באופן מרענן למדי, לאחרונה נערך דיון עולמי בשאלת דיני המלחמה שלא כלל את ישראל. הסיבה הייתה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהחליט ליישם את "המלחמה בסמים" כפשוטה, הורה לצי האמריקני לתקוף ולהשמיד כמה ספינות מבריחים (בעיקר מוונצואלה), אף שלפחות במקרה אחד טוענים קרוביו של אחד המנוחים שהוא היה דייג קולומביאני תמים - וכעת תובעים את ארה"ב.
עוד כתבות בנושא
השאלה התעוררה בעקבות חשיפת סרטונים שבהם נראית סירת מבריחים נפגעת, ולאחר מכן הכוחות האמריקניים ירו במבריחים ששרדו בעודם צפים במים והרגו אותם. אפשר כמובן לטעון שלא הייתה פה פעולת "מלחמה" בהגדרתה החוקית, ולכן דיני המלחמה אינם חלים עליה; מצד שני, מכיוון שהרטוריקה מלחמתית, אין זה מפתיע שאנשים מצפים להתנהגות המקובלת במלחמה.
עוד כתבות בנושא
לפי דיני המלחמה המקובלים – ולא רק לפי פרשנות קיצונית שלהם – אסור לירות במי שכבר "יצא מהמשחק" ואינו מהווה סכנה באותו רגע, כגון טייסים שנטשו את מטוסיהם או ניצולי ספינות טרופות. לכן אין פלא שגורמים רבים, בארה"ב ומחוצה לה, טענו שהירי החוזר במבריחים הוא פשע - ואף פשע מלחמה, אם זו אכן מלחמה.
הכי מעניין
סירת מבריחי סמים שהצבא האמריקני תקף ליד חופי ונצואלה | צילום: War of Secretary States United
מנגד, העובדה שממשל טראמפ טורח בכלל לירות על המבריחים ששרדו, כשם שצה"ל ירה לא פעם על אנשי חמאס פצועים ששרדו תקיפה (עוד לפני המלחמה שחרר דובר צה"ל סרטון המתעד תקיפת עמדת תצפית וחיסול התצפיתן הפצוע שנמלט ממנה), קשורה לאותה סיבה שבגללה הסיכול הממוקד הפך לטקטיקה מקובלת על מדינות המערב: שינוי באופי המלחמה ובתפיסתה. זהו שינוי שבמידה מסוימת אנשי המעשה מקדימים בו את אנשי התיאוריה.
כללי המשחק
רוב דיני המלחמה המוכרים לנו התגבשו במחצית השנייה של המאה ה־19. אפשר לדבר רבות על האידיאולוגיה והאינטרסים המעורבים בקביעת הדינים האלו, אך הייתה בהם הנחת יסוד מוטמעת לכל הפחות עד סוף מלחמת העולם השנייה: הצדדים הנלחמים שותפים לתפיסת "מדינה", ומטרותיהם נמצאות על אותו לוח משחק. בהתאם לכך הייתה מקובלת מאוד הדרישה להדדיות - רק מי ששומר על חוקי המלחמה זכאי להגנות שהם מספקים.
לא פחות חשובה הייתה התפיסה שמלחמה איננה פשע. החייל הוא אזרח לוחם. השאלה אם המדינה שלו צודקת במטרותיה אינה מעניינו: הוא חייב להתגייס ולשרת אותה, כל זמן שהוא עצמו שומר על ההתנהגות הראויה בקרב. אדם יכול להילחם בצורה מכובדת למען עניין שאיננו צודק, וגם להילחם בצורה לא מכובדת למען עניין צודק. במקרה הראשון יזכה להגנה, במקרה השני לא.
כל ההנחות הללו השתנו דרמטית בשמונים השנים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה. אמנת האו"ם מצהירה שמטרת הארגון היא "לפטור את העולם מקללת המלחמה". מכיוון שלחברות באו"ם אסור לפתוח במלחמה כדי ליישב סכסוכים, הכרזת המלחמה כמעט נעלמה מן העולם. היא הוחלפה בעיקר ב"הגנה עצמית" ובנימוקים אחרים.
הדרישה להדדיות אולי לא נעלמה מהתודעה הציבורית, ואפילו בדיני המלחמה יש מדינות שעדיין דורשות אותה - בריטניה, למשל, עמדה בזמנו על זכותה לא לנקוט דינים מסוימים כלפי מי שמפר אותם בעצמו - אבל ככלל התפיסה השתנתה: דיני מלחמה נתפסים כחובות או כזכויות שאינן מותנות.
באחד מקטעי הלוליינות הפרשנית המרשימים בתקופה המודרנית הסביר הצלב האדום הבינלאומי את הפרוטוקול שנוסף בשנות השבעים לאמנת ז'נבה. באופן פרטני דובר על הסעיף המקנה זכויות של לוחמים לאנשי גרילה גם אם אינם כפופים לפיקוד מדינתי ואינם שומרים על חוקי המלחמה. הטיעון היה ש"אנשי גרילה לא ייעלמו רק מפני שיוציאו אותם מהחוק... ומניעת ההגנה מהם לא תעודד אותם לשמור על החוקים שיש ביכולתם לציית להם, מפני שהדבר לא יועיל להם בשום צורה".
האפשרות שקבלת הזכויות ללא חובות תעודד אנשי גרילה לא לציית לחובות לא עלתה כנראה על דעתם של אנשי הצלב האדום. אולם החוקרת טאנישה פזאל מצאה שכך בדיוק קרה: הסיכוי לפגיעה מכוונת באזרחים בידי כוחות גרילה דווקא עלה מאז.
קשה לטעון שהפרוטוקול הזה, שישראל איננה חתומה עליו, עודד אנשי גרילה להגדיל את הסיכון לעצמם. להפך: הוא מאפשר לאיש גרילה להסתתר מאחורי אזרחים, לשלוף נשק, לירות על צבא, להשליך את הנשק ולהיעלם בקרב האזרחים – ועדיין להיות זכאי להגנה. אם איננו חבר צבא או ארגון צבאי, לשיטת הצלב האדום הוא חוזר להיות אזרח מן השורה.
המצב הזה מעודד אנשי גרילה להימנע מלהיכלל במבנה של ארגון ושליטה, מה שהיה מקל על הפגיעה בהם. די שנזכיר את הטענות שרוצחי משפחת ביבס היו חסינים מחיסול מכיוון שנחשבו אזרחים, שכן לא היו חברים בחמאס או בג'יהאד האסלאמי.
מצד שני, לוחמים כאלה אינם זוכים להערכה מיריביהם. בעבר יכולנו למצוא הערכה בין צדדים לוחמים, אולם כשהצד השני לא נתפס כלוחם לגיטימי אלא כפושע בשל אופן פעולתו, אין הערכה כזו. יש אסכולה שלמה של חוקרים המנסים לטעון שלא די לשמור על דיני המלחמה, ושלוחמים רשאים להילחם רק במלחמה שמטרתה צודקת. יש מהם הטוענים אפילו שחייל הנלחם מלחמה בלתי צודקת עושה מעשה פשע כשהוא יורה ביריבו, כי אין לו זכות להגנה עצמית במלחמה על עניין לא צודק.
אולם מחוץ לחוגים מצומצמים מאוד, רוב האנשים שופטים את אופי הלחימה ולא רק את ההצדקות התיאורטיות לה. הסיבה לכך ששנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה כבר נעשו סרטים על פילדמרשל ארווין רומל הגרמני, שנתפס כ"נאצי מכובד" אשר נלחם בהגינות, לא הייתה בגלל צדקת מטרתו אלא בשל צורת לחימתו. אם היה קם ארגון פלסטיני הדוחה פגיעה באזרחים ונלחם בחיילים באופן "מכובד", אפשר להניח שהיחס לאנשיו היה שונה מעט מהיחס לאנשי חמאס.
הריגה כמטרה
בגלל כל זה, אין פלא שהריגת האויב הופכת לא פעם מטרה כשלעצמה. במלחמות עבר הרג האויב נחשב בדרך כלל אמצעי למטרה. דוגמאות שבהן קיוו אנשי צבא לנצח רק באמצעות הריגת חיילי יריביהם במהירות רבה יותר משאלה יהרגו בחייליהם - כמו הגרמנים בוורדן במלחמת העולם הראשונה או ארה"ב בחלק נכבד ממלחמת וייטנאם - נחשבות בדרך כלל שליליות ביותר.
אולם כפי שציין בזמנו הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי, ההיגיון של מלחמה "רגילה" לא תמיד פועל מול גורמים לא מדינתיים. הוא הדגים זאת כשציין את ההבדל בין קריסת הצבא המצרי בקרב אום־כתף במלחמת ששת הימים לאחר שספג 20 אחוזי נפגעים, ובין היחידה של חמאס בבית־חאנון במבצע עופרת יצוקה - שספגה שיעור נפגעים דומה ובכל זאת המשיכה לשגר רקטות.
ההבדל אינו באומץ, אלא במבנה: ארגון היררכי מדינתי לעומת תנועת טרור, שאומנם במקרה של חמאס התאפיינה בניהול ריכוזי אבל בביצוע לא ריכוזי, ולא היססה אף פעם להפעיל אזרחים – גברים, נשים, ולעיתים אף זקנים וילדים – בפיגועים נגד כוחות צה"ל ואזרחי ישראל.
במצב כזה – כמו במלחמה של האמריקנים מול אל־קאעידה ודאעש – הסיכוי שלוחם האויב ייכנע נמוך יותר, וחסר גם מבנה ארגוני מסודר שיכול להכריז על כניעה מרוכזת. מעט מאוד גורמים שאינם מדינתיים מסוגלים לגרום לאנשיהם להניח את הנשק לפי פקודה. לעיתים הם פשוט עוברים לפשיעה, כמו FARC בקולומביה, ולעיתים מקימים ארגון משל עצמם - כפי שאירע עם כמה אנשי גרילה עקשנים מצפון אירלנד, שלאחר ש"הצבא הרפובליקני האירי" הניח את נשקו בהסכם יום שישי הטוב ב־1994 הקימו את "הצבא הרפובליקני האירי האמיתי" והמשיכו בפיגועים, אם כי בלי השפעה מדינית ניכרת.
אין זה פלא שחיסולים ממוקדים היו לשיטה נפוצה. לא מדובר רק ביכולת מודיעינית, אלא בשימוש באמצעים צבאיים לצורך התנקשויות שהיו בעבר נחלתם של שירותים חשאיים. בישראל נעשו התנקשויות בידי כוחות צבא עוד קודם לכן, למשל במבצע אביב נעורים לחיסול בכירי פת"ח בביירות. ב־1979, כאשר כוח סובייטי מיוחד פשט על קאבול וחיסל את נשיא אפגניסטן חאפזוללה אמין, העמידו הסובייטים פנים שהאפגנים עשו זאת. כיום, מאז כהונת ברק אובמה בארה"ב חיסולים ממוקדים הפכו לכלי מועדף.
זו תוצאה הגיונית של השתנות האויב ושינוי אופי הלחימה. הנחת היסוד בזמן שהתעצבו רוב דיני הלחימה הייתה שהורגים את האויב כדי להשיג מטרה שאי אפשר להשיגה ללא הריגתו. בהתאם, אויב שנכנע או שאינו מהווה סכנה לא אמור להיות מטרה להתקפה (המציאות הייתה כמובן שונה לא פעם מהתיאוריה). אולם אם האויב איננו פועל במסגרת שדמיינו הוגי החוקים, הריגתו נעשית המטרה.
כאן אנו מגיעים להשוואה הטעונה שערכו תומכי אלאור אזריה מול שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון: מה ההבדל בין הירי של אזריה במחבל מנוטרל ובין חיסול אבו־ג'יהאד בתוניס? לו דובר בלוחם אויב "קלאסי", התשובה הייתה קלה. כאן המטרה למנוע איום (שחלף), וכאן המטרה לחסל מנהיג טרור. אולם כאשר נלחמים באויב לא מדינתי וכאשר מאמצים גישה שרואה בחיסול ממוקד שיטה לגיטימית ומועילה - בלי להיכנס לדקדוקים בבג"ץ על הסיכולים הממוקדים, למשל - קשה יותר להסביר את ההבדל. האם לו היה יעלון רק פוצע את אבו־ג'יהאד, הוא היה מחויב להעניק לו טיפול רפואי?
השאלה הזו מובילה למגוון ניסיונות הצדקה. טענה אחת גורסת שרק אם התקבלה כניעה אסור לפגוע באויב, אך לא חובה לקבל את הכניעה. בסיס הטענה הזו קלוש. שיטה אחרת טוענת שכל החיסולים הממוקדים פסולים. זו שיטה עקבית, אך סביר להניח שתאומץ רק במדינת פילוסופיה הדמיונית. במציאות מדינות ימשיכו להתנקש באויביהן, וכפי שמעידה מלחמת רוסיה־אוקראינה - גבוהים הסיכויים שהשיטה תופעל בעתיד גם כלפי צבאות סדירים מאשר שתיעלם בעניינם של ארגוני טרור.
בין שתחליט ארה"ב שהתקיפה על סירת הסמים הייתה חוקית ובין אם לא, הדילמה כיצד לנהוג באויב שאינו כפוף למערכת המושגים המדינתית תוסיף ללוות אותנו. הסתירה בין דיני המלחמה הדורשים להגן על מי שאינו מסוכן ובין הפרקטיקה של הרג האויב כמטרה רק תלך ותתחזק, בישראל וגם בארה"ב. היא בוודאי תתגבר עוד יותר ככל שמדינות המערב ייקלעו עוד ועוד למלחמות של ממש נגד גורמים לא מדינתיים.
באשר לישראל, קשה לדעת אם יש פתרון המגדיר בבירור את ההבדל בין נטרול האויב ובין הריגתו כמטרה כשלעצמה. צה"ל רשאי להגדיר הוראות פתיחה באש מחמירות בהתאם למטרה המדינית, ובוודאי אינו אמור לאפשר לכל חייל להגדיר לעצמו הוראות כאלו.
אולם זהו עניין משמעתי יותר משהוא עניין מוסרי. שאלת היחס לאויב, הכבוד שהוא זכאי לו, שאלת כניעתו והריגתו כמטרה כשלעצמה ימשיכו להעסיק את ישראל ואת המערב כולו.
ד"ר יגיל הנקין הוא מרצה במרכז האקדמי שלם ועמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
עוד כתבות בנושא
