הבחירות האזוריות שהתקיימו השבוע בגרמניה סיפקו הפתעות משני קצוות המפה הפוליטית. במדינת מקלנבורג־מערב פומרניה זכתה מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) בכ־38 אחוזים מהקולות, ואילו בברלין הפכה מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה" (Die Linke), לראשונה בתולדותיה, למפלגה הגדולה בבירה, עם 25.7 אחוזים מהקולות. בתווך, על רקע הקיטוב הפוליטי המחריף, הולכות ומאבדות מכוחן המפלגות ששלטו בגרמניה במשך עשרות שנים.
עוד כתבות בנושא
התוצאה הדרמטית ביותר נרשמה בצפון־מזרח המדינה. מפלגת AfD יותר מהכפילה את כוחה במקלנבורג־מערב פומרניה, ועקפה את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) של ראש ממשלת מדינת המחוז היוצאת, מנואלה שווזיג, שזכתה ב־35.5 אחוזים מהקולות. מנגד, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU) של קנצלר גרמניה פרידריך מרץ הסתפקה ב־4.9 אחוזים בלבד, ונותרה לראשונה בתולדותיה מחוץ לפרלמנט מדינתי בגרמניה. מרץ עצמו הגדיר את התוצאה כ"אסון".
קנצלר גרמניה פרידריך מרץ נושא דברים במהלך אירוע בחירות של המפלגה השמרנית "האיחוד הנוצרי-דמוקרטי" (CDU) | צילום: AFP
בברלין, לעומת זאת, התמונה שונה. מפלגת די לינקה רשמה את ההישג הגדול בתולדותיה בבירה, והותירה הרחק מאחור את המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, שהגיעה למקום השני עם 18.8 אחוזים מהקולות. מפלגת AfD זכתה ב־16.3 אחוזים, הירוקים ב־14.3 אחוזים, ואילו המפלגה הסוציאל־דמוקרטית צנחה ל־12.1 אחוזים בלבד - שפל היסטורי עבורה בעיר. הצלחת השמאל הרדיקלי בלטה במיוחד בקרב הצעירים, והיא פותחת בפני מועמדת המפלגה, אליף ארלפ, מוסלמית וקומוניסטית, הזדמנות להרכיב קואליציה.
הכי מעניין
אלא שכאן מתעוררת סוגיה רגישה ביותר. גורמים בסניף די לינקה בברלין עומדים כבר חודשים במוקד סערה בעקבות עמדותיהם כלפי ישראל וקשריהם של כמה מנציגי המפלגה עם פעילים פלסטינים רדיקליים. במהלך מערכת הבחירות נרשמו כמה תקריות שעוררו תגובות חריפות, ובהן הפגנות שבהן נשמעו קריאות בשבח האינתיפאדה וקריאות למותם של חיילים ישראלים. הנהגת המפלגה וארלפ התנערו מהקריאות לאלימות, והמועמדת שבה והדגישה כי היא תומכת בזכותה של ישראל להתקיים.
תומכים וחברים במפלגת השמאל מגיבים לתחזיות תוצאות הבחירות לפרלמנט של ברלין, באירוע הבחירות של המפלגה בעיר | צילום: AP
ואולם, המחלוקת לא נותרה בגבולות מערכת הבחירות, והגיעה כעת גם לשולחן המשא ומתן על הרכבת הקואליציה. עבור הקהילה היהודית בגרמניה, סוגיית האנטישמיות אינה שאלה תיאורטית, אלא מציאות יומיומית. גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה בנתה חלק מרכזי מזהותה הדמוקרטית על האחריות כלפי היהודים ועל המחויבות להבטיח את ביטחונם במדינה. כיום, המחויבות הזאת עומדת בפני אתגר הולך וגובר מצד חוגים בעלי תפיסות אידיאולוגיות שונות.
ובכן, המשא ומתן הקואליציוני הקרוב בברלין יבהיר עד כמה המפלגות המבקשות להרכיב את הממשלה רואות במאבק באנטישמיות תנאי פוליטי מחייב, ולא סוגיה שאפשר לדחוק לשוליים בדרך להסכם קואליציוני. בינתיים, בקרב הקהילה היהודית גוברים החששות הן מהתחזקות השמאל הרדיקלי והן מעליית הימין הקיצוני. שלושה יהודים המתגוררים בערים שונות ברחבי גרמניה שיתפו בשיחה עם אתר מקור ראשון בתחושותיהם ובמחשבותיהם לנוכח המציאות הפוליטית החדשה.
חגיגות במטה "אלטרנטיבה לגרמניה" בבחירות האחרונות | צילום: RALF HIRSCHBERGER / AFP
"המצב הפוליטי הנוכחי בגרמניה לא שחור או לבן, ודווקא האפור הזה הוא מה שמפחיד אותנו יותר מכול בחיי היומיום", מסביר גיל, המבוגר מבין שלושת המרואיינים. גיל מתגורר בפרנקפורט עם רעייתו ושתי בנותיו, ובמבטו על המציאות הפוליטית החדשה הוא מבקש להדגיש דווקא את מורכבותה. "תוצאות הבחירות האחרונות אמנם לא הפתיעו אותי, אבל הן עדיין משקפות מציאות מרה. מה שמדאיג אותי במיוחד הוא שבשיח הציבורי כמעט לא נותר מקום שבו מקשיבים באמת לחששות הממשיים של האזרחים".
וכשהוא מדבר על אזרחים, הוא מתכוון בעיקר ליהודי המקום. "אנשים רבים פונים לעמדות קיצוניות פשוט מפני ששם, בניגוד לפוליטיקה הממסדית, הם מרגישים שסוף סוף שומעים אותם ומכירים בהם", מדגיש גיל. "כיהודי שחי בגרמניה, מה שמזעזע אותי במיוחד הוא שרבים מהמצביעים הצעירים מוכנים לאמץ עמדות קיצוניות, הן מימין והן משמאל. כשהדור הצעיר נוטש את המרכז הדמוקרטי, הקהילה היהודית מאבדת באופן מוחשי את המרחב הבטוח שלה".
הפגנה אנטי־ישראלית בגרמניה | צילום: אי.פי.איי
השינוי הזה בגבולות של מה שנחשב ל"נורמלי" גורם לגיל להביט בעתיד בדאגה עמוקה. "בסופו של דבר, נותרת התחושה שהקרקע מתחת לרגליים הפכה קצת פחות יציבה", הוא אומר. סוזי, בת 30, רופאה בתחילת דרכה המתגוררת בקלן, משמיעה את קולו של דור שבשנים האחרונות נחשף לגלי אנטישמיות ברשת ונתקל שוב ושוב בהפגנות פרו־פלסטיניות בין כותלי האוניברסיטאות. "לשמחתי, הפוליטיקה באמת לא נכנסת לתוך בתי החולים", היא פותחת בכנות.
"אולי זה לא לגמרי רציונלי בהתחשב בהיסטוריה שלנו, אבל אני חוששת פחות מהימין הקיצוני", היא ממשיכה. "הגרמנים נזהרים מאוד בכל מה שקשור לנטיות ימניות. המודעות גבוהה, ואנשי הימין נמצאים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. בשמאל, לעומת זאת, המציאות שונה לחלוטין. איכשהו, אפילו מנהיגי השמאל הרדיקלי ביותר נתפסים תמיד כצד הטוב בסיפור, ואף אחד לא באמת מציב להם גבולות. אנשים לא מבינים שהאנטישמיות יכולה להגיע, ובפועל מגיעה, דווקא מהכיוון הזה".
שלט סולידריות מחוץ לבית כנסת בגרמניה | צילום: AP
סוזי מסתובבת ברחבי העיר בגאווה, כשעל חפציה מתנוססים סטיקרים שאספה בישראל אחרי שבעה באוקטובר. "לא הכול שחור. נכון שיש כאן אינספור דגלי פלסטין, אבל יש גם כמה מקומות שבהם אפשר לראות דגל ישראלי", היא מספרת. "אמנם מדובר במיעוט, אבל אסור לנו להתעלם ממי שתומך בנו למרות הכול. אני לא שוכחת שמאז טבח שמחת תורה ועד לשחרור כל החטופים, היה גולה איראני אחד שבכל שבת הביא זר פרחים והניח אותו מחוץ לבית הכנסת המרכזי בעיר".
ומהאופטימיות, בחזרה לדאגה העמוקה. גרג, הצעיר מבין שלושת המרואיינים, במקור מפרייבורג וכיום מתגורר בתל אביב במסגרת חילופי סטודנטים, לא מתכוון לעשות הנחות לאף מפלגה שלא תומכת בגלוי במדינת ישראל ולא מתנערת באופן חד־משמעי מאנטישמיות. "בשני קצוות המפה הפוליטית ניצבות שתי מפלגות שספק אם הן דמוקרטיות, אבל אין ספק שהן אנטישמיות", הוא קובע. "התוצאות מראות עד כמה גרמניה מפולגת וחצויה, ובתור יהודי, כל מה שקורה בימים אלה פשוט מעורר בי חרדה".
הפגנה אנטישמית | צילום: AP
גרג סבור כי בכל הנוגע לאנטישמיות, שתי המפלגות הרחוקות כל כך זו מזו אידיאולוגית דווקא קרובות מאוד. "מצד אחד יש לנו מפלגה שלפחות מנסה להסתיר את האנטישמיות שלה, אבל ברור שהיא שואבת השראה מהערכים הנאצים", הוא טוען. "בצד השני ניצבת מפלגה שהיא אנטישמית בגלוי, משתפת פעולה עם גורמים שתומכים בחמאס וקוראים לאינתיפאדה חדשה. העובדה שכל כך הרבה צעירים, בני הדור שלי, מצביעים דווקא למפלגה הזאת, מעידה בעיניי שעתידם של יהודי גרמניה כבר לא בטוח".
גרג עוד זוכר את השנים שקדמו לשבעה באוקטובר, שבהן אפשר היה להסתובב ברחובות גרמניה, ובוודאי בברלין, עם כיפה על הראש ומגן דוד על הצוואר, בלי לחשוש. לדבריו, "אם המפלגות האלה באמת ישתלטו על גרמניה, הימים ההם כבר לא יחזרו - הם יישארו בגדר חלום רחוק". והוא לא חוסך ביקורת גם מהמפלגות האחרות, שלא משתייכות לשני קצוות המפה הפוליטית. "הן פשוט יושבות, מסתכלות ולא עושות כלום", הוא מאשים. "הן מתעלמות לחלוטין מהקהילה היהודית, וזה מאכזב אותי מאוד".
עוד כתבות בנושא
כך, בין החשש מהימין לדאגה מהשמאל שלושת המרואיינים מציירים תמונה של קהילה שמנסה למצוא מחדש את מקומה בגרמניה המשתנה. לצד הפחד והאכזבה, הם עדיין נאחזים ברגעים קטנים של סולידריות ובתקווה שמישהו יקשיב לקולם. הבחירות אולי הסתיימו, אך עבורם השאלה הגדולה נותרה פתוחה: האם המדינה שהבטיחה להפוך את ביטחונם לחלק בלתי נפרד מזהותה, תצליח להעניק להם שוב את התחושה שהם יכולים לחיות בה בגאווה ובלי פחד?