בהודעה משותפת של שלושה ממשרדי הוותיקן פורסם מסמך שכותרתו "מסע של תקווה", העוסק בדיאלוג הבין־דתי במלאות שישים שנה להצהרת ועידת הוותיקן השנייה, "נוסטרה אטאטה" (Nostra Aetate). על פניו, מדובר במסמך חשוב שהיה עשוי לתרום רבות ליחסים בין הדתות. אלא שבין הכותרת המבטיחה למציאות נפער פער גדול: הדיאלוג המיוחל עדיין רחוק ממימוש, ובמסמך עצמו כמעט שלא נותר דבר מרוח הדיאלוג הבין־דתי.
אבל נתחיל מההתחלה: המסמך אושר בידי האפיפיור ב־22 ביוני 2026 ופורסם ב־16 בספטמבר, כמעט שנה לאחר יום השנה השישים להצהרת "נוסטרה אטאטה", שחל באוקטובר 2025. מדובר בעיכוב מסוים בהשוואה לנוהג בעבר, שאולי אפשר להסבירו בתחילת כהונתו של האפיפיור החדש. ואולי הסיבה נעוצה דווקא בחשש לעסוק ביחסים בין היהדות לנצרות בתקופה שבה נראה כי הוותיקן מאמץ את העניין הפלסטיני ומפנה עורף לעם היהודי.
גם החתימה המשותפת של שלושה ממשרדי הוותיקן היא חידוש לעומת מסמכים קודמים שעסקו בדיאלוג היהודי־נוצרי, ופורסמו בידי המשרד האחראי לאחדות הנוצרים, שהיה מופקד גם על היחסים עם היהודים. אמנם, "נוסטרה אטאטה" מוכרת בעיקר בזכות הסעיף הרביעי שלה, העוסק ביהודים, אך היא מתייחסת גם לדתות אחרות. לכן יש היגיון בהרחבת הדיון, אם כי אפשר לראות במהלך גם ניסיון לטשטש את ייחודו של הקשר עם היהדות ולצמצם את מעמדו.
הכי מעניין
האפיפיור ליאו ה־14 | צילום: AP
המסמך מדגיש כמה עקרונות חשובים: אופיו הייחודי של הדיאלוג עם היהודים, המורשת הרוחנית המשותפת ליהדות ולנצרות המעניקה לדיאלוג בסיס "תיאולוגי ולא רק ביטוי לרצוננו בכבוד ובהערכה הדדיים", יהדותו הנצחית של ישו, הברית הבלתי חוזרת בין אלוהים לעם היהודי, חשיבותם של החיים הדתיים היהודיים בני זמננו עבור הנוצרים, ההכרה בכך ש"איננו יכולים להתקיים אלה ללא אלה" והמחויבות למאבק באנטישמיות.
המסמך גם חוזר על הצהרות חשובות של אפיפיורים קודמים, המבססות עקרונות אלה. ועד כאן הכול טוב. אלא שהמסמך אינו מתעלם מהקשיים שהתעוררו בדיאלוג היהודי־נוצרי בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023, אף שהוא נמנע, כמובן, מלהזכיר את הטבח במפורש. "גשרים רבים של תקשורת התערערו וממשיכים לעמוד במבחן בשל הפרשנויות השונות לאירועים שהתרחשו, פרשנויות שלעיתים קרובות אינן אחידות אפילו בתוך הקהילות הדתיות עצמן", נכתב במסמך.
"עם זאת, עמודי התווך של הדיאלוג האמוני, שנבנו במשך שישים שנות עבודה משותפת, נותרו איתנים", נכתב בהמשך. על יסודות אלה אפשר וצריך להמשיך לבנות, תוך שאיבת השראה מהמלצות אבות הוועידה להעמיק את ההיכרות וההערכה ההדדיות - בעיקר באמצעות לימודי המקרא והתיאולוגיה". הרב הראשי של רומא, הרב ריקרדו די סני, הגיב השבוע לדברים במכתב ארוך ששיגר לוותיקן, ובו הצביע על הפער בין הצהרותיו של המסמך לבין המציאות המורכבת של היחסים בין היהדות לנצרות.
הרב הראשי של רומא מבקר במקווה העתיק ביותר בתפוצות | צילום: באדיבות הקהילה היהודית ברומא
"מהצהרת הרצון הטוב הזאת, וממגבלותיה, אפשר להתחיל לבחון כמה מהנקודות הבעייתיות במסמך", מסביר הרב. "מבחינה תיאולוגית, המסמך מבהיר באופן חד־משמעי כי למרות הכבוד ליהדות, 'אין פירוש הדבר שעבור הנוצרים קיימות שתי דרכים לישועה, ושהברית עם העם היהודי מקבילה לדרך הישועה הנוצרית: הכנסייה מלמדת כי ישו הוא הגואל היחיד'. זוהי סוגיה ותיקה בדיון הפנים־נוצרי, הנוגעת גם לדיאלוג עם היהדות, ואפשר היה למצוא לה פתרון תיאולוגי אחר".
לדברי הרב די סני, "יש להכיר בנחרצותה של עמדה זו, ולאורה להבהיר שבעבר, רעיון הישועה היחידה פירושו היה שאין חלופה להמרת דתם של היהודים". ואכן, הכנסייה פעלה במשך מאות שנים להמרת דתם של יהודים, מתוך תפיסה שלפיה בלעדיה לא יזכו לישועה. "בתקופות מאוחרות יותר התגבשה העמדה - ואני מציג אותה כאן במונחים פשטניים מאוד - שבזכות ישו, היהודים זוכים לישועה גם אם אינם מאמינים בו ואינם מודעים לכך", מדגיש הרב.
קרדינלים מתאספים בוותיקן | צילום: AP
"זוהי עמדה שאפשר לקבל, כל עוד אינה הופכת, כפי שהיה בעבר, ללחץ להמרת דת, שימוטט לחלוטין את הכוונות הטובות לקיים דיאלוג", הוא עוד מסביר. "לפחות במישור הרשמי לא נראה שמופעל לחץ כזה, אך סימנים מסוימים מעידים שהוא מעולם לא נעלם לחלוטין". אלא שהדגשת לימודי המקרא והתיאולוגיה כבסיס לדיאלוג חושפת בעיה עמוקה יותר: הקושי של הכנסייה להתמודד עם מורכבותה של הזהות היהודית, שאינה מסתכמת באמונה ובדת בלבד, אלא כוללת גם ממדים לאומיים והיסטוריים.
במסמך הוותיקן מצטמצמת היהדות לזהות דתית ולהעברת דבר האל מדור לדור, תוך התעלמות מממדיה הלאומיים וההיסטוריים. "אבל היהודים הם גם אומה, יש להם היסטוריה (ולא רק היסטוריה של רדיפות), ובזהותם מתקיים קשר מורכב ורצוף קשיים, אך נוכח תמיד, לארץ מסוימת שאינה מוזכרת כלל במסמך. ארץ שבה חי כיום מחצית מהעם היהודי", כותב רבה הראשי של רומא, כשהוא מתייחס כמובן למדינת ישראל, ששמה נעדר לחלוטין מהמסמך.
"יתר על כן, למציאות היהודית יש שם עתיק - ישראל - ומדהים שבמסמך הזה השם אינו מופיע אפילו פעם אחת", ממשיך הרב. "עולות בזיכרון מילותיו של תהילים פ"ג, ה': 'ולא ייזכר שם ישראל עוד'. כמעט מתעוררת נוסטלגיה לימים שבהם הכנסייה השתמשה בשם 'ישראל' כדי לטעון שהיא תפסה את מקומו. אבל לפחות אז היא הזכירה אותו. מדוע ההימנעות הזאת?". ובכך לא מסתיימת הביקורת: הפרדוקס הגדול ביותר מתגלה דווקא בחלקו האחרון של המסמך.
בית כנסת בטרסטוורה, רומא, איטליה. מאז סוף הרפובליקה הרומית היה הרובע גם מרכז של קהילה יהודית חשובה, שהתגוררה בו עד סוף ימי הביניים. | צילום: נתי שוחט // פלאש 90
"באופן מוזר, נאמר במסמך כי 'ישו הוא לחלוטין בן זמנו ובן סביבתו היהודית־פלסטינית של המאה הראשונה'. מדובר בציטוט מתוך מסמך משנת 1985, אך כיום הביטוי 'ישו פלסטיני' נשמע לכל הפחות מוזר", כותב הרב די סני. "ודאי שכאשר חוקרי כתבי הקודש מרקעים שונים דנים יחד בטקסט מורכב, זהו דיאלוג. אבל מה שחסר כאן הוא דיאלוג אחר, חשוב יותר: כזה שאינו נשאר בין כותלי המוסדות הדתיים, אלא מערב את המאמינים עצמם ואת מנהיגיהם".
את מכתבו חותם הרב ריקרדו די סני במשפט חד־משמעי, הממצה את ביקורתו על מסמך הוותיקן: "בהיעדר נכונות להבין את זהותו של האחר, על בעיותיו וקשייו, כפי שקורה בשנים האחרונות וכפי שנראה שהמסמך הזה מעיד, 'מסע התקווה' המיוחל מתקשה לצאת לדרך". כך, מסמך שנועד לציין שישים שנות התקרבות בין היהדות לנצרות חושף דווקא את הפער שעוד נותר ביניהן: ההכרה ביהדות כדת, לצד הקושי להכיר בזהותו הלאומית של העם היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל.
עוד כתבות בנושא
