עם כל קפוצ'ינו שהכינה הבריסטה אניה באליוחה, באחד הבקרים האחרונים, ניחוח הקפה גירש עוד את ריחו של הקניון השרוף. האוויר עדיין היה חריף, בעקבות הטיל הבליסטי הרוסי שהחריב את החנויות שמעבר לרחוב בשבוע הקודם.
אך העסקים בלוקיאניבקה עדיין משגשגים. השכונה הנצורה שעל הגבעה היא המופצצת ביותר ברובע המופצץ ביותר בקייב.
לקוחות קבועים לגמו לאיטם קפה הפוך, ומבעד לחלונות שלא כוסו בלוחות דיקט נשקף נוף של לבנים חרוכות וזכוכיות מנופצות. נוסעים בדרכם לעבודה עצרו ללאטה בדרך לתחנת המטרו הסמוכה, המשמשת גם מקלט מפני תקיפות מהאוויר. היו גם מי שלנו בה באותו לילה.
הכי מעניין
"אחרי התקיפה האחרונה ניקו כאן הכול בתוך יום, ולמחרת בבוקר כבר פתחנו מחדש", אומרת באליוחה, בת 18, מבעד לשריקת מכונת האספרסו שלא חדלה לפעול לאורך חמש תקיפות שפגעו בבית הקפה מאז הפלישה הרוסית ב־2022.
אחרי ארבע שנות מלחמה, החיים בלוקיאניבקה – החלק המותקף ביותר בבירה האוקראינית – הם תערובת של הסתגלות וסיבולת, התרסה והכחשה, השלמה וחוסן. הדרך שבה התושבים כאן ממשיכים בשלהם ממחישה את מה שמונח על הכף, בשעה שוושינגטון ומדינות המערב מתלבטות בשאלת התמיכה באוקראינה: לא סיסמאות פוליטיות מופשטות, אלא אנשים שמסרבים – בנחישות ותוך תשלום מחיר ממשי – להימחק בידי רוסיה.
כבאים מכבים שריפה לאחר שטילים רוסיים פגעו במחסן בקייב, אוקראינה, ביום רביעי, 5 באוגוסט 2026 | צילום: AP/דן בשקוב
הגבעה הזו, שכונת פועלים של גושי מגורים ומפעלים מימי ברית המועצות, צפונית־מערבית למתחם הממשלה, נפגעה, שוקמה ונפגעה שוב, ביותר מ־13 תקיפות רוסיות ב־52 החודשים האחרונים. זה החל בהפגזות ארטילריה, ונמשך כיום בטילים וברחפנים. לאחרונה זה קרה בלילה של יום חמישי, במטח עצום שניחת על העיר כולה והרג 27 בני אדם לפחות.
באחד מימי שני האחרונים התרסק רחפן שאהד לתוך בניין מגורים, בתקיפה שהותירה 140 אלף בני אדם ברחבי העיר ללא חשמל. התקיפה ב־24 במאי, זו ששרפה את הקניון, הייתה גדולה אף יותר: היא הרגה דייר בדירה סמוכה, מוטטה חלק מכניסת המטרו של לוקיאניבקה, והחריבה את שוק לוקיאניבסקי ההיסטורי, מוסד מקומי עוד משנות השמונים של המאה ה־19.
ובכל זאת, רוב התושבים מסרבים לעזוב. הם קשורים ללוקיאניבקה בקשרי עבודה, ילדים, כלכלה, חברים, עמיתים וחתולים, ובנטייה האנושית העיקשת לקרוא למקום "בית" הרבה אחרי שחדל להיות בטוח. רבים מהם שִכתבו את חייהם, במקום לסגת או לברוח.
ריצת חצות למרתף
אולה דודקה חשה כיצד היא הופכת לתושבת עיר־במלחמה לאורך שבע הפעמים שבהן החליפה את חלונות מרפאת השיניים שהיא מנהלת. הפיצוץ הראשון, ב־2022, זכה ליחס של זירת פשע. השוטרים צילמו כמעט כל רסיס, מספרת דודקה. עיתונאים הגיעו. אמנים ציירו על לוחות הדיקט שכיסו את החלונות ציור קיר ובו הכיתוב "נולדנו להיות אמיצים". פיצוץ שני, שבועיים אחר כך, הרס אותו.
הפעם כבר איש לא טרח למלא דו"ח נזקים. אחרי התקיפה הראשונה, הספק הבריטי מימן את תיקונו של סורק סי־טי יקר; אחרי הפעם השנייה, הוא סירב. "מאז אנחנו פשוט מצטלבים וממשיכים הלאה", אומרת דודקה.
כיום מחזיקה המרפאה מלאי חומרי תיקון. כל ציוד שאפשר להזיז מגולגל מדי ערב, לפני הנעילה, לחדר חסר חלונות. היא ושותפיה הקימו את המרפאה שחלמו עליה, וכל עוד המטופלים ממשיכים להגיע – הם ימשיכו לשקם. "זה הפך לשגרה היומיומית שלנו".
לא הרחק משם – במעלה 21 גרמי מדרגות ללא חשמל – מחזיקה משפחת אוקסן עגלת תינוק ארוזה ומצוידת, מוכנה לזינוק אל המרתף כאשר טיל רוסי נוסף ישעט בדרכו אל מתחם הבניינים שלהם, שנפגע כבר ארבע פעמים. אבל לא פעם הם פשוט נשארים במקום, אחרי שרכשו את אמנות ההבחנה בין הרעשים ואת אומדן הסיכון.
עוד כתבות בנושא
"בשלב מסוים אתה יודע להבדיל בין שאהד, טיל, הגנה אווירית ומשהו שחולף רחוק יותר", אומרת אילונה אוקסן. "אתה מתחיל לבנות שגרה סביב זה".
כאשר היא כן עושה ריצת חצות אל המרתף, בעלה אנדריי, בן 32, עורך דין במקצועו, מסייע להוריד את הילדים, ואז חוזר בדרך כלל לישון למעלה במיטתו.
"לרוע המזל אתה מסתגל. לא מפני שזה נעשה נורמלי, אלא מפני שאחרת אתה פשוט לא מתפקד", אומר אנדריי. "עדיין צריך לעבוד, עדיין צריך לגדל ילדים, עדיין צריך לקנות אוכל. החיים לא נעצרים".
במרכז לוקיאניבקה ניצב מפעל ביטחוני מימי המלחמה הקרה, שלטענת רוסיה מספק ציוד לצבא אוקראינה עד היום. אוקראינה מסרבת לאשר מה מייצרים שם, אך בעבר היה ידוע שמדובר ברכיבי הכוונה לטילים. מכל מקום, התקיפות פגעו ברובע כולו והרסו בתים וחנויות במרחק קילומטרים מן המפעל. תחנת המטרו, שהיא המקלט הציבורי הגדול בשכונה, נפגעה שבע פעמים – יותר מכל אתר תחבורה אחר בקייב.
סניף מקדונלד'ס המקומי – שנפתח ב־1997 והיה הראשון באוקראינה – נפגע שבע פעמים. חמישה בני אדם נהרגו כאשר טיל שיוט רוסי פגע סמוך למגדל הטלוויזיה מתקופת ברית המועצות, שנבנה על גבי בית קברות יהודי בסמוך לבאבי־יאר – גיא ההריגה שבו טבחו הנאצים יותר מ־33 אלף יהודים.
"מה שלא פוגע בנו, חולף מעלינו", נכתב על שלט בד שמישהו עיצב, ובו נראה טיל שועט מעל לוקיאניבקה. איש כאן אינו מאמין שהתקיפות ייפסקו. ברחבי הרובע נהרגו עד כה לפחות 84 אזרחים.
בני הזוג אוקסן עברו לדירתם החדשה ב־2022, אחרי שהמתחם כבר ספג פגיעה של רחפן אחד. ברוח הפתגם "פגז לא נופל פעמיים באותה גומה", הם קיוו שבכך העניין יסתיים. הוא לא. זמן קצר אחר כך עקרה תקיפה נוספת את גגו של מגדל סמוך. "ואז זה קרה שוב", אומרת אילונה. "ושוב. בשלב מסוים אתה מפסיק לספור".
כן, אומרים בני הזוג, הם דואגים לשני ילדיהם, לביטחונם ולבריאות הנפש שלהם. אילונה, בעצת מטפליה, משתדלת שלא להניח את מבטה על השוק המפויח ועל מראות ההרס למטה, כדי לשמר את זיכרונותיה מלפני המלחמה.
כן, הם חשבו לעבור. אבל גם אם שכונות אחרות נפגעות פחות, אין שכונה חסינה. ולוקיאניבקה היא המקום שהם אוהבים – את ההיסטוריה שלה, את הנוחות, את גן הילדים. את השוק המקורה שהם קנו בו כמעט מדי יום; הוא הרוס כעת, אך מתכננים לבנותו מחדש.
"אנשים אומרים 'פשוט תעברו למקום בטוח יותר'. אבל לאן בדיוק? אודסה נפגעת, דניפרו נפגעת, לביב נפגעת, קייב נפגעת. אז איפה בטוח?", שואל אנדריי. "בערב כולם מתפללים לשרוד, ובבוקר ממשיכים לחיות".
ויתרו על שכר הדירה
אוקראינים קשורים לבתיהם בקשרים כלכליים ורגשיים כאחד. בשונה ממרבית מדינות אירופה, שבהן השכירות נפוצה והניידות גבוהה, כמעט 95 אחוז מן האוקראינים הם בעלי הדירות והבתים שהם גרים בהם. זהו השיעור הגבוה באירופה, תוצר של ההפרטה הפוסט־סובייטית. עזיבה אינה עניין של אריזת מזוודות בלבד, אלא של נטישת רכוש ששוויו עשוי להיות חסכונות של חיים שלמים.
לכך מתווסף דבר שקשה יותר למדוד: עומק ההיקשרות למקום, שמחזיק אנשים בעיירות קטנות סמוך לקו החזית באותה עקשנות שבה הוא מחזיק אותם בלוקיאניבקה. "אני חושב שלאוקראינים יש תחושת בית חזקה במיוחד", אומר מקסים הולובקו, אדריכל ומנהל "אורבנינה", עמותת ייעוץ לתכנון ולשיקום בקייב. "לוותר על הדירה שלך זה כמו לנטוש את בית המשפחה בכפר".
במרתף בית האופרה של לוקיאניבקה, "מאלה אופרה", שנבנה ב־1902, מנהל וולודימיר הובנקוב בית ספר חינמי למשחק לבני נוער, שרבים מהם נעקרו מערים הרוסות עוד יותר סמוך לקו החזית. בזמן אזעקות, הוא מספר, "אנחנו מעמידים פנים שאין אזעקה", והנערים ממשיכים בחזרות. כשגל ההדף האחרון ניפץ את חלונות האולפן במרתף, דאג הובנקוב לתקן את המסגרות. שבוע לאחר מכן הוא העלה הצגה.
"שיקמנו הכול, החיים ממשיכים", אומר הובנקוב, בן 52, שבשעות היום עובד כאנליסט ומלמד משחק בהתנדבות, כמו כל חמשת מורי בית הספר. זו ההתנגדות שלהם. "אם אני לא בחזית, אני חייב לעשות משהו", הוא אומר.
ויקטור וסילצ'נקו ויליזבטה וולהובה עברו לדירתם בלוקיאניבקה עוד לפני הפלישה של 2022. היא באוקטובר 2021, הוא במאי שאחריו. בעלי דירות ויתרו על שכר הדירה במשך חודשים אחרי שפרצה המלחמה. ביולי הם יינשאו.
חלונות המרפסת שלהם נופצו והוחלפו ארבע פעמים. "אני אוהבת שהיא מעץ ושהיא יפה", אומרת וולהובה, בת 25, רופאת ילדים שכבר אינה עוסקת במקצוע. "אני לא רוצה לסגור אותה, אנחנו מבלים בה את הערבים".
במהלך התקיפה ב־24 במאי האחרון ישבו השניים במסדרון הדירה, המקלט שבחרו לעצמם, כ־450 מטרים מן המטרו. הם היו מוכנים עם שני כלביהם, עם הדרכונים שלהם ועם קצת מזומן. בשלוש לפנות בוקר התמלאה הדירה באור כתום. וולהובה ראתה את בית הספר שמדי יום הם מטיילים לידו עם הכלבים, עולה באש. עד הבוקר, כשהחלו להתפרסם התצלומים הראשונים, הם הבינו שהשוק ובית הקפה האהוב עליהם איננו. בינתיים.
אבל לאחרונה נפתח בסביבה בית קפה חדש, והם הולכים לשם. עסקים עדיין נפתחים בלוקיאניבקה. אנשים עדיין מתחתנים. השגרה נמשכת. בפארק, שבו הם מכירים את השכנים לא בשמם אלא בשמות כלבי המחמד המתרוצצים ביניהם, אנשים שואלים זה בשלומו של זה.
"כולם אומרים 'ירדת למרתף?'. 'לא, ואתה?'. 'הכול טוב, החלפת את החלונות?'. 'עוד לא'". עוזבים? "עוד לא". ואם הם יעמדו בזה – לעולם לא