עם כאפייה וקעקוע של אס-אס: השמאל החדש והמסוכן בארה"ב

זה קרה בליבה הפועם של ניו־יורק האורתודוקסית, ביום חמישי האחרון. אדם צעק "אללה אכבר" ונעץ מברג בחזה של משה גרונהאוס, יהודי בן חמישים שיצא מתפילת מנחה של תשעה באב, בבית כנסת סמוך. דקות ספורות לפני כן דקר אותו תוקף אדם ממוצא אסייתי במורד הרחוב. גרונהאוס שרד לאחר שדימם על המדרכה באפר־וסט סייד, אך פיגוע הדקירה זעזע יהודים בכל רחבי ארצות הברית ושימש אישור נוסף לחששם הכבד של יהודי ניו־יורק מפני הכוח העולה במדינה, שראש העיר הוא נציגו המובהק ביותר.

מאז שנבחר לתפקיד, זוהרן ממדאני מקפיד על בולטות ציבורית מרבית, ודואג להיות נוכח בכל מקום. פיצוץ צינור מים, שריפה משתוללת, תאונת דרכים קטלנית – אם משהו קורה בעיר, אפשר להמר שראש העיר יופיע במהירות, ידבר עם כתבים מקומיים ויעלה סטוריז לרשתות החברתיות. ואולם כאשר יהודי נדקר מול בית כנסת על ידי אדם שצעק סיסמאות אסלאמיסטיות, ממדאני נעלם. הוא לא מיהר למקום, ובוודאי שלא קיים מסיבת עיתונאים. ההתייחסות הראשונה והאחרונה שלו לאירועים באה כשש שעות לאחר הפיגוע, כשפרסם הצהרה סטרילית מאוד ברשת X. ממדאני הזכיר את הגבר האסייתי תחילה והציע כי "בריאות נפשית הייתה הגורם", לפני שהודה כי ייתכן שמדובר ב"פשע שנאה". המילה "אנטישמיות" נעדרה לחלוטין.

ימים ספורים לפני הדקירה הכריז ממדאני שראש ממשלת ישראל הוא "פושע מלחמה", והעלה את הרעיון שמשטרת ניו־יורק תעצור את נתניהו עם הגעתו לעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר. גם לאחר שהתברר שהדבר כלל לא בסמכותו, הוא המשיך בתיאטרון הפוליטי ופרסם פוסט שזכה למיליוני לייקים ושיתופים. זה היה צעד נוסף של ראש עיר שבילה את כהונתו עד כה בנרמול של שנאה ודה־לגיטימציה למדינה היהודית.

כפי שציין העורך והמבקר היהודי ג'ון פודהורץ, המתגורר בסמוך למקום הפיגוע, להצהרה של ממדאני היו השלכות פוליטיות ישירות: אם הישראלים הם פושעי מלחמה, אזי מסע ההטרדה העולמי נגד ישראלים ויהודים זוכה לפתע להצדקה המעוותת של "התנגדות" לגיטימית. "מבחינתי לממדאני יש דם על הידיים, סביר שהדוקר הושפע מההצהרות הפוליטיות שלו", האשים פודהורץ.

המקרה המדובר הוא חלק מרצף ארוך של פיגועים נגד תושבי ניו־יורק בעלי חזות יהודית. לא רק בימין האמריקני חוששים מפני ההסלמה הזו ומתריעים מפני התפקיד שממדאני ואחרים ממלאים בעידודה. מארק לוין, בכיר בעיריית ניו־יורק ויהודי דמוקרט, המתגורר גם הוא בשכונה שבה התרחשה הדקירה, פרסם הצהרה חריגה לאחר הפיגוע: "אנו דורשים שהפגיעה בקהילה היהודית, שההתמקדות והדמוניזציה של הקהילה היהודית תיפסק מיד", אמר לוין, בפנייה המכוונת לביתו הפוליטי. לפחות עד עכשיו זה היה ביתו.

בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, פלג קיצוני הולך ומשתלט על המפלגה הדמוקרטית מבפנים. נציגיו הבולטים והמוכרים, מלבד ממדאני, הם אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, ברני סנדרס ועוד. אולם לקראת בחירות האמצע בנובמבר עומדים להצטרף אליהם שורה של פוליטיקאים קיצוניים, אולי קיצוניים אף יותר. לצד פירוק המדינה הקפיטליסטית וקידום אוטופיה סוציאליסטית, גורמים אלה עוסקים בדמוניזציה מוחלטת של המדינה היהודית וכל תומכיה, שמבחינתם כוללים את רובו המוחלט של העם היהודי. "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA) מסתערים על המערכת הפוליטית, ואלה חדשות מדאיגות מאוד.

לכבוש מבפנים

DSA איננה מפלגה במובן המסורתי של המילה. אנשיה הבינו מזמן שהקמת מפלגת שמאל עצמאית בארצות הברית היא מתכון בטוח לכישלון אלקטורלי, ואף להבטחת ניצחונו של הצד השני. לפיכך הם בחרו באסטרטגיה חכמה יותר: השתלטות עוינת על המפלגה הדמוקרטית מבפנים. שיטת הפעולה שלהם מבוססת על משמעת ארגונית מוחלטת ועל התמקדות בבחירות המקדימות, ששיעורי ההצבעה בהן נמוכים באופן מסורתי, בייחוד במעוזי השמאל. מסיבה זו, נציגי ציבור דמוקרטים לרוב אינם משקיעים משאבים רבים בהיבחרות מחדש. כאן נכנסים לתמונה הסוציאליסטים הדמוקרטים. הם מגייסים צבאות של פעילים נמרצים ורדיקליים ופועלים להדחתם בזה אחר זה של פוליטיקאים דמוקרטים ותיקים מהממסד הישן, ולהחלפתם בנציגים המחויבים למצע מרקסיסטי ואנטי־ציוני.

ניו־יורק היא מעבדת ניסויים מרכזית של המודל הזה, ועד כה הוא מצליח יותר מהצפוי. כך למשל, במחוז ה־13 של העיר נרשם לאחרונה ניצחון מהדהד של ה־DSA כאשר דריאליזה אבילה שבלייה הדיחה את חבר הקונגרס המכהן והפרו־ישראלי אדריאנו אספיאט. שבלייה, דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה שהתאסלמה ב־2018, היא תומכת חמאס גאה שלא נזקקה לתמרון הקרקעי של צה"ל כדי לגבש את עמדתה כלפי טבח 7 באוקטובר: כבר למחרת המתקפה, כשבישראל עוד לא הפנימו את גודל האסון ונאבקו במחבלים בעוטף, היא הופיעה בהפגנה בכיכר טיימס כשהיא עוטה כאפייה ואוחזת בשלט שלפיו "ציונות היא ג'נוסייד". לאורך הקמפיין היא סירבה לגנות את חמאס, דרשה להכניס את הטבח "להקשר של 75 שנות כיבוש", וכמובן התחייבה לבלום כל סיוע צבאי לישראל. כמו רוב חבריה, מכיוון שהיא מתמודדת במחוז שנוטה לשמאל באופן מוחלט, מקומה בקונגרס הובטח ברגע זכייתה בפריימריז.

ניצחונה לא היה מקרה בודד. במחוז השביעי של ניו־יורק הובילה קלייר ואלדז קמפיין דומה, ששילב רטוריקה של זכויות עובדים עם קריאה לחרם מוחלט על ישראל. בכיר העירייה היהודי, בראד לנדר, רכב גם הוא על הגל האנטי־ציוני והדיח בפריימריז את חבר הקונגרס הוותיק (והיהודי גם הוא) דן גולדמן, תוך שהוא משמש מגן אנושי אופייני לחבריו ב־DSA שהואשמו באנטישמיות: "הנה, אני יהודי שחושב שמדינת ישראל לא לגיטימית". אלה דוגמאות מובהקות להתפוררות הממסד הדמוקרטי הוותיק בניו־יורק, שמתקשה לגייס את הרצון הפוליטי והמשאבים כדי להיאבק בסוציאליסטים החדשים.

התופעה איננה מוגבלת למובלעת הפרוגרסיבית הגדולה בחוף המזרחי של ארה"ב. מבט חטוף אל פריסת הפעילות של ה־DSA מגלה שתהליך ההקצנה הגיע לממדים נרחבים, המטשטשים את הגבול בין שמאל קומוניסטי לימין פשיסטי. במדינת מיין, למשל, העמיד הארגון מטעמו לסנאט האמריקני את גראהם פלאטנר, וזה זכה בקלות בפריימריז. פלאטנר שיווק עצמו כפרוגרסיבי אנטי־קפיטליסטי הנלחם באוליגרכיה, אך עד מהרה התברר שעל חזהו מקועקע סמל האס־אס. גילוי הקעקוע, לצד חשיפת היסטוריה עשירה של התבטאויות מיזוגיניות, גזעניות ואנטישמיות, היו אמורים להספיק כדי להדיח אותו מהמרוץ. אולם פלאטנר האשים שוב ושוב גורמים עלומים ב"ממסד", כמו גם את היהודים הזדוניים באיפא"ק, שמנסים להכשיל אותו משום שהוא רוצה להדיח אותם ממוקדי הכוח ולהשיב את אמריקה לאמריקנים האמיתיים. בסופו של דבר פלאטנר פרש מהמרוץ, אך רק לאחר שפורסמו שני תחקירים שהאשימו אותו בתקיפה מינית. אגב, מחליפו, טרוי ג'קסון, מחזיק בדעות דומות, אם כי הפעם ללא קעקוע של סמל האס־אס על החזה.

ייתכן שהחזית המסוכנת מכולן היא דווקא מישיגן, מדינת מפתח, שהמרוץ בה לסנאט עשוי להכריע את מאזן הכוחות בקונגרס כולו. מועמד ה־DSA, עבדול אל־סייד, מנהל שם קמפיין תקיף מול מועמדת מהמיינסטרים המפלגתי. אל־סייד, שנהנה מתמיכתה של חברת הקונגרס הפלסטינית־אמריקנית רשידה טליב, בנה את הקמפיין שלו סביב מתקפות ארסיות על איפא"ק, תוך שהוא מאשים את ישראל ואת ארה"ב ב"מלחמת ג'נוסייד רצחנית" באיראן. בעצרות בחירות בחר אל־סייד להופיע לצד חסן פייקר, משפיען הידוע בעמדותיו האנטי־אמריקניות והאנטישמיות הבוטות, והמסייע למועמדי ה־DSA בארה"ב כולה.

מבחינת פייקר, שזוכה לחיבוק חם מהאגף הזה של המפלגה הדמוקרטית, טבח 7 באוקטובר לא היה אירוע טרור אלא "תוצאה ישירה של האכזריות הישראלית". בשידוריו טען כי "גם אם נשים אכן נאנסו" במהלך המתקפה, "זה לא משנה את הדינמיקה מבחינתי", הכריז כי חמאס "טוב פי אלף" מישראל, והצהיר בעבר כי מתקפת 11 בספטמבר והפלת מגדלי התאומים "הגיעה לאמריקה". כאשר אל־סייד נשאל אם הוא מסתייג מהתבטאויות אלה של שותפו לקמפיין, הוא סירב להתייחס ופטר את השאלה כ"תרבות ביטול" ו"משטרת מחשבות".

בהקלטה שהודלפה משיחה פנימית של צוות הקמפיין, יום לאחר מותו של מנהיג איראן עלי חמינאי, נשמע אל־סייד מסביר לפעיליו מדוע לא יפרסם הודעת גינוי לרודן: "יש הרבה אנשים בדירבורן (עיר בעלת רוב מוסלמי במישיגן; א"ש) שעצובים כרגע". כאשר התבקש להתייחס לכך בריאיון למנחה היהודי ג'ייק טאפר ברשת סי־אן־אן, בחר אל־סייד לתקוף את המנחה ואת איפא"ק שמפיצים עלילות נגדו.

השפעת ה־DSA ניכרת גם, ואולי בעיקר, ביכולתם לעצב מחדש את גבולות הגזרה של המפלגה כולה. כניסתם למפלגה דוחפת גם דמוקרטים פרוגרסיבים "רגילים", או כאלה המשיקים ל־DSA, יותר ויותר שמאלה, בהשפעת מבחני טוהר אידיאולוגיים מחמירים. דוגמה בולטת לדינמיקה הזו היא פעילותו של רו קאנה, חבר הקונגרס מקליפורניה. קאנה קיים לאחרונה סיור מתוקשר בישראל, שנועד למסע יחסי ציבור. הוא טען כי במהלך ביקור ביו"ש הוא עוכב שלא בצדק על ידי מתנחלים וכוחות צה"ל, וגרף על כך הון פוליטי בתקשורת.

על פי כל קריטריון מסורתי, קאנה – מבקר חריף של ישראל, המאשים אותה תכופות ב"ג'נוסייד" – ניצב בקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. ואולם במציאות הפוליטית החדשה שמכתיבים הסוציאליסטים הדמוקרטים, גם זה כבר לא מספיק. לאחר חזרתו לארצות הברית יצא קאנה לסבב ראיונות שכלל הופעה אצל חסן פייקר וכן באתר החדשות הרדיקלי Drop Site, שהושק בשנה שעברה עם ריאיון אוהד וארוך עם שני בכירי חמאס. המראיין, ג'רמי סקייהיל, העביר את קאנה חקירה צולבת. פשעו היה סירוב לתמוך בטבח 7 באוקטובר ולהכיר בזכותו של חמאס לרצוח אזרחים ישראלים. סקייהיל הטיח בקאנה שהוא קונה את התעמולה הישראלית ו"מפחד שיקראו לו פרו־חמאס".

בקצה החדש של המפלגה הדמוקרטית, מתברר, אפילו קריאות לחרם על ישראל לא מספיקות; כעת יש להכיר בזכותו של חמאס לטבוח בישראלים. כרגע זה בשוליים, אך ה־DSA ממשיכים לצעוד שמאלה ולמשוך את המפלגה כולה לכיוונם.

הציוצים שנמחקו

התקשורת האמריקנית נוטה למסגר את הסוציאליסטים הדמוקרטים כאידיאליסטים תמימים, צעירים נלהבים שרק רוצים להיטיב עם האזרח. בראיונות לערוצים ארציים, נציגיהם מקפידים לדבר על נושאים מעוררי הסכמה כמו ביטוח בריאות לכול, חינוך ציבורי חינם וחיזוק איגודי עובדים. הם משווקים עצמם בעקביות כגרסה אמריקנית של המודל הסקנדינבי – סוציאל־דמוקרטיה שוחרת שלום, שמבוססת כמובן על כלכלת שוק חופשי וקפיטליזם יציב, עם רשת ביטחון סוציאלית רחבה. המסר שלהם נשמע סביר לבוחר הליברלי הממוצע, כזה שרק רוצה לשפר את תנאי העסקתו או להבטיח את עתידו הכלכלי מבלי לפשוט רגל בגלל חובות רפואיים.

ואולם מתחת למעטה המהוגן מסתתרים מסרים אחרים לחלוטין. באולפנים הם מדברים על גנים עירוניים, סביבתנות וזכויות עובדים, אך חשבונותיהם של אנשי ה־DSA ברשתות החברתיות נראים לעיתים קרובות כמו מניפסטים בולשביקיים. פלאטנר למשל הרבה לעסוק בלאומנות מוזרה ובסימפטיה לנאצים. גם במקרה של שבלייה, הפער זועק. בעוד הקמפיין שלה התמקד במסרים מתונים יחסית על שכר דירה בר־השגה ושיפור שירותי הבריאות, חשבון הטוויטר הישן שלה סיפק הצצה לעולם אידיאולוגי אחר לחלוטין. לפני שניקתה את עקבותיה הדיגיטליים לקראת הפריימריז, שבלייה הדהדה שם עמדות קומוניסטיות מובהקות ובהן דרישות לביטול מוחלט של המשטרה, חיסול מערכת בתי הכלא, ואפילו ביטול הגבולות הלאומיים של ארצות הברית.

למען האמת, לא צריך לחפור בציוצים שנמחקו או בהדלפות פנימיות כדי להיווכח עד כמה הארגון קיצוני. למעשה המסכה הוסרה על ידי ה־DSA עצמו. תחת הכותרת "לעובדים מגיע יותר", פרסם לאחרונה הארגון מצע רשמי. המצע זמין אומנם באתר DSA, אך הוא מכוון פנימה, לפעילי התנועה. למעשה, אין דרך בטוחה יותר לקבור מסמך מאשר לפרסם אותו בלשונית "אודות" של אתר אנונימי יחסית. בארגון מעדיפים להימנע מלדבר עליו, והמועמדים המצליחים נוטים לעמעם אותו ואף להתכחש לרעיונותיו. קריאה בו מעלה כי מדובר במניפסט מרקסיסטי שנועד לפרק מן היסוד את המערכת הכלכלית והחוקתית האמריקנית.

המצע נפתח בשפה אוטופית רכה, כמעט כמו סיפור ילדים, והוא מלווה באיורים בעלי רוח דומה: "דמיינו שאתם לוקחים יום חופש מעבודה, בעתיד ללא קפיטליזם". המחברים מבטיחים עולם חלומי שבו אין צורך לחשוש מחובות, ושבו שכר דירה או משכנתא הם נחלת העבר, מכיוון שדיור, מזון ואנרגיה יחדלו מלהיות עסקים למטרות רווח. המטרה, נאמר, היא לבנות חברה "ללא מעמדות", תוך קריאה להתאגדות נגד "כל המערכת הגלובלית של ההון" ונגד המבנה "האנטי־דמוקרטי" של החברה האמריקנית.

פרק אחר מציג שורה של דרישות מחרידות מבחינה חוקתית: לבטל את הסנאט האמריקני, לבטל את עצמאות הרשות המבצעת והשופטת, ולהחליף את הנשיא ואת בית המשפט העליון בגופים נבחרים שיהיו כפופים לקונגרס. למעשה זוהי תוכנית להקמת משטר סמכותני, המרוכז כולו ברשות מחוקקת אחת נטולת איזונים ובלמים. בנוסף, המצע דורש הקמת "בעלות ציבורית" על התאגידים הגדולים, פירוק מלא של המשטרה ומערכת בתי הכלא, וביטול סוכנות ההגירה.

בעבור הקורא הישראלי, התוכן המטריד ביותר נמצא בפרק המוקדש למדיניות חוץ. ה־DSA איננו מסתפק בדרישה המוכרת לסיום הסיוע לישראל, אלא משרטט חזון שמשמעותו חיסולה של מדינת היהודים. המסמך קורא להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים ובירושלים כולה כבירת "פלסטין החופשית", ותובע לעגן את "הזכות להתנגד לכיבוש צבאי", משפט שמשמעותו הברורה היא הכשרת אלימות והצדקת אירועי טרור נגד ישראלים. לצד הדרישה להחליש את ארצות הברית בזירה הבינלאומית ולסגור את בסיסיה מעבר לים, תובעים ב־DSA לבטל עיצומים ולסיים את "הלוחמה הכלכלית" נגד ממשלות "עצמאיות". בהקשר הזה נמנות במפורש שלוש מדינות: קובה, ונצואלה ואיראן.

סכנה אסטרטגית

פעילותם הנחושה של הסוציאליסטים הדמוקרטים רחוקה מלהיות התרחשות פנימית בתוך השמאל האמריקני. להישגים שהם רושמים יש השלכות מיידיות על ביטחונה של מדינת ישראל, במיוחד לקראת הבחירות בארה"ב בנובמבר הקרוב. על פי רבות מהתחזיות, למפלגה הדמוקרטית יש סיכוי ממשי להחזיר לידיה את השליטה בבית הנבחרים, וייתכן שאף תוכל לכבוש את הרוב בסנאט. ואולם במערכת פוליטית כה מקוטבת, כל רוב דמוקרטי צפוי להיות דחוק למדי – וכאן טמונה הסכנה האסטרטגית המרכזית.

רוב הדמוקרטים ממשיכים לתמוך בישראל בצורה כזו או אחרת, כפי שעלה לאחרונה בהצבעה על ההצעה לסיים את הסיוע הכלכלי למדינה היהודית: 15 מתוך 17 המועמדים לבחירה מחדש במחוזות מאתגרים הצביעו בעד ישראל. ואולם בבית נבחרים שהרוב בו נשען על מושבים בודדים, גוש ממושמע, מתואם ורדיקלי של 15 עד 20 מחוקקים המזוהים עם ה־DSA יהפוך ללשון מאזניים, ועלול להחזיק בסדר היום של הממשל כולו כבן ערובה.

סיוע צבאי, מימון חירום למערכות הגנה כמו כיפת ברזל, חימוש מחדש, ואפילו הגיבוי הדיפלומטי שישראל הורגלה אליו – כל אלה תלויים בפעילות הקונגרס. כאשר הצעדים הללו ידרשו את קולותיהם של מחוקקים החתומים על מצע הדורש במפורש את "סיום הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל", רשת הביטחון האמריקנית שישראל נשענת עליה עלולה להיעלם, או לפחות להיפרם. אותה דינמיקה שאילצה חברי קונגרס כמו רו קאנה לעבור חקירות צולבות ולהתיישר עם דרישות הבייס הרדיקלי, תלך ותגבר. ואם הממסד הדמוקרטי הישן לא יתעשת וישיב מלחמה, למדינת ישראל צפויים ימים קשים עוד יותר וגם למיליוני היהודים שמתגוררים בארה"ב.