דמות פוליטית חדשה צומחת באיטליה, ושמה כבר מתחיל לטלטל את מאזן הכוחות בימין ובפוליטיקה הלאומית: רוברטו ואנאצ'י. גנרל לשעבר, סופר שנוי במחלוקת, חבר הפרלמנט האירופי וכיום גם מי שמבקש להנהיג תנועה עצמאית משלו - ואנאצ'י איננו הפוליטיקאי הקלאסי שצמח במסדרונות המפלגות. הוא מגיע ממערכת שנבנתה על משמעת, פיקוד והיררכיה. אולי לקהל ישראלי זה נשמע מובן מאליו, אבל באיטליה כלל לא שכיח שמנהיג פוליטי מגיע מרקע צבאי.
ובכל זאת, בתוך שנים ספורות עבר ואנאצ'י ממעמד של קצין בכיר שכמעט לא היה מוכר לציבור הרחב, לאחת הדמויות המדוברות, המפלגות והמסקרנות ביותר בזירה הפוליטית האיטלקית. בעיני תומכיו הוא קולו של השכל הישר מול הפוליטיקלי קורקט. בעיני מבקריו, הוא סמל לימין רדיקלי שמבקש להחזיר את מחוגי החברה לאחור. כך או כך, קשה יותר ויותר להתעלם ממנו: כבר לא מדובר בקוריוז פוליטי חולף, אלא בתנועה חדשה שמבקשת להישאר.
צבא איטליה | צילום: EPA
כדי להבין מיהו רוברטו ואנאצ'י, צריך לדמיין דמות שנראית כאילו יצאה משני עולמות שונים: מצד אחד איש צבא מקצועי, גנרל של יחידות מיוחדות, איש של משימות מעבר לים, פיקוד ומשמעת. מצד שני, דמות פוליטית שאינה מדברת גבוהה־גבוהה, אלא פונה אל הבטן של חלקים נרחבים בציבור. את הצלחתו הוא בונה על משפטים חדים אך פשוטים, על מאבקים זהותיים, ובעיקר על הבטחה אחת גדולה: להחזיר את איטליה לאיטלקים - לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכי מעניין
ואנאצ'י, שנולד בלה ספציה בשנת 1968, לא הגיע לפוליטיקה מסניפי המפלגות או מתוכניות האירוח. הוא הגיע אליה, כאמור, מן הצבא. הוא היה צנחן, לוחם קומנדו, מפקד רגימנט התקיפה התשיעי "קול מושקין", ולאחר מכן מפקד חטיבת פולגורה. הוא שירת את מולדתו במשימות בינלאומיות והוביל יחידות מיוחדות בזירות לחימה. במשך שנים שמו נותר תחום לעולם הצבאי: קורות חיים מוצקים של קצין מבצעי, הרחק מאור הזרקורים היומיומי.
ואז, בקיץ 2023, הגיע הספר ששינה הכול: "העולם ההפוך". הספר, שפורסם בתחילה באופן עצמאי, התפוצץ והפך לפרשה פוליטית לאומית. בספרו, ואנאצ'י תקף את מה שהוא מכנה "דיקטטורת הפוליטיקלי קורקט", הגן על המשפחה המסורתית וביקר את הרב־תרבותיות, את הפמיניזם ואת תביעות קהילת הלהט"ב. כמה מן הקטעים שכתב על הומוסקסואלים, מהגרים ומיעוטים עוררו נגדו האשמות קשות בהומופוביה, גזענות וסקסיזם.
השמאל סימן אותו כסמל לימין הקיצוני ביותר, חלק מן הימין אימץ אותו כקול אמיץ "חסר פילטרים". הסערה, במקום להטביע אותו, הפכה אותו לתופעה. מפני שהספר נמכר בכמויות, ואנאצ'י הפך לאורח קבוע בעימותים טלוויזיוניים. במקביל, שמו החל להסתובב כמועמד פוליטי אפשרי. סגן ראש הממשלה מתאו סלביני הבין שהגנרל יכול לדבר אל קהל בוחרים שהמחנה עלול לאבד: מצביעים שכועסים שעוינים להגירה, חושדים באליטות התרבותיות ורוצים ימין קשוח יותר.
מטס באיטליה | צילום: EPA/FABIO FRUSTACI
כך, בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2024, התמודד ואנאצ'י מטעם מפלגתו של סלביני - והשיג תוצאה אישית מסחררת: מאות אלפי קולות העדפה ומושב בפרלמנט האירופי. זה היה הזינוק הסופי שלו: מגנרל שנוי במחלוקת לפוליטיקאי בעל מנדט ציבורי. אבל הכניסה למפלגה לא נרמלה אותו, להפך. ואנאצ'י המשיך להתנהל כגוף עצמאי. המותג הפוליטי שלו מעולם לא היה "מספר שתיים של סלביני", הוא היה ונותר רוברטו ואנאצ'י - האיש שמבקש להנהיג את הימין החדש.
וכאן נולד השבר בתוך המחנה. סלביני צירף אותו לשורותיו כדי להתחזק, אבל הגנרל הפך בסופו של דבר למתחרה פנימי. הוא מדבר אל ימין רדיקלי יותר, זהותי, אנטי־אירופי וחסר סבלנות כלפי פשרות שלטוניות. בכך הוא מקשה לא רק על סלביני, אלא גם על ג'ורג'ה מלוני. מאז עלתה לשלטון, ראש ממשלת איטליה ניסתה להציג את עצמה ככוח שמרני אחראי, אטלנטיסטי, כזה שמסוגל לעבוד עם בריסל ועם וושינגטון. ואנאצ'י, לעומת זאת, מאשים אותה בכך שהתרככה, ושבגדה בבוחריה.
ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני | צילום: Andreas SOLARO / AFP
בתחילת 2026 ואנאצ'י עזב את סלביני והקים את "עתיד לאומי", תנועה שמבקשת לתפוס את המרחב שמימין לימין: קשוחה יותר בנושא ההגירה, ביקורתית יותר כלפי האיחוד האירופי, ספקנית יותר ביחס לתמיכה המערבית באוקראינה ורדיקלית יותר בשפה הזהותית שלה. וכך הפך ואנאצ'י, באופן פרדוקסלי, לאיום גדול יותר על הימין מאשר על השמאל. בבחירות הבאות הוא עשוי לגזול קולות מבעלי בריתו הטבעיים - ואולי אף למנוע מהם להקים ממשלת רוב.
רעיונותיו נותרו מוקד המחלוקת הגדול סביבו. בעיני תומכיו, רוברטו ואנאצ'י אומר את מה שרבים חושבים אך אינם מעזים לומר. בעיני מבקריו, הגנרל לשעבר מנרמל דעות קדומות ודחפים סמכותניים תחת מעטה של "שכל ישר". אוצר המילים שלו סובב סביב מושגים כמו "נורמליות", "מולדת", "ביטחון", "זהות" ו"מסורת". הוא לא מחפש פשרות ובטח שלא מעגל פינות - זה בדיוק מה שהופך אותו למסוכן בעיני יריביו, ולמפתה בעיני חלק מקהל הבוחרים.
רוברטו ואנאצ'י | צילום: AFP
גם ביחס לישראל, ואנאצ'י מאמץ קו המשלב בין תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית לבין ביקורת על חלק מפעולותיה הצבאיות בשטח. בכמה התבטאויות אמר הקצין הבכיר לשעבר כי אינו מבקש להצדיק כל פעולה של צה"ל, אך הדגיש שלישראל יש זכות להגן על עצמה מפני חמאס. לדבריו, חמאס אינו מוותר על מטרתו להשמיד את המדינה היהודית, ולכן קשה לבסס הפסקת אש יציבה כל עוד הארגון רואה בהפוגה בלחימה הזדמנות להתארגנות מחדש.
זו עמדה שונה מזו הפרו־פלסטינית המובהקת של חלקים בשמאל האירופי, אך היא גם אינה חופפת לתמיכה בלתי מסויגת בכל החלטה שמתקבלת בירושלים. לכן, עבור קהל שאינו מכיר אותו, אפשר לסכם את ואנאצ'י כך: גנרל שהפך לסופר, סופר שהפך לסמל, סמל שהפך למפלגה. כוחו אינו טמון רק ברעיונות שהוא מציע, אלא גם בסיפור שהוא מספר על עצמו: החייל מול הבירוקרטים, ה"נורמלי" מול העולם שהתהפך. זהו נרטיב פשוט, ולכן גם עוצמתי.
עוד כתבות בנושא
