאת כדאי להבחין בין שני בתי הקונגרס. בבית הנבחרים מדובר בגל גדול אבל ממש לא צונאמי חסר תקדים: כ-250 מושבים לדמוקרטים, רווח בסדר גודל דומה ל-2018. ההיסטוריה האמיתית נכתבה בסנאט ובבתי המושלים. רווח בסדר גודל כזה אומנם נראה בבחירות האמצע של 2014 – אך הפעם הוא הגיע כמעט כולו כתוצאה מהפיכת מושבים רפובליקניים לדמוקרטיים.
התקדים הקרוב ביותר הוא 2006: נשיא רפובליקני (בוש) בקדנציה שנייה, מלחמה לא פופולרית (בעיראק) במזרח התיכון שנמכרה לציבור כמניעת נשק להשמדה המונית, והמפלגה שילמה על כך ביותר. תקדים נוסף ואולי מדויק יותר מבחינת סדרי גודל הוא 1958, בקדנציה השנייה של אייזנהאואר, כשהדמוקרטים זכו ברווח עצום בסנאט על רקע מיתון. בשני המקרים כעבור שנתיים הבית הלבן עבר לידי המפלגה השנייה.
למה זה קרה
המלחמה באיראן – או ליתר דיוק, מה שהיא עשתה. לפי סקרי הקלפיות של רשת NBC, לא פחות מ-74% מהמצביעים אמרו שהמלחמה באיראן הייתה גורם מכריע או מרכזי בהצבעתם, ו-62% קבעו שהיא הייתה החלטה שגויה. אבל המצביע האמריקני לא באמת מתעניין באסטרטגיה ביטחונית במזרח התיכון. הוא הצביע על החשבון בתחנת הדלק: לפי סקר יציאה אחר, 87% הודו שהם מודאגים ממחירי הדלק. כך הפכה המלחמה מאירוע רחוק להוצאה יום-יומית.
עוד כתבות בנושא
המסרים. הבית הלבן מעולם לא הצליח להסביר למה המחירים עולים ומה בדיוק הוא עושה בעניין. כבר באביב 2025, לפני המלחמה באיראן ובתגובה לחששות מהמכסים, אמר טראמפ שאולי לילדים יהיו שתי בובות במקום 30. קשה לתאר כמה האמירה הזו – ואחרים כמותה – הייתה אומללה ומזיקה. וביום שלפני הבחירות, בנאום שהוצג כטיעון הסיום של הקמפיין הרפובליקני, הקדיש הנשיא יותר מעשרים דקות מתוך כשעה לשיפוץ הבריכה המשקפת שלרגלי אנדרטת לינקולן – הצנרת, המפרקים, האצות – ואף התבדח שיקראו לה על שמו. אז מה המסר הרפובליקני שיוצא מהבית הלבן? אין כזה.
המועמדים. טראמפ דחף בטקסס את קן פקסטון, מועמד שנוי במחלוקת בלשון המעטה, על פני הסנאטור המכהן והפופולרי יחסית ג'ון קורנין. בדרום קרוליינה המליץ למנות את דרלין גרהאם, שמעולם לא החזיקה בתפקיד ציבורי, ולאחר מכן דחק בה להתמודד לקדנציה מלאה במקום רפובליקנים מבוססים ופופולריים שכבר התכוננו למרוץ. שניהם הפסידו. מנגד, עבדול אל-סייד, המועמד האנטי-ישראלי-בואכה-אנטישמי שהתמודד לסנאט במישיגן, ניצח למרות השערוריות הרבות שיצאו בעניינו. אומנם בפער קטן יותר מאשר דמוקרטים אחרים במדינה, אבל עדיין – ניצח.
עוד כתבות בנושא
זה לא רק טראמפ. קל לשים הכול על הנשיא, אבל זו תהיה טעות. המפלגה הרפובליקנית הגיעה לבחירות האלה מפוצלת, כשפלג השמרנות הלאומית רב ללא הפסקה עם הממסד הוותיק ואושיות תקשורת קיצוניות כמו טאקר קרלסון וניק פואנטס קוראות לימנים להצביע לדמוקרטים כדי שהמפלגה "תבין את המסר", ובלי תוכנית כלכלית ברורה. מפלגה שלא יודעת להסביר למצביעים מה היא מציעה להם, ובעיקר מזהירה מפני מה שיקרה אם הצד השני ינצח, תתקשה לשכנע אותם לצאת להצביע.
הקואליציה חזרה הביתה. טראמפ ניצח ב-2024 בזכות קבוצות דמוגרפיות שהרפובליקנים בדרך כלל לא מצליחים לשכנע: צעירים, היספנים ועוד. לפי תוצאות ראשוניות, בקרב בני 18 עד 29 זינק הפער לטובת הדמוקרטים מ-11 אחוז ל-46. בקרב ההיספנים, מ-5 ל-25. ובקרב הגברים, יתרון רפובליקני של 12 נקודות הצטמק כמעט לתיקו. הבוחרים שהביאו לטראמפ את הניצחון הצביעו לצד השני או פשוט נשארו בבית.
ההבטחה שהופרה. כאן אולי נכנסת הסיבה הפשוטה והמובהקת ביותר. טראמפ נבחר ב-2024 על סמך הבטחה אחת: להוריד את יוקר המחיה ולנהל ממשל יעיל. במקום זה אמריקנים קיבלו מכסים, מלחמה ואין-ספור כותרות על סקנדלים ושחיתויות. ככה אי אפשר לנצח.
לא רק שנתיים
בניגוד לבית הנבחרים, שנבחר מחדש כל שנתיים, סנאטורים נבחרים לשש שנים. המושבים שהדמוקרטים כבשו הלילה בטקסס, בקנזס, בדרום קרוליינה, במיין ועוד יישארו בידיהם עד 2033. ואם זה לא מספיק, מבט חטוף למפת הסנאט של 2028 לא מבשר טובות לרפובליקנים, שכן שדה הקרב יתהפך: הדמוקרטים יגנו על מושבים שלהם באריזונה, בג'ורג'יה, בנבדה ובפנסילבניה, מדינות שהרפובליקנים לא הצליחו לכבוש אפילו בבחירות האמצע של 2022, בעוד שהרפובליקנים בעצמם יצטרכו להגן על מושבים במדינות סגולות כמו צפון ויסקונסין וצפון קרוליינה. מנקודת פתיחה של 54 מושבים לפחות לדמוקרטים, החזרת הסנאט לידי הרפובליקנים בעוד שנתיים תהיה משימה קשה מאוד. על סף הבלתי אפשרית.
גם כאן יש לנו תקדים היסטורי. אחרי 2006 החזיקו הדמוקרטים בסנאט עד 2014, וגם הגל של 1958 המשיך להשפיע על חקיקה בקונגרס במשך שנים רבות. בית הנבחרים פתוח יותר, אבל גם כאן יש השלכות ארוכות טווח: הינוחוסה כבר הודיעה שתטיל וטו על כל ניסיון לשרטט מחדש את מפות המחוזות בטקסס לטובת מפלגה אחת.
בית הקונגרס האמריקני | צילום: שאטרסטוק
החשבון פשוט. מנקודת פתיחה של לפחות 54 מושבים דמוקרטיים, הרפובליקנים יצטרכו להשיב לעצמם ארבעה או חמישה מושבים נטו ב-2028 – בשנת בחירות לנשיאות, בלי טראמפ, ומול מפה שבה חלק מהמושבים הפגיעים שלהם נמצאים במדינות תחרותיות. מי שניצחו אתמול בטקסס, בקנזס ובדרום קרוליינה יגיעו ל-2032 כסנאטורים מכהנים, עם כל היתרונות שמעמד כזה מקנה. ובינתיים לשליטה בסנאט יש משמעות מיידית: הסנאט מאשר מינויים של שופטים פדרליים, שרים ושגרירים. בשנתיים האחרונות של כהונתו, טראמפ לא יוכל למנות אף אחד בלי פשרה עם הדמוקרטים.
גם בבית הנבחרים, שנחשב לתנודתי יותר, ההיסטוריה פועלת הפעם לטובת הדמוקרטים: הפעם האחרונה שבה בית הנבחרים עבר מיד ליד בשנת בחירות לנשיאות הייתה ב-1952. זה לא חוק טבע, ושנתיים הן נצח בפוליטיקה האמריקנית, אבל נטל ההוכחה עבר עכשיו לרפובליקנים.
ומה זה אומר לישראל
הקוראים לא יופתעו לשמוע שזו לא תוצאה טובה. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא הברורה ביותר - שבקונגרס הבא יישבו יותר חברים בעלי עמדות עוינות מוצהרות כלפי ישראל. אבל יכול להיות שהשנייה יותר חשובה: השליטה בסדר היום. כשהדמוקרטים מחזיקים ברוב מוצק בשני הבתים, הם מחליטים אילו הצעות יעלו להצבעה, מי יעמוד בראש הוועדות, אילו שימועים יתקיימו ואילו תנאים יוצמדו לסיוע. גם דמוקרטים פרו-ישראלים מובהקים יתקשו לעמוד בלחץ מתוך המפלגה, ובעיקר יאבדו את היכולת לדחות נושאים לא נוחים.
עוד כתבות בנושא
אבל זה גם לא סוף העולם. קודם כול, טראמפ נשאר בבית הלבן עד ינואר 2029, והוא מחזיק בזכות להטיל וטו על חקיקה שהוא לא אוהב. כדי לעקוף את הווטו הנשיאותי דרוש רוב של שני-שלישים בשני הבתים, והדמוקרטים, עם כל ההצלחה שלהם, רחוקים מכך מאוד.
בנוסף, רוב הסנאטורים החדשים מהמדינות האדומות ניצחו על בסיס יוקר המחיה והמאבק בשחיתות, לא על בסיס מדיניות חוץ. בחלקם אומנם הם אנטי-ישראלים, אבל המצביעים לא שלחו אותם לוושינגטון כדי להילחם בישראל. זו נחמה קטנה מאוד, אבל היא גם חשובה: זאת תוצאה שלילית לישראל, אבל זה לא סוף העולם.
הפגישה הבאה
לתוצאות הללו יש השלכות ישירות על מאבק הירושה במפלגה הרפובליקנית. הנפגע הראשון הוא כנראה סגן הנשיא ג'יי-די ואנס. הוא סגן הנשיא ולכן קשור להצלחות ולכישלונות של הממשל, אבל הוא גם היה פנים בולטות במהלך הקמפיין: הוא עמד בראש מערך גיוס הכספים של הוועד הלאומי הרפובליקני וקיים עשרות כנסי בחירות ברחבי המדינה. מי שעמד בחזית הקמפיין יתקשה להתנער מהתוצאות שלו. כבר לפני הבחירות אמר ואנס שתוצאותיהן יהיו אחד הנתונים שישקול לפני שיחליט אם להתמודד לנשיאות ב-2028.
מי שעשוי להרוויח, לפחות יחסית, הוא מזכיר המדינה מרקו רוביו – אף שגם הוא לא יוצא נקי עם התפקיד שלו במלחמה עם איראן. רוביו מייצג את האגף השמרני המסורתי יותר, ובסקרים היפותטיים מול מועמדים דמוקרטים הוא כבר מצליח יותר מוואנס. אבל זה לא ישנה אם הוא לא יצליח לנצח בפריימריז.
טראמפ עם שר ההגנה הגסת', סגן הנשיא ואנס ושר החוץ רוביו בנאום לאחר התקיפה באיראן | צילום: EPA
יש עוד שורה ארוכה של רפובליקנים שכל אחד ינסה לטעון שהוא זה שמבין מה אמריקה באמת צריכה, ויהיה בעל הטיעון המשכנע ביותר: בניגוד לוואנס ורוביו, אני לא הייתי שם כשהממשל קרס.
בקיצור, לפני שנתיים נראה היה שטראמפ בנה קואליציה רפובליקנית חדשה, צעירה ומגוונת, שתעצב את הפוליטיקה האמריקנית בשנים הקרובות. הקואליציה הזאת אפילו לא החזיקה שנתיים.
עוד כתבות בנושא
