המשטר בטהרן לכוד במעגל קסמים אכזרי

ייתכן שכשאתם קוראים את השורות הללו, דונלד טראמפ כבר תקף באיראן. ייתכן שלא. תהיה אשר תהיה החלטתו של הנשיא בבית הלבן, ההפגנות באיראן הן הזדמנות לבחון תופעה קריטית: הדינמיקה של אלימות פוליטית. הבנתה חיונית כדי להבין את המלכוד הקיומי שאליו נקלע כעת משטר האייתוללות.

השפה שלנו נוטה לקטלג אלימות פוליטית בקופסאות נפרדות: הפגנות, מחאות, מלחמת אזרחים, מהפכה, הפיכה. אנו מתייחסים אליהן כתופעות שונות – הפגנה, הרי, אינה מלחמת אזרחים. אולם בפועל, אלו ביטויים שונים של אותה דינמיקה בדיוק: מאבק כוח בין שני צדדים או יותר, במטרה להשיג יעד מסוים. המאבק יכול להתנהל באמצעות שביתות נרחבות וחסימת כבישים, והוא יכול להתנהל באמצעות רובים וטילים. הכלים משתנים, אך הלוגיקה והמניע נשארים זהים.

כדי להמחיש זאת, ניקח דוגמה מחיי היום־יום: עובד המעוניין בהעלאת שכר יכול להתחיל בבקשה מנומסת. אם היא מסורבת, הוא עשוי לאיים בהתפטרות. אם גם זה לא עובד, הוא עשוי לפתוח בשביתה. אלו אינן שלוש תופעות נפרדות, אלא שלושה שלבים באותה דינמיקת משא ומתן, שמשנה את צורתה בהתאם לתנאים. התנגדות הבוס משנה את התנהגות העובד, והשיחה המנומסת הופכת לשרפת צמיגים בשער המפעל.

אותו העיקרון חל באלימות פוליטית. מחאה שקטה, התקוממות מזוינת ומלחמת אזרחים אינן אירועים מבודדים. הן גלגולים של אותה התחרות על העוצמה. כאשר ערוץ אחד נחסם, הלחץ מתפרץ בערוץ אחר. הפעלת אלימות נגד מפגינים מזמינה תגובת נגד אלימה. ככל שהעימות נמשך, מה שהחל כהפגנה הופך לקרבות רחוב, ומה שפרשנים עשויים לכנות "מלחמת אזרחים" הוא פשוט השלב הבא באותה דינמיקה פוליטית.

מלחמת האזרחים בסוריה היא דוגמה מובהקת. הכול החל במרץ 2011 עם הפגנות בדרעא, בעקבות מעצר נערים שריססו גרפיטי נגד המשטר. אסד הגיב באש חיה. התוצאה? המחאה התפשטה לדמשק, חומס ולטקיה. באפריל אסד הסלים למצור צבאי על דרעא: טנקים ברחובות, 6,000 חיילים. וההפגנות המשיכו להתפשט. תוך ארבעה חודשים מתחילת המצור, קצינים סורים ערקו והקימו את "צבא סוריה החופשי". המפגינים השלווים הפכו ללוחמים, וההפגנות הפכו למלחמה עקובה מדם. הדינמיקה לא הסתיימה; היא רק שינתה צורה.

הנקודה המרכזית היא שדיכוי הפגנות אינו מסיים את הדינמיקה הפוליטית, אלא רק קונה זמן. כל עוד המניע קיים – דרישה פוליטית, מצוקה כלכלית או אידיאולוגית – המאבק יימשך עד להכרעה או התשה. הצבא והמשטרה יכולים לפנות את הכיכרות, אך לא לפתור את הבעיה.

דוגמה נגדית מאלפת היא סין של 1989. בכיכר טיאנאנמן, הטנקים רמסו את הסטודנטים. במערב האמינו שזו תחילת הסוף של המפלגה הקומוניסטית. בפועל, המשטר לא רק שרד אלא התחזק. כיצד? הסינים השכילו לטפל בגורמי העומק למחאה: אינפלציה דוהרת ושחיתות. ב־1992 דנג שיאופינג הזניק מחדש את הרפורמות הכלכליות, והצמיחה המהירה חילצה מאות מיליונים מעוני. המפלגה הקומוניסטית לא שרדה בזכות הדיכוי לבדו, אלא כי ניצלה את הזמן שהדיכוי קנה לה כדי לפתור את מצוקות העם.

הזמן המסוכן ביותר

המשטר האיראני הצליח, לעת עתה, לדכא את ההפגנות. בכך הוא קנה זמן. השאלה היא מה יעשה בו.

המחאה הנוכחית פרצה בשל מצוקה כלכלית חריפה: אינפלציה של כ־50%, מטבע שקרס, תת־תזונה נרחבת ומשבר בתשתיות המים והחשמל. אלו בעיות שאי אפשר לפתור באש חיה. הדרך לפתרון כלכלי עוברת בהסרת הסנקציות, אך זה דורש פשרה עם המערב לגבי תוכנית הגרעין - פשרה שהמשטר מסרב לעשות. יתרה מכך, ספק אם ממשל טראמפ יסתפק בתוכנית הגרעין. אחרי מבצע עם כלביא, כשרוב תוכנית הגרעין הושמדה, למה שוושינגטון תשלם את אותו המחיר – הקלה בסנקציות – על פחות סחורה? אם המשטר יוסיף גם את תוכנית הטילים ואת התמיכה בארגוני הטרור האזוריים, הבית הלבן ישקול לדבר. לא? בהצלחה בהצלת הכלכלה.

אם הפתרון הכלכלי חסום, נותרת האופציה הפוליטית: הקלת הדיכוי דרך ליברליזציה. לכאורה זהו צעד הגיוני: לתת לציבור לשחרר קיטור בקלפיות, לאפשר למועמדים מתונים יותר להתמודד בבחירות, ולהסיט את הזעם מהרחוב לפרלמנט ולנשיאות. אלא שכאן אורבת סכנה גדולה עוד יותר. כפי שהבין ההוגה אלכסיס דה טוקוויל כבר לפני 170 שנה: "הזמן המסוכן ביותר לממשלה רעה הוא כשהיא מתחילה להשתפר". כאשר משטר אוטוקרטי מתחיל לשחרר את הרסן, הציפיות עולות מהר יותר מקצב השיפורים, והאש רק מתלקחת. גורבצ'וב למד זאת על בשרו כשניסה לערוך רפורמות בברית המועצות – והביא לקריסתה. האייתוללות, המכירים היטב את "פרדוקס טוקוויל", יחששו מאוד מצעד כזה.

אם האייתוללות אינם יכולים להציע הקלה כלכלית (בגלל הסנקציות) ואינם מעזים להציע הקלה פוליטית (מחשש לקריסה), נשאר רק כלי אחד בארגז: המשך הדיכוי. המפגינים אולי סולקו מהרחוב, אך שנאתם למשטר תמשיך לבעבע ותמצא אפיקים חדשים: תקיפות אנשי ביטחון, חבלה בתשתיות, שביתות וסיוע לגופי ביון זרים.

כך ננעל המשטר האיראני במלכודת שאין ממנה מוצא קל. הדיכוי ידרוש עוד ועוד משאבים, מה שיחריף את המצוקה הכלכלית. החרפת המצוקה תגביר את המוטיבציה למרד, ולכן יידרש דיכוי גובר. זהו מעגל קסמים הרסני, שסופו אחד משניים: נפילת המשטר, או קריסה מוחלטת של המדינה.