ההאשמה שישראל ביצעה רצח עם לא ירדה מסדר היום. כבר שלוש שנים העולם כולו מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינה היהודית וטוען כי השמידה את האוכלוסייה הפלסטינית כולה. לעיתים ההאשמה מתעצמת, והתקופה הנוכחית היא אחת מהן. הצלחתו הבינלאומית המבישה של הסרט נז"א בבתי הקולנוע באירופה ובארצות הברית החזירה את נושא ה"ג'נוסייד" לכותרות. ואז הגיעה מכת המחץ: ההכרזה על נאווי פילאי, המשפטנית הדרום־אפריקנית שהאשימה את ישראל ברצח עם בעזה, כזוכה בפרס נובל לשלום.
לכן, אם תטיילו ברחבי העולם בימים סוערים אלה, ייתכן שתידרשו שוב להשיב להאשמות בדבר רצח עם, וכדאי שתדעו כיצד לעשות זאת. ראשית, יש לחזור ולהדגיש רעיון שרבים עדיין מתקשים להבין: ישראל היא המדינה הגרועה בעולם בביצוע רצח עם. אולי הגרועה בהיסטוריה. וכשאני כותב "הגרועה", אינני מתכוון לאכזרית ביותר, למרושעת ביותר או להרסנית ביותר. אני מתכוון לכושלת ביותר. כי אם ישראל אכן ניסתה לבצע רצח עם - היא נכשלה בכך לחלוטין.
כוחות שריון בעזה | צילום: AFP
על פי ההגדרה שאימץ האו"ם, רצח עם הוא "מעשים שנעשו בכוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית". כדי לדבר על רצח עם נדרשים אפוא שני יסודות: כוונה ומעשה. מצד אחד, הרצון להשמיד עם; מצד שני, מעשים ממשיים שנועדו להביא להשמדתו. במקרה של המלחמה בעזה, שניהם חסרים. עם זאת, חשוב להבהיר: צמצום הטרגדיה לחשבונאות של מתים הוא דבר מתועב. כל חיים שנגדעו הם חיים שאסור היה שייגדעו, וכל קורבן הוא עולם ומלואו שנחרב.
הכי מעניין
ובכל זאת, לנוכח ים השקרים, הסיסמאות וסילופי המציאות שבו אנו טובעים, הגיע הזמן להניח כמה מספרים על השולחן. לפי ההערכות, יותר ממחצית הרצועה נהרסה. למרות זאת, לפי משרד הבריאות בעזה עצמו (כלומר, חמאס) מניין הקורבנות הכולל עומד לכאורה על כ־70 אלף. בהתחשב במקור, אני מרשה לעצמי להתייחס לנתון הזה במידה של ספקנות. אך כדי ללכת לקראת התומכים הנלהבים ביותר בנרטיב הפלסטיני, אני מוכן לקבל את המספרים של חמאס ולהניח שלא נופחו.
שלט "מהנהר לים" בהפגנה פרו-פלסטינית | צילום: AP
מחאה פרו-פלסטינית בקמפוס במסצ'וסטס, ארה"ב | צילום: AP
מפגין פרו־פלסטיני | צילום: Stefano RELLANDINI / AFP
מפגין פרו־פלסטיני בניו זילנד | צילום: EPA/JAMES ROSS AUSTRALIA AND NEW ZEALAND OUT
הפגנה פרו פלסטינית בדנמרק, | צילום: EPA/THOMAS TRAASDAHL DENMARK OUT
מפגין פרו-פלסטיני בניו-יורק. | צילום: EPA
מפגינים פרו-פלסטינים מול הבית הלבן. | צילום: EPA
אלא שנותרת נקודה מהותית: המניין הזה כולל את כל העזתים שמתו בשלוש השנים האחרונות - מחבלים, חולים, קשישים, וכן, גם קורבנות חפים מפשע לכאורה. בעזה חיים יותר משני מיליון פלסטינים, כך ש־70 אלף מתים הם כ־3% מהאוכלוסייה. לשם השוואה, בשנת 1933 חיו באירופה כ־9.5 מיליון יהודים, ואילו בשנת 1950 נותרו בה כ־3.5 מיליון. השואה מחקה 65% מהאוכלוסייה היהודית באירופה - כשני שלישים מיהדות היבשת. שמונים שנה אחרי, מספר היהודים באיחוד עדיין נמוך מכפי שהיה לפני המלחמה.
אבל יש נתון נוסף שרק לעיתים רחוקות עולה בדיון: לפי אותו משרד בריאות בעזה (חמאס!), ברצועה נולדים כ־130 תינוקות ביום. עשו את החשבון: כמעט 95 אלף לידות בשנתיים. המשמעות היא שבשנות המלחמה אוכלוסיית עזה לא רק שלא הצטמצמה, אלא אף גדלה. וזה לא הכול: לפי נתונים שפרסם ב־2025 הארגון Global Urbanization Outlook, הפועל תחת האומות המאוחדות, אוכלוסיית העיר עזה מוערכת כיום ב־823,407 תושבים.
עזתים עם חבילות הסיוע ההומניטרי שקיבלו במתחם החלוקה באזור רפיח | צילום: AFP
ובכן, מדובר בגידול של 22,771 איש לעומת השנה שקדמה לה - שיעור צמיחה שנתי של 2.84%. הנתון הזה ממקם את עזה במקום ה־13 בעולם בקצב גידול האוכלוסייה. זהו מיקום גבוה במיוחד, שמעורר לא מעט תהיות וסימני שאלה. כדי להבין את התמונה המלאה, חשוב להתבונן בנתוני האוכלוסייה של עזה סיטי לאורך השנים. בשנת 1950, מנתה אוכלוסיית העיר 63,444 תושבים בלבד. עם השנים, חלה צמיחה דמוגרפית רציפה, ואף מואצת.
לפי נתוני ה־World Population Review, בשנת 1960 כבר התגוררו בעיר 91,100 פלסטינים - עלייה של כמעט 44% בתוך עשור. עשור לאחר מכן, בשנת 1970, המספר טיפס ל־130,900 תושבים, ובשנת 1980 ללא פחות מאשר 188,000 תושבים עזתים. בהמשך, קצב הגידול לא הואט. בשנת 1990 חיו בעיר כבר 270,000 פלסטינים, ובין השנים 2000 ל־2013 נוספו עוד יותר מ־687,000 תושבים לרצועה כולה - קפיצה דמוגרפית חסרת תקדים בהיקפה.
עוד כתבות בנושא
למרות ההאשמות החוזרות ונשנות כי ישראל מבצעת רצח עם, הנתונים הללו ממשיכים לעלות בהתמדה, שנה אחר שנה. אין בכך כדי להפחית מהטרגדיה שגופים רבים בעולם מדווחים עליה ומטילים את האחריות לה על המדינה היהודית. אבל הנתונים האלה מקשים, לכל הפחות, לתאר אוכלוסייה שהולכת ונכחדת בהדרגה. כאמור, גם אם מקבלים את מניין הקורבנות כפי שהוא, בתוך שנתיים בלבד נולדו יותר עזתים ממספר העזתים שדווח כי מתו בשלוש שנים.
אז מה המסקנה? ישראל מסוגלת להשמיד רשתות טרור שלמות ולהחריב יותר ממחצית הרצועה, אך נכשלת כישלון חרוץ בניסיון לצמצם את מספר הפלסטינים? יתרה מכך: למרות הניסיון להשמיד את האוכלוסייה האזרחית, הריבוי הטבעי בעזה עדיין חיובי? בשלב הזה נותרות שתי אפשרויות: או שמה שמתרחש אינו רצח עם, או שישראל היא באמת המדינה הגרועה בעולם בביצוע רצח עם. הכושלת ביותר בהיסטוריה. תחליטו אתם. או שבעצם, תשאירו את ההחלטה לאלה שמאשימים אתכם בג'נוסייד.