מי שלא ראה את התגובה הישראלית לבחירות המקומיות בגרמניה לא ראה שמחה לאיד מימיו. מפלגת השמאל האנטישמית די־לינקה זכתה ביותר מרבע מהקולות במחוז ברלין, ובחגיגות הניצחון השתתפו כמה דמויות מפוקפקות המזוהות עם העולם התחתון, עם הטרור הפלסטיני או גם וגם. התמונות נראו כה רע עד שהשותפות הטבעיות לקואליציית שמאל, כמו המפלגה הירוקה, הכריזו שלא יצטרפו לקואליציה עם די־לינקה.
בגרמנית, אגב, יש מילה נהדרת לשמחה לאיד: שאדנפרוידה, "שמחת נזק". אין דבר שאנחנו היהודים אוהבים יותר משאדנפרוידה עסיסית מול גרמנים החרדים לעתיד מדינתם.
חלקת שאדנפרוידה קטנה שמורה אצלנו גם לישראלים שהיגרו לברלין וסיפרו לנו כמה טוב שם. הלהקה הישראלית "שממל" הוציאה ב־2014 להיט שהפזמון שלו נפתח במילים "ברלין־ברלין, גם אם אשכח את יד ימין", ועוררה הררים של זעם קדוש. אחרי עשור וקצת, נראה שאפשר לגנוז את השיר הנחמד.
הכי מעניין
אפילו אני, נצר למשפחה ברלינאית גאה, התקשיתי להתעלם - ולו מטעמי נימוס - מהאירוניה בדברי ראש הקהילה היהודית בגרמניה, קהילה עצומה וענפה, שאמר בדאגה ש"אף יהודי לא יכול לומר בוודאות שילדיו ימשיכו לגור כאן".
עוד כתבות בנושא
הרגש הגואה במחוזותינו מעיד שוב שביחסינו עם אומות העולם - אפילו עם אלה שתומכות בנו היום (זוכרים את מפקד חיל האוויר הגרמני מגיע לתרום דם חודש אחרי 7 באוקטובר?) – התרגלנו לתחושת בידול. אנחנו בצד אחד, והם באחר. לא משנה מה יאמרו, יעשו או יחשבו הגויים, משנה רק מה יעשו היהודים. הם לא חשובים, וכדאי מאוד שלא ידחפו לכאן את האף.
הרגש הזה הקצין במלחמה. מנהיגים זרים אוהדים במיוחד, כמו חאבייר מיליי, יתקבלו כאן באהבת אין קץ, אבל על פחות מרמת אהדה כזו אין על מה לדבר. הגויים מוזמנים לצעוק איתנו "עם ישראל חי" או להיזרק הצידה עם אחרוני האנטישמים.
והסבל שלהם? המערב, הנאכל על ידי אידאולוגיות פרוגרסיביות ומדיניות הגירה הרסנית, מסב לנו קורת רוח בל תתואר, כאילו הקוסמוס מוצא את הדרך לגמול לו על שנים של רדיפות וייסורים. למעשה, באופן משעשע למדי נוצר היפוך: הנוצרים טענו אלפי שנים שמגיע ליהודים לסבול בגלל חטאם הנורא, וכיום אנו מסתכלים על המדינות הנוצריות שחטאו כלפינו וחושבים: "מגיע לכן".
אלא שכמו שלמדנו לא פעם בשנים האחרונות, עד כמה שהרגש הזה מובן ולעיתים גם מתבקש, מתחתיו מתקיימת מערכת קשרים ויחסים מסועפת, סוערת אך גם עדינה יותר. ההודעות החמות שמגיעות מבכירים בממשל ובתקשורת האמריקנית לשגריר יחיאל לייטר (בזמן כתיבת שורות אלה אנו מתפללים לרפואתו של נריה דוב בן חנה) מזכירות שאין רק "אנחנו" ו"הם", אלא גם דו־שיח ושותפות, שמובילים חלק מהאנשים המוכשרים ביותר בעם היהודי.
ישראל לא ניצבת כאברהם העברי העומד יחידי מול העולם, אלא מתקיימת במרחב הבינלאומי כישות שמבקשת להתקשר לכמה שיותר ישויות אחרות. היא יוצרת חוסן מדיני דרך מערכת מורכבת ובלתי מושלמת של בריתות, הסכמים ופשרות.
והנה מגיע חג סוכות, ומזכיר לנו שאפילו אינטרסים משותפים או שיתוף פעולה ביטחוני־כלכלי אינם פסגת השאיפות. בתגובה לציווי של התורה להקריב 70 פרים כנגד 70 אומות העולם מסביר רש"י שאלו קורבנות כפרה, כי "בחג נידונין על המים": אנו מבקשים לכפר על חטאי הגויים כדי שגם במדינות שלהם ירדו גשמים. ימים ספורים אחרי שהתכפרו לנו עוונותינו אנחנו מוודאים שאיננו משאירים את שאר האנושות מאחור להתבוסס בחטאיה, ומכפרים עליהם בבית המקדש שלנו, בחג שלנו, כדי שהשפע שיורד לעולם יגיע לכולם בלי עכבות.
אין אנושית משמחה לאיד, אך בעולם מתוקן, כאשר אנו עומדים לנוכח סבל, מחסור ופחד - אנחנו רואים בעצמנו מפתח לריפוי שלהם. אלו כנראה מילים גבוהות מדי למציאות הסבוכה והכואבת שלנו, אך אלו המילים שנגיד בתפילה בכל אחד מימי החג. הדיסוננס היהודי הקלאסי הזה מאלץ אותנו להתבונן במצוי וברצוי, ולמצוא את הדרך לצמצם את הפער ביניהם.
בחג הזה, כבכל שנה, נתפלל שבעולם כולו ירדו גשמי ברכה. ואם במקרה איזה אנטישמי קטן בברלין יירטב עד לשד עצמותיו – נו, לא נתלונן.