לעמנואל מקרון, נשיא צרפת, היו השבוע כמה ימים של שקט יחסי מהמהומות ברחובות. אבל בפריז לא באמת חושבים שהשקט חזר לרחובות הרפובליקה. הסימנים מעידים שסוף השבוע הנוכחי עומד להיות סוער ואף מפתיע. הערב, לקראת 31 באוקטובר, חל "ליל כל הקדושים", וביום שני, 2 בנובמבר, הוא "יום המתים". בצרפת הקתולית והבורגנית, ליל כל הקדושים מתבטא בעיקר במנהג הידוע של חלוקת ממתקים לילדים. בניגוד לאמריקה, שבה ילדים צוהלים מתדפקים על דלתות הבתים ומכריזים "טריק אור טריט", בצרפת המנהג מאופק יותר. בעלי העסקים, השוקולטריות והבולנז'ריות תולים מדבקות דלעת המסמנות כי הן מקבלות ילדים ברצון, והחג כולו הוא בעל אופי מסחרי־תרבותי מבוקר יותר.
שריפה המכלה את בניין העירייה, לאחר שקבוצת אנשים פרצה למבנה במהלך מחאה נגד "יוקר המחיה" בצרפת | צילום: AFP
ואולם בשנים האחרונות, בפרוורי העוני של פריז איבד המנהג הזה כל זכר לתמימות והפך למועד של אלימות, פורענות, הצתות וחיכוך אלים של בני נוער מול כוחות אכיפת החוק. החשש הוא כי הפעם, תחת אש המחאה, העימות הצפוי יהפוך לחבית חומר נפץ, שכן האנרגיה הזו רוכבת על משבר חברתי רחב ואמיתי. המנוע מאחורי התפרצות הזעם הוא יוקר המחיה. הזינוק במחירי המזון, החשמל, הדלק והדיור שחק את כוח הקנייה של מעמד הביניים הנמוך ומשפחות הפועלים. התסכול הרחב נובע מהתחושה שהממשלה מנותקת מהעם ומטילה עליו גזירות כלכליות ומיסים, בעוד השירותים הציבוריים ומערכות החינוך והרווחה בקריסה. המצוקה סיפקה את הגפרור הכלכלי, שנוצל ותורגם על ידי תאים רדיקליים והברית האדומה־ירוקה לאלימות ברחובות.
כוחות הביטחון נערכים לאפשרות שהרגיעה השבוע לא הייתה אלא תעתוע, שקט זמני שמסתיר היערכות טקטית לקראת הפיצוץ הבא. שר הפנים הצרפתי, לורן נונייז, הגדיר את ההיערכות הביטחונית לקראת סוף השבוע כ"מורכבת ומתוחה באופן חסר תקדים", והזהיר מפני ניצול ליל כל הקדושים על ידי קבוצות מתפרעים. ואכן, בטלגרם ובטיקטוק מופצות בימים האחרונים קריאות אופרטיביות ל"ליל התקוממות", המנחות את הצעירים כיצד לנצל את תחפושות החג והמסכות כדי להקשות על מערכי זיהוי הפנים הביומטריים. ברשתות מופצות גם הנחיות מבצעיות של ממש ובהן סימון נקודות תורפה של המשטרה, וכיצד לפעול בטקטיקת "נחיל": התקבצות מהירה, תקיפה אלימה והתפזרות מהירה לפני הגעת יחידות העילית של המשטרה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בארמון האליזה מבינים שהניסיונות לקנות שקט לקראת השבת הנוכחית קרסו. חבילת הוויתורים והתקציבים בשווי 4 מיליארד אירו שהציגה הממשלה נדחתה על הסף. נציג ארגון הגג התיכוניסטי, פייר סורזא, הבהיר ברשת פרנס אינפו: "אנחנו נמצאים במאבק כוחות וממשיכים לרחובות בשבת... אנחנו רוצים מעשים, לא חצאי־מעשים". האמירה הזו מסמנת כי ליל כל הקדושים הוא רק יריית הפתיחה לקראת השביתה הכללית המתוכננת ל־5 בנובמבר, שנועדה לשתק כליל את עורקי התחבורה והאנרגיה של המדינה.
כדי להבין את האנרגיה המאיימת להתפרץ בצרפת וצפויה להתרחב למדינות נוספות מעבר לספרד ואיטליה, צריך לפרק לגורמים את המהפך שעברה המערכת הפוליטית הצרפתית בעשורים האחרונים. בליבת המהפך ניצב מעמד הפועלים הצרפתי המסורתי – הלבן, השורשי והחילוני, שבמשך דורות הצביע לשמאל. אנשיו חשו נטושים ונבגדים לאחר שהשמאל כשל במתן מענה לתהליכי הגלובליזציה וההגירה ההמונית, והעבירו את קולם לימין הלאומני.
צילום: איי.אף.פי
ז'אן לוק מלנשון, מנהיג מפלגת השמאל הרדיקלי "צרפת בלתי־כנועה", זיהה את המלכוד: ללא תמיכת מעמד הפועלים, השמאל בצרפת נידון לכליה. הפתרון שהגה היה מעבר אסטרטגי חד של החלפת קהל היעד. הוא הבין שהעתודות האלקטורליות החדשות שלו אינן נמצאות במפעלים אלא בשכונות המהגרים - בפרוורים.
במקור, הפרוורים נועדו להוות בסיס לשילוב אזרחי של המהגרים ברפובליקה, אך בפועל התרחש תהליך הפוך. עם השנים הפכו פרוורי הערים הגדולות למוקדי עוני, פשיעה וניכור, תוצאה ברורה של הזנחה שלטונית לצד סגרגציה חברתית־כלכלית קשוחה. השכונות הללו, שנבנו בשנות החמישים והשישים כפתרונות דיור מודרניים למעמד הפועלים, הפכו עם השנים למעין גטאות ששיעורי האבטלה בהם, בייחוד בקרב בני הדור השני והשלישי של המהגרים, גבוהים פי כמה מהממוצע הארצי. הוואקום הריבוני והתסכול החברתי החריף שנוצרו באזורי הדמדומים הללו נוצלו בידי גורמים פנימיים וחיצוניים כאחד. מצד אחד כנופיות פשע מקומיות ותשתית ענפה של סחר בסמים ביססו אוטונומיות אלימות של "אזורים ללא כניסה", ומצד שני ארגוני אסלאם פוליטי קיצוני שזכו למימון זר רכבו על רגשות הקיפוח במטרה להחליף את ערכי המדינה בחוקי דת בדלניים.
עוצמה רכה
מקורות המימון הללו פועלים במודל היברידי, כפי שעולה מדו"חות המודיעין הפיננסי הממשלתי הצרפתי, מחקירות התובע הפיננסי הלאומי, וממסמכים בנקאיים שנחשפו בספרם המכונן של העיתונאים כריסטיאן שנו וז'ורז' מלברונו, "קטאר פייפרס". בראש פירמידת המימון והתשתית האסטרטגית עומדים הערוצים הזרים והרשתות הבינלאומיות. בראשן עמותת הצדקה הקטארית, ה"קטאר צ'אריטי", זרוע העוצמה הרכה של בית המלוכה הקטארי. הקרן הזו לבדה ניתבה עשרות מיליוני אירו ל־22 פרויקטים אסטרטגיים בצרפת – בהם המרכז האסלאמי בליון ומסגד המנורה בבורדו – במטרה לבנות אוטונומיה חינוכית וקהילתית שתחליף את מוסדות הרפובליקה. כספים אלו נקלטים ומנוהלים בשטח על ידי ארגון הגג "מוסולמאן דה פראנס", שלוחת "האחים המוסלמים" המקומית, השולטת על למעלה מ־250 עמותות ומסגדים בפרוורים.
במקום השני ניצב "מס החלאל", המהווה את מקור המימון הפנימי הגדול ביותר בתוך צרפת. הרשתות האסלאמיסטיות הצליחו להשתלט על מנגנוני הפיקוח והנפקת תעודות הכשרות של שוק החלאל, המגלגל מיליארדי אירו בשנה. מתוכו הן גוזרות אחוזים המועברים למימון פעילויות שטח ובדלנות תרבותית.
במקום השלישי נמצאים כספי פשע וסמים; על פי דו"חות המודיעין המשטרתי הצרפתי, כנופיות הסמים המקומיות משלמות דמי חסות קבועים ותורמות סכומי עתק למסגדים הקיצוניים בתמורה לשקט תעשייתי, הגנה רוחנית ולגיטימציה חברתית של ראשי הכנופיות. את שרשרת המימון נועלות עמותות ה"זכאת", הלא היא חובת הצדקה באסלאם, המשמשות כצינור פיננסי אזרחי משלים, המבוסס על גביית מזומנים מתושבי השכונות. כדי לעקוף את חוקי השקיפות הנוקשים, הכספים הללו נאספים מתחת לרדאר דרך עמותות תרבות, חוגי ספורט ושיעורי עזר פיקטיביים, המנוצלים להכשרת לבבות אידיאולוגית ואנטי־מערבית בקרב צעירי הפרוורים.
תחת המטרייה הזו תורגם התסכול של צעירי הפרוורים לשפה של "מאבק ציוויליזציות" על ידי ארגוני השמאל הרדיקלי. כעת המאבק הזה מאיים להפוך את הפרוורים לחבית חומר נפץ מבצעית, במטרה לערער את היציבות הפנימית באירופה כולה.
מפגין חובש משקפי מגן וכובע גרב הולך בין עשן גז מדמיע שנורה על ידי המשטרה במהלך הפגנה נגד "יוקר המחיה" בניס, דרום צרפת, ב-17 באוקטובר 2026 | צילום: AFP
לעומת מלאכת ההסתה האיסלאמיסטית, מפלגתו של מלנשון וארגוני השמאל הרדיקלי אינם זקוקים למזוודות מזומנים חשאיות כדי להניע את המהומות. הם מנצלים את מנגנוני הדמוקרטיה הצרפתית – מסובסידיות פוליטיות ועד קופות איגודים רשמיות - כדי לממן את הלוגיסטיקה, התשתיות והכשרת הלבבות של ההתקוממות ברחובות. המימון מבוסס על שילוב בין תקציבי מדינה רשמיים, משאבי איגודי עובדים ורשתות קהילתיות. המפלגה משתמשת במשאבים ציבוריים אלו כדי לתחזק מנגנון קבוע של פעילים בשכר, מערכי דיגיטל ורשתות הסברה, המופנים ישירות לארגון ולתיאום בשטח.
לכך מתווספת התשתית הלוגיסטית של איגודי העובדים הרדיקליים המפעילים "קופות שביתה", הממומנות מדמי חבר קבועים ומגיוס המונים. את שרשרת התמיכה הזו נועל מערך גיוס המונים דיגיטלי, המופעל על ידי קבוצות אנרכיסטים ופעילי "אולטרה־שמאל" ברשתות מוצפנות. זהו כסף מהיר המיועד למטרות מבצעיות טקטיות וממוקדות, כגון מימון הגנה משפטית לפעילי השטח שנעצרים על ידי המשטרה.
מלחמת תודעה
במשך שנים הזרימו הקטארים, באמצעות עמותות ממשלתיות, עשרות מיליוני אירו לפרוורים ובמקביל חדרו לעולמות התרבות, הספורט והפיננסים הצרפתיים באמצעות רכישת נכסי יוקרה ומועדוני ספורט ויצירת קשרים עם הצמרת הפוליטית הצרפתית.
ואולם לאחר שהקטארים קלטו שהזרמת כספים ישירה למסגדים המטיפים לאסלאם קיצוני מעוררת התנגדות עזה מצד מנגנוני ביטחון־הפנים הצרפתיים, הם ביצעו שינוי שיטתי מבריק. בהדרגה העתיקו הקטארים את תמיכתם מהאסלאם הפוליטי למאבקי תודעה חברתיים של השמאל הרדיקלי. האינטלקטואלים ומכוני המחקר הממומנים על ידי דוחא החלו להגדיר את המאבק האסלאמי במונחים המדברים ישירות לליבו של השמאל המרקסיסטי. כך הפך המאבק למלחמה כוללת של "הדרום הגלובלי" מול "הצפון הגלובלי" ונגד האימפריאליזם, הקולוניאליזם והעליונות הלבנה של המערב. קטאר חדלה להתמקד במימון מטיפי דת והחלה לממן קתדרות באקדמיה, עורכי דין, לוביסטים ומכוני מחקר שהלבינו את האסלאם הפוליטי והציגו אותו כ"תנועת שחרור לגיטימית". במערב בכלל, ובישראל בפרט, החלו להפנים את השינוי רק לאחרונה.
בתוך המבנה האידיאולוגי החדש הזה, הבעיות הכלכליות האמיתיות של אירופה הולבשו במדים מהפכניים. העדות הברורה ביותר לכך ברחובות פריז וברומא היא היעלמותם של דגלי המדינות והחלפתם בשני סמלים מרכזיים: הדגל הפלסטיני והדגל האלג'יראי. תחת הברית האדומה־ירוקה הפך הדגל הפלסטיני לדגל המחאה האולטימטיבי, סמל אוניברסלי ל"התנגדות לכיבוש המערבי", המשמש את אנשי מלנשון ואת צעירי הפרוורים נגד שלטון מקרון. הדגל האלג'יראי, מנגד, משמש כסמן היסטורי שנועד להזכיר לרפובליקה את חטאי העבר הקולוניאלי שלה ולהבהיר לממסד כי הדור השלישי של המהגרים אינו מעוניין להשתלב ברפובליקה אלא מבקש לתבוע את עלבונו.
אין זה פלא שבשבוע שעבר, בשיא המהומות, בזמן שגז מדמיע ועשן צמיגים אפף את כיכר הרפובליקה, בחר מקרון לטוס דווקא לדוחא בירת קטאר, שם נשא נאום חוצב להבות נגד "חתרנות זרה והסלמה דיגיטלית". מטרתו המיידית הייתה להבטיח את משלוחי הגז הטבעי מקטאר, שיחממו את החורף הצרפתי גם אם במחיר כבד, אך בנאומו לא יכול היה מקרון להתעלם מן המהומות בארצו שלו. המחזה היה מביך ומגוחך: מקרון נאם על חתרנות זרה, וכיוון לדונלד טראמפ שמסגר את המחאות בצרפת כהתקוממות על רקע הגירה, אבל הוא עשה זאת כשלצידו יושב האמיר תמים בן חמד אל־ת'אני, האיש שתרם יותר מכול לתשתית הבדלנית שקורעת כעת את החברה הצרפתית.
מה צופנים בחובם השבועות הקרובים? התרחיש הסביר מצביע על כך שצרפת ומערב אירופה ניצבות בפני גל מהומות שני, מתוחכם ואגרסיבי, שככל הנראה יפרוץ בליל כל הקדושים ויגיע לשיאו בשביתה הכללית, לאחר שארגוני הסטודנטים דחו את חבילת הוויתורים הממשלתית הנדיבה. הגל הבא יתאפיין במעבר טקטי מביזת חנויות פשוטה ללוחמת תשתיות א־סימטרית וממוקדת – כגון חבלה ברשתות התחבורה הפרווריות וברשת החשמל כדי לעקוף את מרכזי הערים הממוגנים. את התבערה בשטח ילווה קמפיין תודעה היברידי בחסות רוסיה ואיראן, באמצעות סרטוני דיפ־פייק שנועדו להעמיק את הקיטוב החברתי.
התפתחות זו עלולה להאיץ עימות ישיר ברחובות בין "הברית האדומה־ירוקה", המניפה את דגלי פלסטין ואלג'יריה כסמלי מהפכת "הדרום הגלובלי", ובין מיליציות ימין קיצוני חמושות, שכבר זוהו על ידי שר הפנים נונייז בערים כמו ניס ומונפלייה. עימות כזה עשוי לדחוף את הימין הצרפתי לשלוף את הכלים התודעתיים של הלאומנות הנוצרית - המיתוס של ז'אן ד'ארק - ולסלול את דרכה של מרין לה־פן אל ארמון האליזה באביב 2027, כברירת המחדל האחרונה של אזרחי צרפת המבקשים להחזיר את הסדר הציבורי על כנו.
עוד כתבות בנושא
