תחקיר של העיתון הגרמני "זידדויטשה צייטונג" החזיר לכותרות עולם שמחבר כבר עשרות שנים בין איטליה, גרמניה וברזיל: הגלידריות האיטלקיות המסורתיות הפועלות ברחבי גרמניה. בכתבה מובאות עדויות של עובדים ברזילאים ממוצא איטלקי, המספרים על משמרות מתישות, שכר שאינו תמיד משקף את שעות העבודה בפועל ותנאי העסקה שאינם שקופים דיים.
הפרסום עורר תגובות חריפות באיטליה, ובעיקר במחוז ונטו, שממנו יצאה במידה רבה מסורת הגלידה האיטלקית שהשתרשה עם השנים בערי גרמניה. במרכז התחקיר עומד זרם הגירה עונתי, שכמעט לא מוכר לציבור הרחב, אך מתקיים כבר עשרות שנים: לקראת עונת הקיץ, עוזבים אלפי אזרחים ברזילאים את ארצם ונוסעים לגרמניה כדי לעבוד בגלידריות המנוהלות בידי משפחות איטלקיות. בתום העונה, שנמשכת בדרך כלל ממרץ עד אוקטובר, הם שבים לברזיל.
גרמניה | צילום: AFP
רבים מהעובדים מגיעים מאורוסנגה, עיר בדרום ברזיל שנוסדה בידי מהגרים מחבל ונטו, ובייחוד מאזור בלונו. הקשר בין שני המקומות נעוץ באחד האסונות הקשים בתולדות איטליה: אסון ואיונט ב־1963, שהחריב את לונגארונה ויישובים סמוכים. בעקבות האסון התהדקו הקשרים בין המשפחות שהיגרו לברזיל לבין קרוביהן שנותרו באיטליה, וב־1991 אף נחתם הסכם ערים תאומות בין לונגארונה לאורוסנגה.
הכי מעניין
עם השנים התפתח מהקשר הזה מסלול קבוע של עבודה עונתית. רבים מצאצאי המהגרים האיטלקים מחזיקים באזרחות איטלקית שעברה אליהם בירושה, וכך יכולים להשתלב ביתר קלות בשוק העבודה הגרמני. אלא שלפי התחקיר, תנאי ההעסקה רחוקים מלהיות נוחים: השכר עומד על כ־1,800 אירו נטו בחודש, ולרוב ניתן לעובדים יום מנוחה אחד בשבוע. חלק משמעותי מהעדויות שאספו העיתונאים, מציירות תמונה קשה ביותר.
גלידריה באיטליה | צילום: שאטרסטוק
עובדים סיפרו על ימי עבודה שנמשכים לעיתים 12 עד 14 שעות ואף יותר, על שישה ימי עבודה בשבוע, על חלק מהשכר שמשולם במזומן ואינו מדווח, ועל חוזים המוגדרים רשמית כחצי משרה אף שבפועל מדובר במשרה מלאה. לפי התחקיר, בחלק מהמקרים אובדן מקום העבודה מוביל גם לאובדן הדירה שמעמיד המעסיק לרשות העובד, וכך מעמיק עוד יותר את תלותו של העובד במעסיק ואת חוסר היציבות שבו הוא נתון.
הסיפור יכול היה להסתיים כאן. אלא שבארץ המגף אפשר לסלוח על כמעט הכול, חוץ מפגיעה בכבודו של האוכל האיטלקי. כך גלש התחקיר במהירות גם לזירה הפוליטית. הפרסום עורר תגובות חריפות בוונטו, מחוז המזוהה היסטורית עם ענף הגלידה. נשיא המחוז לשעבר, לוקה זאיה, אמר כי יש להגן על יצרני הגלידה האיטלקים הפועלים בגרמניה.
"צריך להגן על הגלידאים בלי אם ובלי אבל", הכריז זאיה לסוכנות הידיעות ANSA. "להפוך מקרים נקודתיים, אם אכן היו כאלה, להאשמה גורפת נגד ענף שלם פירושו לפגוע בדורות של גברים ונשים, ויחד איתם בחלק חשוב מההיסטוריה של ארצנו, שהראתה לעולם מה פירושו להגר למדינה אחרת מתוך כבוד ורצון להשתלב בה". וזה לא הכול.
זאיה עוד ציין כי הענף מעסיק כ־22 אלף בני אדם בגרמניה ותורם להפצת הגלידה האיטלקית, שהפכה ברחבי העולם לאחד מסמלי ה־Made in Italy. לצד ההבהרה כי יש לבדוק כל הפרה של החוק ולהעניש את האחראים לה, הוא הביע תמיכה מלאה בענף והדגיש את תרומתן ההיסטורית של משפחות מקאדורה, ואל די זולדו, בלונו וטרוויזו להתבססותה של מסורת הגלידה האיטלקית בגרמניה.
גלידה צבעונית, אילוסטרציה. | צילום: אנצו ג'וש ג'יני
עמדה דומה הציג קמילו דה פלגרין, ראש עיריית ואל די זולדו, בן למשפחה ותיקה בענף הגלידה ואחיו של נשיא האיגוד ההיסטורי של יצרני הגלידה האיטלקים בגרמניה. בריאיון לעיתון "קוריירה דלה אלפי" הוא טען כי התחקיר מציג את הענף כולו באור בלתי הוגן. לדבריו, ייתכן שקיימים מקרים נקודתיים של הפרת חוקי העבודה, כפי שקורה בכל ענף, אך אין הצדקה להפוך אותם להאשמה גורפת נגד אלפי בעלי עסקים.
לטענתו, הכללה שפוגעת בשמם של אלפי יזמים ומעסיקים ישרים אינה רק בלתי הוגנת, אלא גם מתעלמת מההיסטוריה הארוכה של משפחות איטלקיות, שבמשך דורות הפכו את הגלידה האיטלקית לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני בגרמניה. כך, תחקיר שנולד מעדויות על תנאי עבודה הפך בתוך זמן קצר לעימות רחב יותר על מסורת, הגירה וזהות איטלקית - וכל זה סביב כדור גלידה אחד.
עוד כתבות בנושא
