ביקורו החגיגי של דונלד טראמפ בסין השבוע היה מופת של כנות מדינית. נשיא ארצות הברית בחר להיפגש עם שי ג'ינפינג כשהוא מלווה בפמליה לא שגרתית אך אמריקנית מאוד: משלחת של מנכ"לים שמייצגים כמה מהחברות הגדולות ביותר עלי אדמות – אילון מאסק, טים קוק ועוד.
עוד כתבות בנושא
מזה חמישים שנה, נשיאים אמריקניים ניגשו לסין כשהם חמושים בתאוריות מדיניות ענפות ובמסגרות מוסריות קונקרטיות שמטרתן לנסות להתאים את היחסים עם בייג'ינג ואת מעמדה הבינלאומי לאופן שבו העולם אמור לעבוד. הם ניסו לנהל, לבלום, להרתיע, להכיל או לשנות את הסינים בהתבסס על תוכניות שבדיעבד נראות יותר כמו אשליות.
אך השבוע נראה שהתמרונים האידיאולוגיים הללו התנדפו. טראמפ לא הגיע לבייג'ינג כדי להרצות לשי על הפרות זכויות אדם או על המעלות של דמוקרטיה ליברלית נאורה. הוא בא כדי לנסות להשיג הסכמות במלחמת הסחר הארוכה בין שתי המדינות, ללחוץ על סין בעניין רכישות הנפט שלה באיראן, ולהידבר בנושאים נוספים שברובם המוחלט קשורים ישירות למניעים כלכליים טהורים. כפי שמעידה הפמליה, זאת מהות הביקור.
הכי מעניין
כדי להבין את המהלכים של טראמפ בהווה, נביט לאחור אל היחסים הארוכים והמורכבים בין נשיאים אמריקניים למפלגה הקומוניסטית הסינית.
האויב של האויב: ניקסון בסין
מערכת היחסים האמריקנית-סינית הנוכחית לא החלה במהפכה האמריקנית וגם לא בהשתלטות הקומוניסטית על סין. ניתן לקבוע בוודאות יחסית את מערכת היחסים הזאת ברגע אחד חסר תקדים בשנות השבעים.
בראשית העשור ההוא סין הייתה מדינה רעבה, מבודדת וקיצונית – יותר קרובה לצפון קוריאה של ימינו מאשר למעצמת-העל הנוכחית. נקודת הפתיחה נעוצה כאן, עם טיסה סודית והימור ענק.
ניקסון וקיסינג'ר. | צילום: איי.פי
ריצ'רד ניקסון – מהמנהיגים הפרגמטיים ביותר של המאה ה-20 – הבין שהקומוניזם הבינלאומי לא היה גוש מאוחד באמת. למעשה, סין וברית המועצות התקוטטו באופן תמידי, ואף היו חילופי ירי מעבר לגבול הארוך המשתרע ביניהן.
ניקסון והאסטרטג המדיני הראשי שלו, הנרי קיסינג'ר, זיהו כאן פוטנציאל למשולש יחסים קלאסי. אם ארצות הברית תשלים עם סין, סביר להניח שהסובייטים המודאגים יפשירו את עמדתם כלפי האמריקנים מחשש לשינוי קיצוני באיזון הפוליטי באסיה. כך, ב-1972 הפך ניקסון לנשיא האמריקני הראשון שביקר ברפובליקה העממית הסינית, מהלך כה מפעים שהוא זכה לכינוי "השבוע ששינה את העולם".
עוד כתבות בנושא
כאן אנחנו רואים את שורשיה הפרגמטיים של מערכת היחסים הזאת. ניקסון טס לסין כי הוא חשב שהוא זקוק לה כדי להשיג יתרון במלחמה הקרה; ארצות הברית הייתה שקועה עד הצוואר בווייטנאם וחששה מההתפשטות הסובייטית. וושינגטון החליטה להתייחס לסין כאל "משקל אסטרטגי" כדי לאזן את מוסקבה.
האיפוס הושלם תחת ג'ימי קרטר ב-1979, כאשר ארצות הברית הכירה רשמית בבייג'ינג וניתקה את קשריה עם טייוואן, שטענה להיותה סין הלגיטימית. אולם לא הכול היה פרגמטיזם: האשליה האמריקנית הגדולה של התקופה הזאת הייתה שהם יוכלו להשתמש בסין מבלי שסין תשתמש בהם בחזרה. וושינגטון שכנעה את עצמה שהיא תוכל לשמר את בייג'ינג כשותפה זוטרה – כמשקל-נגד שימושי לסובייטים – מבלי לשאול את עצמה מה יקרה כאשר אותה "שותפה זוטרה" תגדל ותחליט שהיא רוצה לנהל את העניינים בעצמה.
התרופה הקפיטליסטית: מקלינטון לאובמה
עם קריסת ברית המועצות, ההיגיון הניקסוני התאדה בן-לילה. ללא הדוב הסובייטי כאויב משותף, וושינגטון נאלצה למצוא הצדקה חדשה ליחסיה עם משטר שרק שנים קודם לכן טבח בסטודנטים מפגינים בכיכר טיין-אן-מן. הפתרון נמצא בהיבריס של "קץ ההיסטוריה" שפשה במערב בשנות התשעים: האמונה שהקפיטליזם העולמי הוא כוח שאי אפשר לעמוד בעדו, אשר בהכרח יכרסם בסמכותנות הקומוניסטית הסינית ובסופו של דבר יביא את בייג'ינג לחיק המערב.
ביל קלינטון הפך לאדריכל הראשי של העידן החדש הזה, וניתק את הקשר בין זכויות אדם למעמד מסחרי בלהט שהיה גורם אפילו לקיסינג'ר להסמיק. התאוריה הייתה מפתה: ככל שהמעמד הבינוני של סין גדל וטועם את חירויות השוק, כך הוא ידרוש חירויות נוספות ודמוקרטיות.
ביל קלינטון | צילום: איי.אף.פי
כשבחרה להכניס את בייג'ינג לארגון הסחר העולמי בשנת 2001, האליטה האמריקנית האמינה שהיא מנטרלת למעשה את השפעתה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ומבטיחה שהיא תושמד באופן סופי על ידי משקלה העצום של הצרכנות המערבית.
עבור הצרכן האמריקני הממוצע, התוצאות המיידיות היו רווחיות בהחלט: מדפי החנויות הוצפו במוצרים מפתים וזולים להפליא. במקביל, המגזר התאגידי האמריקני רק רצה להסתער על מאות מיליוני לקוחות פוטנציאליים חדשים, והעביר שרשראות אספקה שלמות אל האוקיינוס השקט. זו הייתה תקופה של קונצנזוס פוליטי בוושינגטון, שבה וול סטריט ומחלקת המדינה גם יחד הסכימו שבכל רגע הממלכה התיכונה תהפוך לשותפה מרכזית של הברית המערבית.
עוד כתבות בנושא
אולם עד אמצע שנות ה-2000 כבר נעשה קשה להתעלם מהמציאות. במקום ליברליזציה, בייג'ינג השתמשה בעושרה החדש כדי לבנות את משטר המעקב המתוחכם ביותר בעולם, וכן לשדרג צבא שתוכנן במיוחד כדי לאתגר את חיל הים האמריקני באוקיינוס השקט. "הלם סין" החריב את התעשייה האמריקנית, ויצר את חגורת החלודה המפורסמת ואת הטינה שהלכה והתבשלה עד שהגיעה לרתיחה עם ניצחונו של טראמפ ב-2016 בזכות קולם של נפגעי התקופה ההיא. הקפיטליזם אכן שינה את סין, אך לא לדמוקרטיה; הוא הפך אותה ליריבה יעילה יותר ומשוכללת יותר.
עד שג'ורג' בוש הבן עזב את תפקידו וברק אובמה הגיע, "התרופה הקפיטליסטית" נראתה יותר ויותר כמו גול עצמי מפואר. האשליה שסחר הוא דרך חד-סטרית להתמערבות קרסה, והוחלפה בהבנה הקודרת שארצות הברית מימנה למעשה את עלייתה של המתחרה האסטרטגית הגדולה ביותר שלה על הבמה העולמית. ומשהו היה מוכרח להשתנות.
ההתעוררות הגדולה: מסוף אובמה ועד טראמפ 1
לקראת סוף ממשל אובמה מצב היחסים כבר הידרדר לכדי משבר של ממש. בייג'ינג עסקה בשליחתם של עוד ועוד כוחות לים סין הדרומי והידקה את אחיזתה הטוטליטרית במדינה, אך תגובתה של וושינגטון – "הפנייה לאסיה" – סירבה לשבש מהותית את הסטטוס-קוו הדיפלומטי.
רק עם הגעתו של דונלד טראמפ ב-2017 נופצו באופן סופי הבדיות המנומסות של ארבעים השנים הקודמות. הוא הגדיר באופן רשמי את סין כיריבה גיאופוליטית, זנח את ספר החוקים של ארגון הסחר העולמי, והטיל מכסים רמים על בייג'ינג. הממסד בוושינגטון נרתע מהוולגריות שלו, אך הסכים בשקט עם מעשיו של הנשיא החדש – מישהו שסוף-סוף הודה שעידן האשליות תם.
עוד כתבות בנושא
כאשר ג'ו ביידן נכנס לבית הלבן ב-2021, הוא התמודד עם דילמה: ממשלו הסכים עם האבחנה של טראמפ אך בז לשיטותיו. הפתרון שעלה במחלקת המדינה היה לשמר למעשה את ליבת מלחמת הסחר שהכריז טראמפ אך למתג אותה מחדש כמסע צלב מוסרי. הסכסוך שונה ממאבק על גירעונות סחר לקרב קיומי בין "דמוקרטיה לאוטוקרטיה". תחת מסווה של אסטרטגיית "חצר קטנה, גדר גבוהה", ביידן המשיך לחנוק את גישתה של סין לטכנולוגיה תוך שהוא עוטף את המדיניות האמריקנית בגלימה מנחמת ואידיאולוגית של מלחמה קרה מסורתית – "מלחמה קרה 2.0", כלשון ההיסטוריון ניל פרגוסון.
הפרגמטיזם חוזר: טראמפ 2.0
וזה מחזיר אותנו לביקורו הנוכחי של הנשיא בבייג'ינג. הגינונים המוסריים של שנות ביידן נזנחו לחלוטין. דונלד טראמפ לא הגיע לסין כדי להטיף לשי ג'ינפינג על זכויות אדם, על דיכוי מיעוטים או על מעלותיו של הסדר הדמוקרטי הליברלי. הוא לא מעוניין באלו.
כשהוא מוקף בפמליה של ענקים תאגידיים, טראמפ פועל תחת ההנחה המפורשת שאידיאולוגיה היא מותרות שארצות הברית כבר לא מעוניינת להרשות לעצמה. שי, שחש את השינוי, נטש בשקיקה את העוינות של השנים האחרונות, הציע לטראמפ מסגרת של "יציבות אסטרטגית בונה" והבטיח שדלתות סין ייפתחו לרווחה לעסקים אמריקניים.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי | צילום: AFP
המציאות של עידן העסקאות החדש הזה מתבטאת לא רק במשא ומתן על מכסים, אלא גם במזרח התיכון. בעקבות מלחמתן המשותפת של ארצות הברית וישראל באיראן והפסקת האש המעורערת והמתמשכת שחונקת את שוקי האנרגיה העולמיים, טראמפ מנסה להשיג מינוף. הוא מודע היטב לכך ששי לא מעוניין כלל בשאלות של אחריות עולמית, אך מקווה שתמרוץ כלכלי יספיק כדי לשכנע את בייג'ינג - קו ההצלה הכלכלי האחרון של טהרן - שתלחץ על האייתוללות ותסייע לסיים את הסכסוך. גם זה עניין פרגמטי לחלוטין: גישה נוספת לשוק האמריקני והפחתת המכסים בתמורה לפתרון הפלונטר במפרץ הפרסי.
במשך חמישים שנה, נשיאים אמריקנים ניגשו לבייג'ינג עם כוונות טובות ואשליות גדולות. הם האמינו שהם יכולים להשתמש בסין ככלי משחק שקט נגד הסובייטים, שהקפיטליזם ימחץ את הקומוניזם הסיני, או שניתן יהיה להגדיר את היחסים פשוט כמאבק אידיאולוגי בין טוב לרע.
אך לטוב ולרע, טראמפ מבקש להסיר את האשליות לחלוטין. המסגרת שנרקמת במקומן אולי לא נראית טוב, אך אפשר לומר שבפעם הראשונה מאז שניקסון נחת בסין ב-1972 - וושינגטון מתמודדת עם בייג'ינג בדיוק כפי שהיא: יריבה שהמטבע היחיד שלה הוא כוח, ושפתה היחידה היא מינוף.
עוד כתבות בנושא