מליסבון ועד ורשה, מרומא ועד סטוקהולם, דרך פריז, ברלין והאג - צמיחתו של הימין הרדיקלי היא אחת התופעות הפוליטיות המשמעותיות והמעניינות ביותר באירופה בת זמננו. נדמה כי רבים במערכת הפוליטית, שרובם משתייכים למחנה היריב, וגם חלקים בדעת הקהל, נוטים לראות בה בעיקר הד נוסטלגי למשטרים האוטוריטריים של המאה ה־20. ואולם, אנליסטים זהירים יותר מצביעים על סיבות עמוקות בהרבה, וקוראים לבחון את המתרחש על רקע האירועים שעיצבו בעשורים האחרונים את ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של היבשת.
מנהיגי האיחוד האירופי בבריסל | צילום: AFP
מנפילת חומת ברלין ועד השנים הראשונות של המאה ה־21, נהנתה אירופה מתקופה של הסכמה רחבה יחסית. היא נשענה על שתי ציפיות מרכזיות: העמקת האינטגרציה במסגרת האיחוד האירופי, וההזדמנויות שהבטיחה הגלובליזציה. למעט הבדלים טקטיים, המפלגות השמרניות והשמאל הרפורמיסטי הציגו באותן שנים עמדה דומה למדי בסוגיות הללו. אלא שההיסטוריה אינה נעה בקו ישר. המשבר הפיננסי של 2008 טרף את הקלפים: הגלובליזציה הפכה מתקווה לאכזבה, והצעדים שננקטו כדי להתמודד עם המשבר תרמו להעמקת חוסר היציבות התעסוקתית ולהרחבה משמעותית של פערי אי השוויון הכלכליים.
הפער הגדול בהיסטוריית הבחירות בבריטניה. נייג'ל פרג' ביום הבחירות. | צילום: AFP
במקביל נרשמה האטה חדה במוביליות החברתית, שפגעה בעיקר במעמד הביניים העירוני. ואולם, קשה להבין לעומק את מעבר הבוחרים אל הימין הרדיקלי בלי להתייחס לסוגיית ההגירה ההמונית אל המרכזים העירוניים הגדולים באירופה. ההגירה הבלתי סדירה הפכה לסמל של תחושת אי ודאות רחבה יותר: אזרחים רבים מאמינים, או לכל הפחות חוששים, כי ממשלות השמאל לדורותיהן לא היו - ובוודאי שכבר אינן - מסוגלות לשלוט באופן אפקטיבי בגבולות, כי הן הקריבו את ההגנה על הזהויות הלאומיות בשם הרב־תרבותיות וכי אינן מעניקות לסוגיית הביטחון את הדחיפות הראויה לה.
הכי מעניין
עוד כתבה בנושא
ממארין לה פן ועד נייג'ל פרג', מאליס ויידל ועד חירט וילדרס ורוברטו ואנאצ'י - מנהיגי הימין הרדיקלי מצליחים לזהות את המצוקה הזו טוב יותר מהמעמדות הפוליטיים הוותיקים. הם מציעים לה תשובות ישירות, גם אם פופוליסטיות, שקל להבין ולשווק לציבור. האיחוד האירופי מצטייר בעיניהם כטכנוקרטיה מרוחקת ומנותקת מן האזרחים, ואילו ממשלות המדינות נתפסות כמי שאינן מסוגלות להבין את האינטרסים של בני עמן ולהגן עליהם. אך זה לא הכול: חוסר הוודאות הפוליטי של המפלגות השמרניות, שלא הצליחו לקבל החלטות אמיצות עד הסוף, השלים את התמונה.
חירט וילדרס, המועמד המוביל לקראת הבחירות בהולנד | צילום: AFP
מנגד, בשנים האחרונות הסיט השמאל בהדרגה את מרכז הכובד שלו לנושאים כמו זכויות אזרח, איכות סביבה, פתיחת הגבולות למהגרים, מאבקי מגדר וכמובן - תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית "מהנהר ועד הים". במקביל, אופיו של המחנה נעשה יותר ויותר חסר סובלנות כלפי מי שאינו מיישר קו עם האג'נדה הפרוגרסיבית, תוך דחיקה שיטתית של קולות החורגים מן הקו המקובל. אפרופו פשיזם. כך הזניח השמאל סוגיות יסוד כמו עבודה, שכר וביטחון אישי. ככל שהסוגיות הללו נדחקו לשוליים והפכו בעיניו לנישתיות, כך גם המפלגות עצמן הלכו ואיבדו את אחיזתן בציבור הרחב.
מועמדת הימין הקיצוני מרין לה-פן. | צילום: AFP
וכמובן, אי אפשר להתעלם ממשמעותו של התהליך שעוברת אירופה גם עבור בת בריתה הישראלית: האם המפלגות הקיצוניות הללו מיטיבות עם מדינת היהודים, או שמא מסכנות אותה? מצד אחד, מפלגות ימין וימין קיצוני מערביות רבות נמנות כיום עם תומכיה המובהקים ביותר של ישראל. הן חולקות עמה תפיסה לאומית, מחויבות למאבק בטרור האסלאמיסטי, ובמקרים מסוימים גם זיקה אידיאולוגית למפלגות הדתיות־לאומיות השותפות לשלטון בירושלים. זהו יתרון משמעותי, בוודאי לנוכח הפניית הגב של רבות ממפלגות ומממשלות השמאל באירופה לאחר טבח שמחת תורה.
עוד כתבה בנושא
עם זאת, כמו תמיד, התמונה מורכבת יותר. ובהרבה. הקיצוניות של המפלגות הללו אינה נעצרת בהכרח ביחסן למהגרים מוסלמים או לאסלאם הפוליטי - היא עלולה להיות מופנית כלפי כל מי שנתפס כזר, אחר או בלתי שייך לזהות הלאומית שהן מבקשות לעצב. בהקשר הזה, גם יהודי התפוצות, שספגו אנטישמיות על אדמת אירופה לאורך דורות, אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מן ההיסטוריה. בנוסף, הלאומנות החריפה של מפלגות אלה גם גורמת להן לא פעם להפנות את המבט פנימה, אל גבולותיהן, אל זהותן ואל צורכי אזרחיהן, ולהתעניין פחות במתרחש מעבר להן.
אלכסנדר גאולנד ואליס ויידל, מנהיגי מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AFDׂ, חוגגים את תוצאות הבחירות. | צילום: AFP
במצב כזה, גם התמיכה בישראל עלולה להתגלות כתמיכה מוגבלת, מותנית או אינסטרומנטלית בלבד, בעיקר כאשר המרחק הגיאוגרפי גדול וההשפעות המיידיות של המלחמה במזרח התיכון אינן מורגשות ישירות במדינותיהן. נכון, אין כמעט עוררין על כך שהאנטישמיות הבוטה באירופה של ימינו מגיע דווקא משמאל - מתנועות פרוגרסיביות, מקמפוסים, מארגוני זכויות אדם ומחוגים שמציגים את שנאת ישראל כמעטפת מוסרית - אבל ההכרה בכך אינה יכולה למחוק את הזיכרון ההיסטורי. הימין הקיצוני באירופה כבר הוכיח בעבר למה הוא מסוגל, ובאופן הקטלני ביותר, במלחמת העולם השנייה.
ג'ורג'יה מלוני, ראש ממשלת איטליה | צילום: EPA
לכן ישראל רשאית ואף צריכה להכיר באינטרסים משותפים עם מפלגות מסוימות בימין האירופי, אך אסור לה להתבלבל: תמיכה בישראל איננה תעודת הכשר מוסרית, וידידות פוליטית בהווה אינה מוחקת את הסכנות שעלולות להתעורר בעתיד. במציאות האירופית החדשה, ישראל צריכה לנהוג בזהירות מפוכחת: לשתף פעולה כשיש לכך תועלת, להציב גבולות כשנחצים קווים אדומים, ולעולם לא להפקיד את ביטחונה או את זיכרונה ההיסטורי בידי מי שרואה ב"אחר" איום. דווקא משום שהיהודים מכירים טוב מכולם את מחיר העיוורון הפוליטי, אסור למדינת היהודים להרשות לעצמה להתעוור מחדש.
עוד כתבה בנושא
