יש סיפור עתיק ורלוונטי - בן האופה ירש את המאפייה וגילה שיש קבצן שקיבל רשות מאביו לישון במאפייה, תפקידו היחיד היה להשכים ולהדליק את התנור לקראת יום העבודה. בן האופה "לא היה פראייר" והחליט לגבות מהקבצן שכר דירה. השניים חתמו על חוזה, ולמחרת מצאו העובדים תנור קר וכמובן שהלחם לא היה מוכן בזמן.
"למה לא הדלקת את התנור?" שאל הבן בכעס. זה לא כלול בחוזה השכירות שלי", השיב הקבצן. "וכמה תרצה כדי להדליק אותו בבוקר?" - "מצא את ההצעה הזולה ביותר, ואשווה אותה".
הבן בירר אצל עובדיו ואצל אחרים, וגילה שגם ההצעה הזולה ביותר גבוהה משכר הדירה שדרש מהקבצן. הקבצן עמד בדיבורו וחזר להדליק את התנור. אלא שמאותו יום הוא גם ישן במאפייה וגם קיבל על זה שכר.
הכי מעניין
אם מדינת ישראל תדע להפיק את המירב מהסיטואציה, הסיפור עם "הפסקת הסיוע" האמריקני יכול להיות זהה. כבר לפני עשר שנים, טרם חידוש עסקת הסיוע הנוכחית, כתבתי מאמר באתר NRG וטענתי שזה לא "סיוע" אלא "עסקה" בתנאים גרועים לישראל.
הסיבה שבגללה מדינות קונות נשק מהתעשייה הביטחונית הישראלית היא בגלל שהנשק הישראלי הוא נשק איכותי שנבדק ושופר בעקבות השימוש בו בשדה הקרב, נשק ישראלי זה לא הבטחות באוויר - "חרב מתחדדת על חרב" ונשק משתפר רק אם הוא נוסה בשדה הקרב. גם הנשק האמריקני שנמצא בשימוש ישראלי מקבל את אותו יתרון שיווקי, בלי שארה"ב תצטרך להילחם בעצמה.
עוד כתבות בנושא
אנחנו חיים בעולם הטכנולוגיה והמידע, רוב היצוא הישראלי הוא יצוא שמתבסס על ידע ולא על מוצרים פיזיים. היתרון של מערכת נשק כיום לא מתבטא בצורת המוצר אלא בעיקר באלגוריתמיקה ובטכנולוגיה שמשולבים בתוכו. האלגוריתמיקה והמידע האלה רלוונטיים רק כשהם מגיעים משדה קרב אמיתי ורק ממשתמשים שיודעים לתת פידבק מדויק.
עלות פיתוח פלטפורמות נשק מגיע לעשרות מיליארדי דולרים, חלק מהותי מעלות הפיתוח זה עלות הניסויים, אבל חלק גדול מהם מדינת ישראל נותנת בחינם לארה"ב. ניסוי של מערכות נשק בשדה הקרב כולל גם סיכון משמעותי לחיי אדם וגם עלות של עשרות מיליונים מהתקציב הישראלי לתשלום עבור הלחימה. מנגד, הסיכון של מערכת שלא תפעל כמו שצריך יכול לעלות בכישלון פעילות צבאית ובאובדן חיי אדם, אבל עדיין, למרות הכל, ישראל היא זו שעושה את רוב טבילות האש של המערכות האמריקניות.
היתרון של צה"ל הוא לא רק שהוא נמצא כמעט באופן קבוע במלחמה אלא ניחן בתרבות פיתוח ושיפור שאין לאף צבא אחר בעולם. חוסר ההיררכיה, היוזמה האישית והחריגה מגבולות הם חלק מיתרונות צה"ל אבל הם גם שלושת הדברים שהכי קשה למצוא בשדה הקרב, פשוט כי אלו לא תכונות שמתאימות לצבא. אין אף צבא אחר בעולם בו טייס צעיר לא רק שיכול לנצח גנרל בתרגול קרב אוויר אלא גם להציע לו בתחקיר לאחר מכן איך היה כדאי לשנות את התוכנה במטוס ככה שהיא תהיה טובה יותר. הגנרלים בחיל האוויר עדיין טסים ואף טייס צעיר לא ייתן להם הנחות בתרגול קרבות אוויר, בדרך כלל להפך. הפידבקים של חיל האוויר הישראלי ליצרניות האמריקניות משפרים את כל מטוסי המערכה האמריקנים כבר עשרות שנים. הערך של השיפורים שהוצעו על ידי חיל האוויר הישראלי ליצרניות המטוסים שווה יותר מאשר כל הסיוע האמריקאי בתקופה מקבילה.
עוד כתבות בנושא
מי שדוחף להמשכת ה"סיוע הביטחוני לישראל" זה בעיקר חברות הנשק האמריקניות הגדולות. זה אינטרס שלהם לא פחות מאשר אינטרס ישראלי כי הכסף הזה מגיע אליהם, לא לישראל. אם לא יהיה לנו את התקציב לרכישת מטוסי קרב מתקדמים אנחנו נמצא פתרונות זולים יותר וטובים לא פחות. כשהיה עלינו אמברגו אמריקני המצאנו את העוזי והגליל, כשנגמרו לנו המוקשים במלחמה האחרונה עברנו לחומרי נפץ זולים בייצור המוני מקומי שהחליפו את המוקשים בהצלחה וגם חסכו לנו כסף - אנחנו יודעים להסתדר.
לאוקראינה לא היה חיל אוויר מתקדם ומחוסר ברירה היא ביססה את הסיוע האווירי בשדה הקרב על מיליוני רחפנים שנבנים בעשרות חברות אוקראיניות קטנות. בחודש שעבר האוקראינים תקפו את הרוסים בעזרת כלי טייס נשלטים מרחוק בכל 41 שניות! זה קצב תקיפה שגם אם הוא פחות מדויק מתקיפת מטוס קרב הוא מצליח להשיג את מטרתו בצורה יעילה מאוד. צה"ל בחר בפתרונות אחרים כי הוא חושב בראש של מטוסי קרב שאנחנו מקבלים ב"מתנה" ולכן אנחנו לא מחפשים פתרונות אחרים. האוקראינים תוקפים בתי זיקוק במרחק של אלפי קילומטרים עם עשרות כטמ"מים זולים שמתוכם בודדים פוגעים במטרה, אבל כולם יחד עולים פחות מעלות שעות הטיסה של מטוס קרב אחד לאותה המטרה.
כמו שכתבתי במאמר המקורי, אמירת מזכיר המדינה האמריקני, אלכסנדר הייג -''ישראל היא נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם שאי אפשר להטביע". היא תמורה אמריקנית נוספת שהיא מקבלת מישראל בחינם בגלל "הסיוע". עלות הפעלת נושאת מטוסים היא מעל 2 מיליארד דולר בשנה והיא לא מצליחה לאחסן אפילו אחוזים בודדים מכמות המטוסים, הבסיסים והנשק שהאמריקנים מחזיקים בישראל - אבל עדיין ישראל לא גובה על זה תשלום כי "לא נעים" לנו כי אנחנו מקבלים מהם "סיוע".
כמות הידע שהצבא הישראלי משתף עם הצבא האמריקני היא אדירה, אני לא מדבר רק על מודיעין אלא על שיטות קרב, תחקירי בטיחות, הפעלת מערכות נשק ושיפור מערכות אלקטרוניות. הגיע הזמן שישראל תשתחרר מתודעת הקבצן ותבין את הערך האמיתי שהיא מביאה לשולחן, רק שנבין שה"סיוע" גרם לנו למכור את עצמנו בזול נוכל לבקש את הערך האמיתי של התועלת שאנחנו מביאים לאמריקנים.
ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות של הפסקת הסיוע, למפות במהירות את כל הסיטואציות בהן אנחנו משתפים מידע עם האמריקנים ולתת לכל סוג מפגש תג מחיר שתואם את התועלת שאותו מפיק הצד האמריקני מהאינטראקציה והמידע. נכון, זה יעורר חוסר נוחות בין עמיתים למקצוע אבל אפשר לגשר על חוסר הנוחות בשיטה האמריקנית הידועה, בעזרת סוכנים.
בכל העולם בשביל ששחקן לא יצטרך לנהל מו"מ כספי עם הנהלת הקבוצה שלו הוא מחזיק סוכן שעושה את זה בשבילו. כן, צריך להיות מעורב "סוכן" בכל אינטראקציה של איש מערכת הביטחון/תעשייה ישראלי עם מקבילו האמריקני, זה ישחרר את חוסר הנוחות וימקסם את הכנסות מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא
השותפות הישראלית-אמריקנית מיוסדת על ערכים משותפים ולא על כסף. מאז היות ארה"ב המדינה הראשונה שהכירה בתוך 11 דקות בלבד במדינת ישראל, יש לישראל וארה"ב יחסים קרובים ומהלכים משותפים רבים. עם זאת צריך לקחת בחשבון שהיחסים בין המדינות לעולם לא יהיו סימטריים לחלוטין, ארה"ב הפעילה אמברגו נשק על ישראל בשנותיה הראשונות ולמרות זאת ישראל שרדה ואפילו ניצחה את אויבותיה. ארה"ב גדולה פי 35 ממדינת ישראל, לא חסר שם אנשים, אבל עדיין רוב חברות הטכנולוגיה הגדולות מחזיקות מרכזי פיתוח משמעותיים בישראל ומשלם המיסים האמריקני מרוויח מכך.
הפסקת הסיוע לא תעצור את הקשר בין ישראל לארה"ב אלא תהפוך את הקשר ליותר בריא, זה יהפוך להיות קשר שמבוסס על הערכה הדדית ועל עצמאות תפקודית. זה לא רק ישנה את תפיסת העולם עבור הצד הישראלי שמרגיש "קבצן" אלא גם עבור הצד האמריקני שמרגיש "פראייר" כי הוא נותן "סיוע" למדינה עצמאית ומוצלחת. עצירת הסיוע תהפוך את הקשר בין ישראל לארה"ב גם לבריא יותר עבור שני הצדדים וגם למשתלם יותר עבור מדינת ישראל.