ההיסטוריה האירופית מלמדת אותנו לקח אחד שאסור לשכוח: כאשר הרחובות בוערים, הזעם הציבורי גובר והסדר החברתי מתערער, היהודים הופכים לא פעם לאחת המטרות הראשונות. כמעט מאתיים שנה חלפו מאז פרעות "הפ-הפ" באירופה, אך האירועים האחרונים בצרפת מזכירים לנו עד כמה דפוסים היסטוריים מסוכנים עלולים לשוב ולהופיע.
ביומיים האחרונים חוותה צרפת כמה מהמהומות הקשות שידעה בשנים האחרונות. מבני ציבור הוצתו, שוטרים הותקפו ומאות חנויות נבזזו. אלא שבתוך הכאוס והאלימות, שוב היו אלה גם עסקים בבעלות יהודית שהפכו למטרה. ברובע ה-19 בפריז נפרץ בית כנסת והושחת, כאשר סידורי תפילה וחפצי קודש הושלכו על הרצפה. המראות הללו אינם רק פגיעה ברכוש או בסמלים דתיים. הם מהווים פגיעה בתחושת הביטחון הבסיסית של הקהילה היהודית ובזכותה לחיות בחופשיות וללא פחד.
כדי להבין את חומרת האירועים, ראוי לחזור לאוגוסט 1819. בעיר וירצבורג שבגרמניה התפרצו מהומות על רקע מצוקה כלכלית, תסיסה חברתית והתנגדות גוברת לשילובם של יהודים בחברה. בתוך זמן קצר התפשטה האלימות לערים נוספות ברחבי המדינות הגרמניות, ובהן במברג, פרנקפורט, היידלברג והמבורג, ואף הגיעה עד קופנהגן. בתים וחנויות של יהודים נבזזו, בתי כנסת הותקפו ויהודים נרדפו ברחובות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
המהומות נודעו בשם "פרעות הפ-הפ" (Hep-Hep), על שם קריאות ההמון שהופנו כלפי היהודים. מקור הביטוי אינו ודאי, אך לפי אחת ההשערות ההיסטוריות מדובר בראשי תיבות של הביטוי הלטיני "Hierosolyma est perdita", שפירושו "ירושלים אבדה", אשר נקשר למסעי הצלב. כך או כך, הקריאה הפכה לסמל של רדיפה והסתה נגד יהודים, דווקא בתקופה שבה נדמה היה כי אירופה מתקדמת לעבר הכרה בשוויון זכויותיהם.
הלקח מאותן פרעות אינו מסתכם בעבר הרחוק. הוא נוגע ישירות לאחריות המוטלת על מנהיגי אירופה גם כיום. מצוקה כלכלית, תסכול חברתי או מחאה נגד השלטון עשויים להיות ביטוי למצוקות אמיתיות ולדרישות לגיטימיות לשינוי. אך אין שום הצדקה לכך שזעם ציבורי יתורגם לאלימות נגד יהודים, לפגיעה בבתי כנסת או לרדיפת עסקים רק בשל זהות בעליהם.
הזכות להפגין היא מאבני היסוד של כל דמוקרטיה. ואולם, כאשר מחאה הופכת לאלימות, וכאשר בתוך אותה אלימות מסומנים יהודים כמטרה, אין מדובר עוד רק בשאלה של שמירה על הסדר הציבורי. זהו מבחן ליכולתה של מדינה דמוקרטית להגן על אזרחיה, על חופש הדת ועל הערכים שעליהם היא מושתתת.
עוד כתבות בנושא
אירופה אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לפגיעה במוסדות יהודיים כאל תופעת לוואי שולית של מהומות רחבות יותר. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי אנטישמיות אינה נשארת תחומה לגבולות הקהילה היהודית. כאשר חברה משלימה עם סימון קבוצה אחת כמטרה, היא מאפשרת לערער את עקרונות השוויון, החירות ושלטון החוק שעליהם נשען הסדר הדמוקרטי כולו.
דווקא משום כך, האחריות המוטלת על הרשויות בצרפת חורגת מגינוי פומבי של האלימות. עליהן לאתר את האחראים, להעמידם לדין ולהבטיח הגנה ממשית על בתי הכנסת, מוסדות הקהילה והעסקים היהודיים. לצד האכיפה, נדרשת גם אמירה מנהיגותית ברורה: אין מקום לאנטישמיות, ואין שום נסיבות שבהן ניתן להצדיק פגיעה ביהודים בשם מחאה חברתית או פוליטית.
אנו עומדים לצד הקהילה היהודית בצרפת ולצד כלל אזרחי המדינה שנפגעו מן המהומות. ביטחונם של יהודי צרפת אינו עניין יהודי בלבד, אלא מבחן לחוסנה של הרפובליקה הצרפתית ולמחויבותה לערכיה.
מה שמתחיל ביהודים לעולם אינו נגמר ביהודים. כמעט מאתיים שנה אחרי פרעות "הפ-הפ", על מנהיגי צרפת ואירופה להוכיח כי לקחי ההיסטוריה לא נשכחו. לא די להצהיר כי לאנטישמיות אין מקום באירופה. יש להבטיח, במעשים ולא רק במילים, כי קריאות ההסתה של העבר לא יהפכו שוב למציאות ברחובותיה.