איחוד האמירויות הערביות הודיעה היום (שלישי) כי המדינה פורשת מ-OPEC ומפורום OPEC+, שני הגופים המרכזיים המאגדים את רוב המדינות הגדולות המייצאות נפט בעולם, ביניהן סעודיה, איראן, עיראק, כווית, לוב, אלג'יריה וונצואלה, ובאופ"ק+ גם רוסיה, ברזיל ומקסיקו. לפי ההודעה שפרסמה האמירויות בסוכנות הידיעות הממלכתית שלה, WAM, פרישתה תיכנס לתוקף ב-1 במאי.
מהו OPEC? מהי המשמעות הנרחבת של פרישת האמירויות ממנו על שוק הנפט העולמי וכן על מדינות האזור, לרבות איראן וישראל, האם מדובר במתנה לנשיא טראמפ? ומה גרם לאמירויות לעשות את הצעד המפתיע?
הקרטל שעיצב את המאה ה-20
כשהפרשן האמירתי המוערך, אמג'ד טאהא, צייץ אמש (שני) ש"מחר יהיה יום היסטורי" היה ברור שיש סיבה להיות במתח, אך רק מעטים, אם בכלל, ציפו לצעד עליו הכריזה אבו דאבי.
הכי מעניין
בשנת 1960 נפגשו נציגים של חמש מדינות – איראן, סעודיה, עיראק, ונצואלה וכווית – וקיבלו החלטה שתעצב את הכלכלה העולמית עשורים קדימה: ייסודו של קרטל הנפט – OPEC.
עוד כתבות בנושא
מדינות אופ"ק הסכימו על הקמת מנגנון שיקבע כמה נפט מותר לכל מדינה לשאוב, כך שאף אחד מהן לא תוכל להפיל את המחיר על ידי הצפת השוק והן ימשיכו להרוויח סכומים גבוהים. המנגנון הזה איפשר להן ליצור את משבר האנרגיה העולמי באוקטובר 73', במסגרתו הכריז אופ"ק חרם נפט על המדינות שתמכו בישראל במלחמת יום הכיפורים. החרם יצר מחסור חמור ולאחר סיום החרם זינק מחיר הנפט פי ארבעה מהשווי שקדם לו.
אל חמש המדינות מייסדות הצטרפו גם לוב, אלג'יריה, ניגריה, גבון, הרפובליקה של קונגו, גיניאה המשוונית וכן אינדונזיה, אנגולה, אקוודור וקטאר שפרשו ממנו, כל אחת מסיבותיה. ב-1967 הצטרפה גם אבו דאבי, שאז עוד הייתה אמירות נפרדת, ובהמשך – לאחר הקמת איחוד האמירויות הערביות ב-1971 – הצטרפה לארגון המדינה הצעירה. עד היום החזיקו מדינות אופ"ק בכמעט 80% ממאגרי הנפט המוכחים.
ב-2016 קרס מחיר הנפט אל מתחת ל-30 דולר לחבית, זאת בשעה שרוסיה, אז המדינה בעלת הנפט הרב ביותר, לא הייתה חברה באופ"ק. בדחיפת סעודיה, הוקם קרטל רחב יותר – אופ"ק+ – המאגד גם חברות שאינן חברות אופ"ק, וכולל היום 23 מדינות המייצרות כ-38% מהנפט העולמי. פרט לרוסיה, הצטרפו לאופ"ק+ גם קזחסטן, מקסיקו, ברזיל ואחרות.
תערוכת OPEC באבו דאבי ב-2023 | צילום: AFP
בעוד שבאופ"ק המסורתי סעודיה הייתה הכוח הדומיננטי ללא עוררין, את אופ"ק+ הובילה רוסיה שהביאה לא רק את הזהב השחור, אלא גם אג'נדה: התנגדות לאינטרסים האמריקניים והתקרבות לסין ונכונות לקצץ ייצור עמוק אף במחיר אי-נוחות קצר-טווח.
המנגנון הזה עזר לסעודיה לממן פרויקטים שאפתניים כ"חזון 2030" ולרוסיה לממן את מכונת המלחמה שלה במשך למעלה משלוש שנים. מאידך, עבור האמירויות, שביקשה להישאר ידידה של וושינגטון תוך שמירה על מכסות נוחות, הצירוף הזה היה בלתי נוח מלכתחילה.
למה האמירויות עוזבת את OPEC? ולמה עכשיו?
ההיבט הכלכלי
האמירויות היא מעצמת נפט. מדובר במדינה השישית בעולם והחמישית ב-OPEC מבחינת היקף עתודות הנפט, קרי כמה ממנו אפשר להפיק בפועל, עם 6.4% מהשיעור העולמי. בפברואר האחרון דורגה כיצרנית השלישית בגודלה באופ"ק, אחרי סעודיה ועיראק.
בהודעת הפרישה הרשמית נכתב כי ההחלטה "משקפת את החזון האסטרטגי והכלכלי ארוך הטווח של האמירויות, לרבות האצת ההשקעה בהפקה המקומית לאנרגיה. ההחלטה נובעת מסקירה מקיפה של מדיניות הייצור של האמירויות, הכושר הנוכחי והעתידי שלה, ומחויבותה לתרום ביעילות לצרכים הדחופים של השוק".
במשך שנים החזיקה האמירויות בכושר הפקה העולה על 4 מיליון חביות ביום, בעוד שמכסת הקרטל הגבילה אותה לכ-3 מיליון בלבד. חברת הנפט הממשלתית של האמירויות, ADNOC, מתכננת לייצר 5 מיליון חביות ביום עד 2027, מה שלא מתיישב עם המגבלות מצד הקרטל.
אבו דאבי חתמה עם וושינגטון על שותפות אנרגיה נקייה בשווי 100 מיליארד דולר. בנוסף, היא הצהירה שתמשיך להשקיע לאורך שרשרת הערך האנרגטית כולה: נפט, גז, אנרגיה מתחדשת ואנרגיה דלת פחמן.
מחקר של מכון בייקר מ-2023, העריך כי פרישה מאופ"ק עשויה להניב לאמירויות עד 50 מיליארד דולר בהכנסות שנתיות נוספות, כך שהנימוקים להישאר באופ"ק הלכו ונחלשו.
עזיבת OPEC, ודאי בעיתוי הזה, הושפעה גם מההתפתחויות באזור. חסימת מצר הורמוז בעקבות המלחמה באיראן, אומנם לא השפיע על האמירויות באופן שפגע במפרציות אחרות, אך גם יכולתה לשנע סחורות אל מחוץ למפרץ נפגעה.
עוד בנושא ההשפעה הכלכלית של חסימת מצר הורמוז
ההיבט הערכי
בתחילת העשור הנוכחי הבינו באמירויות שלאור חוסר היציבות הגלובאלי והאזורי, עליהם, כמדינה קטנה ללא כוח צבאי משמעותי, לנקוט במדיניות חוץ שמכונה בקרב אנליסטים "omni-alignment" – קיום יחסים עם כולם. מצד אחד, החתימה על הסכמי אברהם שהתפתחו לשיתוף פעולה כלכלי, מודיעיני וצבאי. מאידך, היא פתחה ערוץ דיפלומטי עם טהרן ואפשרה לחברות איראניות לפעול בדובאי.
אלא שהתקיפות המרובות שספגה האמירויות מהרפובליקה האסלאמית במהלך מבצע שאגת הארי עוררו את חמתה לא רק על איראן, אלא גם על שכנותיה, מדינות המפרץ, שלא הגיבו לתוקפנות האיראנית.
אתמול, ערב ההכרזה על הפרישה מאופ"ק, תקף היועץ הדיפלומטי של נשיא האמירויות, ענואר ע'רקאש, בחריפות את התנהלות "מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ" (GCC): "מדינות מועצת שיתוף הפעולה תמכו זו בזו לוגיסטית, אך מבחינה פוליטית וצבאית, עמדתן הייתה החלשה ביותר בהיסטוריה. ציפיתי לתגובה כזו מהליגה הערבית, אך לא ממדינות ה-GCC".
נראה שהאמירויות, המדינה המפרצית הביקורתית ביותר ביחס לאיראן, שבעה מהקשר הרעיל עם הרפובליקה האסלאמית.
ההשפעה על האזור: סוף עידן המפרציות?
הפרישה של האמירויות שוברת את מיצג החזית האחידה שאיראן ניסתה לשמר ומחלישה את המונופול של מדינות OPEC, וסעודיה בראשן, ופוגעת באופן שבו יוכלו לתאם כמויות ומחירים.
ב-2019 פרשה קטאר מהקרטל, בחריין ועומאן בחרו שלא להיכנס אליו מלכתחילה וקזחסטן מגדילה את היקף הפקת הנפט בניגוד למכסות ללא סנקציה מצדו. העזיבה האמירתית מגיעה בזמן שארה"ב מעלה הילוך במלחמת הסחר הבינלאומית ותוך שהמלחמות באוקראינה ובאיראן טרם הסתיימו. האתגר של OPEC כעת הוא להתמודד עם נגיסה נוספת במעמדם, כשכל עזיבה עזיבה של הארגון מערערת את ההצדקה להישאר בו בעיני שאר החברות.
הפרישה מאופ"ק כשלעצמה פוגעת כבר בלגיטימציה האיראנית. יתכן מאוד שעזיבת אופ"ק גם מסמלת את תחילת ההתנתקות של האמירויות ממוסדות כלכליים שמשתפים פעולה עם איראן, צעד שמדינות אחרות עשויות להצטרף אליו.
לא מן הנמנע שמדובר בתום עידן מדינות ה-GCC, "המפרציות", כגוש.
עוד כתבות בנושא
מבחינת ישראל, יש לראות את החדשות מאבו דאבי על רקע פריסת הסוללה של כיפת ברזל באמירויות שלשום. האמירויות, שמתכוונת להעמיק את שיתוף הפעולה עם ישראל לאחר המלחמה, משדרת מסר לפיו היא מעוניינת בניתוק הקשר עם איראן ובחיזוק הקשר עם ישראל. למשיכה לכיוון ישראל עשויה להיות השפעה גם על קו הפעולה הסעודי כלפינו.
הפרישה מהווה ניצחון עבור נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שתקף בעבר את אופ"ק בחריפות, בטענה שהארגון "עוקץ את שאר העולם" באמצעות ניפוח מחירי הנפט. טראמפ אף קשר במפורש בין ההגנה הצבאית האמריקנית על מדינות המפרץ לבין מחירי האנרגיה, וטען כי בעוד ארצות הברית מגינה על חברות אופ"ק, הן מנצלות זאת על ידי הטלת מחירים גבוהים.
הציר החדש
חרף הפרישה מהמסגרת הארגונית, אבו דאבי מיהרה להדגיש כי אין בכוונתה לפעול כגורם שמערער את היציבות בשוק האנרגיה. האמירויות הצהירה שתמשיך בהגדלה הדרגתית של הפקת הנפט, ומחויבת ליציבות שווקי האנרגיה העולמיים, אך כעת תוכל לעשות זאת ללא המגבלות שהטילו עליה המכסות של אופ"ק.
הפרישה האמירתית לא נבחנת בוואקום. המלחמה אילצה את מדינות האזור לחשב מסלול מחדש והאמירויות היא הראשונה שהסיקה מסקנות והחליטה לנקוט בצעד משמעותי. יתרה מכך, את הפרישה יש לחבר גם לשינוי האסטרטגי שיצרה ארה"ב בחודשים האחרונים בכל הנוגע למשק האנרגיה הבינלאומי, בעיקר הודות לפעולות שלה בוונצואלה ובאיראן.
בעוד כשבועיים יפגוש טראמפ את נשיא סין, שי ג'ינפינג, בבייג'ינג, כאשר נושא האנרגיה צפוי לעמוד במוקד השיחות. לנגד עינינו מתגבש ציר אנרגטי-ביטחוני חדש שבמרכזו ארה"ב, ישראל והאמירויות מול גוש אופ"ק שנחלש, ובראשו סעודיה שנדרשת לבחור צד. כל עוד מצר הורמוז חסום ומחיר הנפט הריאלי יישאר גבוה, הלחצים הללו רק יגברו.
עוד בנושא כלכלה
