ההתכתשות הדיפלומטית בשבוע שעבר ברשת X בין שר החוץ גדעון סער לבין ״שרת החוץ האירופית״ קאיה קאלאס לא הייתה עוד עימות בין ירושלים לבריסל. היא חשפה אמת עמוקה יותר: ישראל חדלה להיות רק סוגיה במדיניות החוץ של האיחוד האירופי והפכה לחבית חומר הנפץ של הפוליטיקה האירופית. סער הודיע על ניתוק הקשר המדיני עם קאלאס, בעקבות דיווחים שלפיהם השוותה את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. קאלאס השיבה שהיא ״אינה יכולה להילחם בצללים״ וקראה להמשיך בדיאלוג. בתוך שעות הפך ויכוח על הדלפה של אמירה אחת למשבר מדיני שהמחיש כיצד כמעט כל דיון על ישראל מצית מאבק בין מוסדות האיחוד האירופי, בין ממשלותיו ואף בתוך מדינותיו.
עוד כתבות בנושא
ישראל היא חבית חומר נפץ, אבל לא מפני שהיא הנושא החשוב ביותר על סדר יומה של אירופה. היא כזו משום שכמעט כל דיון בה מתפוצץ במהירות והופך למאבק על שאלות רחבות הרבה יותר. במובן הזה ישראל היא גם מראה. אירופה מתבוננת בה ורואה את עברה, את ערכיה, את מוסדותיה ואת השסעים שהיא מתקשה ליישב. לכן כמעט כל משבר במזרח התיכון הופך מיד גם למשבר אירופי, והוויכוח חדל להיות על ישראל בלבד והופך לוויכוח על דמותה של אירופה.
הדבר בולט במיוחד במתח שבין נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין לבין קאלאס. בחודשי המלחמה הראשונים הדגישה פון דר ליין את זכותה של ישראל להגן על עצמה. עמדתה עוררה ביקורת חריפה בתוך מוסדות האיחוד והציפה מחדש את שאלת גבולות סמכותה בתחום מדיניות החוץ. קאלאס, שנכנסה לתפקידה בסוף 2024, העניקה משקל רב יותר למחויבות למשפט הבינלאומי, לביקורת על ההתנחלויות ולמצב ההומניטרי בעזה. לא מדובר כאן רק בהבדלי דגשים. מאחורי המחלוקת מסתתר מאבק עמוק יותר על השאלה מי מבין השתיים מוסמכת לעצב את מדיניות החוץ של האיחוד ומי מדברת בשם אירופה. ישראל הפכה לזירה שעליה מתברר מאבק הסמכויות הזה.
הכי מעניין
שר החוץ, גדעון סער, אוחז בעותק של הטיימס בזמן שנשא דברים במטה האו"ם ב-5 באוגוסט | צילום: AFP
העימות המוסדי כבר מתורגם למדיניות. בלחץ ספרד, אירלנד וסלובניה (עד לאחרונה), החל האיחוד לבחון מחדש את הסכם ההתאגדות עם ישראל, הבסיס המשפטי ליחסי ישראל והאיחוד האירופי. במשך שנים בלמה הונגריה של ויקטור אורבן כמעט כל יוזמה שנועדה להגביר את הלחץ על ישראל. חילופי השלטון בבודפשט שינו את מאזן הכוחות. הווטו שנעל את הדלת בפני צעדים מסוג זה נעלם, והוויכוח האירופי קיבל לפתע משמעות מעשית.
כאן מתגלה גם עומק הקרע. ספרד ואירלנד מובילות קו תקיף יותר כלפי ישראל. מנגד ניצבות גרמניה, צ’כיה ואיטליה, המדגישות את חשיבות השותפות האסטרטגית ואת אחריותה ההיסטורית של אירופה. ישראל לא יוצרת את המחלוקת הזאת. ישראל היא רק המדינה שדרכה היא מתפרצת.
מדוע דווקא עכשיו? מפני שהמלחמה הממושכת בעזה והמבצעים בלבנון ובאיראן פגשו אירופה מקוטבת ושברירית. ההפגנות ברחובות ערי אירופה, הלחץ הציבורי, עליית מפלגות הימין והשמאל הקיצוני, והתגברות פוליטיקת הזהויות הפכו את ישראל לסמל טעון במיוחד. במקביל נחלשה יכולתו של האיחוד לגבש עמדה אחידה. כך הפכה ישראל לזירה הנוחה ביותר שבה כל מחנה מגדיר את עצמו מול יריביו.
הפרדוקס בולט לעין. ישראל איננה האתגר המרכזי של האיחוד האירופי. המלחמה באוקראינה, היחסים עם רוסיה וסין, ההגירה, הביטחון וההאטה הכלכלית חשובים ממנה לאין שיעור. ובכל זאת, ישראל תופסת מקום חריג בשיח האירופי. במקביל נמשכים קשרי מסחר, ביטחון וחדשנות בהיקפים חסרי תקדים. האינטרסים המשותפים נותרו בעינם, אך השיח הפוליטי סביב ישראל נעשה קוטבי ורעיל יותר.
עוד כתבות בנושא
ישראל לא בחרה להיות המראה של יבשת אירופה. אולם כל עוד האירופים ממשיכים להתבונן דרכה בעצמם, כל משבר במזרח התיכון ימשיך להיות גם משבר אירופי. השאלה היא כבר לא כיצד אירופה מנהלת את יחסיה עם ירושלים, אלא כיצד ישראל הפכה לזירה שבה אירופה מתווכחת עם עצמה. כל עוד זה המצב, כל ניצוץ במזרח התיכון עלול להצית לא רק עימות בין ירושלים לבריסל, אלא גם מחלוקת עמוקה בתוך יבשת אירופה עצמה.