שבוע אחרי שאזרחי ישראל ייצאו לבחור מי ימשול בהם בארבע השנים הקרובות (בהנחה שממשלה תקום ותשרוד), אזרחי ארצות הברית ייצאו לקלפיות גם הם - אך האדם שעמד בראש ממשלתם לפני הבחירות יעמוד בראשה גם אחריהן. אכן, אף שהבחירות האמריקניות מוסגרו סביב דונלד טראמפ, שמו לא יופיע על פתקי ההצבעה והוא ימשיך לכהן כנשיא ארה"ב עד ל-20 בינואר 2029 לא משנה מה יקרה בקלפיות. ובכל זאת, מצב הרוח בוושינגטון מתוח, פרשנים מדברים וכותבים ללא הרף ובכל העולם - בייחוד במדינות עם קשרים קרובים לאמריקנים - מחכים בקוצר רוח לתוצאות.
קל לבטל את בחירות אמצע הכהונה כחשובות פחות מסבבי הבחירות שבהן מצביעים לנשיא, ואכן אחוזי ההצבעה נוטים להיות נמוכים יותר בשנים הללו. אך למעשה פעמים רבות לבחירות האלו יש משקל פוליטי רב יותר מאשר לאלו שמתקיימות בשנה נשיאותית. שבוע וחצי לפני 3 בנובמבר, הנה כל מה שצריכים לדעת על בחירות האמצע האמריקניות ועל המכונה האלקטורלית המוזרה שבנו האבות המייסדים לפני כמעט 250 שנה.
הכל, בכל מקום, בבת אחת
בבחירות בישראל מקבל כל אזרח שמגיע לקלפי מעטפה אחת שלתוכה הוא מכניס פתק הצבעה. לעומת זאת, בארה"ב הפתק הופך לספרון.
הכי מעניין
בראש רשימת ההחלטות שנדרש לקבל כל אמריקני בבחירות האמצע עומדים כל 435 חברי בית הנבחרים האמריקני, שנדרשים לעמוד לבחירה מחדש כל שנתיים, ללא יוצאים מן הכלל.
נוספים אליהם גם שליש מחברי הסנאט; ליתר דיוק, 35 סנאטורים מתוך 100 יעמדו להצבעה השנה במקום 33, משום ששני מושבים, בפלורידה ובאוהיו, התפנו בעקבות הבחירה במרקו רוביו למזכיר המדינה וג'יי-די ואנס לסגן הנשיא, בהתאמה.
עוד כתבות בנושא
אחרי חברי הקונגרס והסנאטורים באים מושלי המדינות (36 מתוך 50 עומדים לבחירה השנה) ושורה של תפקידים מקומיים במדינות: חברי בתי המחוקקים והסנאטים, תובעים כלליים, שריפים, חברי מועצות בתי הספר ולעיתים גם שופטים, פתולוגים, מבקרי מדינה ועוד. לצד הבחירה במועמדים נדרשים אמריקנים במדינות השונות גם להכריע בשאלות של מדיניות בכל דבר - מהפלות, לגובה שכר המינימום, לאופן ניהול הבחירות במדינה בעתיד.
תקופת כהונה בת שנתיים בבית הנבחרים נשמעת קצרה במיוחד, אולי קצרה מדי, אך היא לא נבחרה במקרה. מנסחי החוקה האמריקנית ביקשו ליצור בית מחוקקים שחבריו לעולם לא יוכלו לחוש בנוח מדי בתפקידם. ג'יימס מדיסון, בטיעוניו בזכות החוקה בחיבור "הפדרליסט" מס' 52, ניסח זאת כך: "כשם שחיוני לחירות שלממשל בכללותו יהיה אינטרס משותף עם העם, כך חיוני במיוחד שהזרוע הנדונה כאן תהיה תלויה בעם באופן ישיר ותחוש עמו הזדהות אינטימית. בחירות תכופות הן ללא ספק הדרך היחידה שבה ניתן להבטיח באמת את התלות וההזדהות הללו".
כתוצאה מכך, חבר קונגרס מתחיל להתמודד לבחירה מחדש כמעט מיד לאחר שיושבע לתפקידו. אמריקנים מתלוננים על כך ללא הרף, אך מדיסון היה אומר שזו בדיוק הייתה מטרת המערכת.
לעומת בית הנבחרים, הסנאט תוכנן הפוך: סנאטורים נבחרים לקדנציות בנות שש שנים, ובחירתם מדורגת כך שרק שליש מתחלפים בכל שנתיים, כך שאף גל מחאה או התפרצות זעם ציבורית אחרת לא יוכלו לשנות את זהותם של כל הסנאטורים בבת אחת. למעשה עד 1913 סנאטורים אפילו לא נבחרו על ידי הציבור; בתי המחוקקים של המדינות הם שבחרו אותם. בית הנבחרים נועד לחוש את הדופק של המדינה ולפעול, ואילו הסנאט נועד לדון בו ברוגע ולבלום הגזמות.
עצרת בחירות של המפלגה הרפובליקנית | צילום: AFP
הלוח קובע הכל
ישנו הבדל נוסף שישראלים יוכלו להעריך: הבחירות בארה"ב מתקיימות במועד קבוע שאיש לא יכול לשנות. אי אפשר לפזר פרלמנט או להקריס קואליציה. אפילו מחלוקת תקציבית לא תזיז דבר. בישראל קיימנו חמש מערכות בחירות בין השנים 2019 ל-2022. לעומת זאת ארה"ב מקיימת בחירות פדרליות בדיוק מועדן פעם בשנתיים - במגפות, במלחמות, במשברים מקומיים ובינלאומיים - מאז 1778.
אגב, המועד עצמו מהווה מעין מוזיאון קטן לאמריקה של המאה ה-19. מאז שנת 1845 הבחירות לנשיאות נערכות ב"יום שלישי שלאחר יום שני הראשון בחודש נובמבר". הבחירות לבית הנבחרים הצטרפו ללוח זמנים זה ב-1872, והבחירות לסנאט ב-1914.
מדוע דווקא יום שלישי? הקונגרס בחן את ימי השבוע בזה אחר זה והלך בדרך השלילה. יום ראשון היה יום המנוחה, וגם יום שני נפסל, שכן במדינה בעלת אופי כפרי הצבעה ביום שני הייתה מחייבת נסיעה ביום ראשון. יום שישי סימן את סוף שבוע העבודה, ושבת הוקדשה לקניות. יום חמישי נדחה כיוון שהיה זה יום הבחירות בבריטניה, והאמריקנים לא רצו להצביע באותו אופן שבו מצביעים הבריטים. כך נבחר יום שלישי. אז למה לא פשוט נקבע "יום שלישי הראשון בחודש"? משום ש-1 בנובמבר היה יום חג דתי עבור חלק מהאוכלוסייה, וסוחרים נהגו לערוך את רישומי החשבונות החודשיים שלהם ביום זה. מכאן נולדה הנוסחה המסורבלת והכה-אמריקנית, שנותרה בתוקף עד היום.
בחירות האמצע והנשיא
במערכת פרלמנטרית אובדן הרוב פירושו אובדן הממשלה. במערכת האמריקנית הנשיא שומר על תפקידו אך יכולתו להנהיג מדיניות תלויה במידה רבה במי ששולט בקונגרס.
בית הנבחרים מחזיק בארנק: כל הצעת חוק וכל הצעת מיסוי חייבת לעבור דרכו. בנוסף הוא גם יכול לפתוח בחקירות, לזמן פקידים ולגרור את הממשל לשימועים עד אין קץ. והוא לבדו יכול לפתוח הליכי הדחה נגד הנשיא. לעומת בית הנבחרים, הסנאט מאשר או דוחה את מינויי הנשיא - שופטים, מזכירי קבינט, שגרירים ועוד - מאשרר אמנות ויושב כחבר מושבעים במשפט הדחה במקרה שההדחה עוברת ברוב של שני-שלישים בבית הנבחרים.
נשיא שמפלגתו שולטת בשני הבתים יכול לחוקק, אך נשיא שמפסיד - אפילו אחד מהם - מבלה חלק ניכר מהכהונה שנותרה לו במגננה. זו הסיבה שההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מלאה בנקודות מפנה שקרו אחרי בחירות האמצע.
עוד כתבות בנושא
בשנת 1994, שנתיים לאחר תחילת נשיאותו של ביל קלינטון, הרפובליקנים בראשות ניוט גינגריץ' זכו ב-52 מושבים בבית הנבחרים ובשמונה מושבים בסנאט, ותפסו את שני הבתים. קלינטון נאלץ להתעקש בפני כתבים שהוא עדיין "רלוונטי".
גם בשנת 2010 גל הזעם הימני שהוליד את תנועת מסיבת התה שם קץ ליכולתו של ברק אובמה להעביר חוקים גדולים למשך שארית נשיאותו. ובשנת 2018 כבשו הדמוקרטים כבשו את בית הנבחרים, וכעבור שנה עברה הצעת ההדחה הראשונה (מתוך שתיים) נגד טראמפ בבית הנבחרים.
אם כן, ממשלה מפולגת היא חלק מהשגרה של הפוליטיקה האמריקנית, וכפי שנראה, זה מצב שקורה לעיתים תכופות.
קללת אמצע הכהונה
אם יש חוק ברזל אחד בפוליטיקה האמריקנית, הרי הוא שמפלגתו של הנשיא מאבדת מושבים בבחירות האמצע. מאז שהסתיימה מלחמת האזרחים ב-1865, מפלגתו של הנשיא איבדה מושבים בבית הנבחרים בכל פעם בבחירות האמצע מלבד קומץ קטן של יוצאי דופן.
רק פעמיים, בשנת 1934 תחת פרנקלין רוזוולט ובשנת 2002 תחת ג'ורג' בוש הבן, מפלגתו של הנשיא זכתה במושבים בשני הבתים. מאז מלחמת העולם השנייה הנשיא מפסיד בממוצע 26 מושבים בבית הנבחרים וארבעה מושבים בסנאט.
מדעני מדינה הציעו כמה הסברים שמחזקים זה את זה. הראשון הוא שמדובר במעין משאל העם: אף שהנשיא לא עומד לבחירה, הבחירות הופכות להצבעה עליו בכל מקרה, והרבה יותר קל להפוך חוסר שביעות רצון לכוח פוליטי מאשר שביעות רצון מהמצב הקיים.
ההסבר השני דומה, ועוסק במה שמכונה פער ההתלהבות: הצד שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיאות כועס ויוצא להצביע, בעוד שהצד המנצח נשאר בבית משום שהמועמד שלו כבר זכה בנשיאות.
ההסבר השלישי הוא איזון: בהסתכלות היסטורית נראה שמספר רב של מצביעים מתנהגים כמו תרמוסטט ומתקנים במכוון כלפי הצד שלא מחזיק בבית הלבן.
אגב, בדרך כלל גודל ההפסד נקשר ישירות למידת התמיכה הציבורית בנשיא ובכלכלה. שלושת היוצאים מן הכלל בקללת אמצע הקדנציה היו תחת נשיאים פופולריים במיוחד: רוזוולט בתקופת הניו דיל, קלינטון ב-1998 ובוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר.
ביל קלינטון | צילום: איי.אף.פי
בהקשר הזה, הרפובליקנים בצרות השנה. המלחמה עם איראן לא פופולרית ויוקר המחיה גואה, ואלו הנושאים שיושבים בראש מעייניהם של רוב המצביעים. הרפובליקנים מהמרים על בלימת ההגירה הבלתי חוקית וסוגיות תרבות שיאזנו את חוסר הפופולריות של טראמפ. ההיסטוריה מציעה שזה כנראה לא יספיק.
לבסוף יהיה מפתה לקרוא את בחירות האמצע אך ורק כמשאל עם על טראמפ, ואף שהטענה הזו לא תהיה שגויה לחלוטין, היא מפספסת את הנקודה העמוקה יותר.
במבט מלמעלה, בחירות אמצע הכהונה הן בלם שמייסדי השיטה האמריקנית התקינו במכוון. הם חשדו בריכוז יתר של כוח פוליטי, ולכן הם בנו מערכת שנותנת לציבור הזדמנות להאט, לאזן ולעיתים לכוון מחדש את המכונה שנתיים לאחר הבחירות לנשיאות. הבלם הזה האט נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים, שמרנים וליברלים. הוא האט את אובמה ואת טראמפ בכהונה הראשונה שלו. עוד לא נגענו כאן בפרטים, אך לפני שמתחילים לעסוק במיקרו של הבחירות הללו, מומלץ לזכור שהפסד למפלגה השולטת הוא בדיוק מה שהמייסדים קיוו שיקרה.