עד לאחרונה הייתה האנטישמיות בימין האמריקני תופעה שנותרה יחסית בקצה המחנה; תערובת רעילה של תאוריות קונספירציה, פרובוקציות וקהילות אינטרנטיות שבחרו במותג ה"לאומיות" והדהדו מסרים מהעבר האפל של אירופה. המוסדות השמרניים, לעומת זאת, שמרו על מרחק גדול מאותם גורמים קיצוניים והקפידו תמיד להביע סולידריות עם העם יהודי, מדינת ישראל ופוליטיקת ימין שגרתית. אבל המסרים המקוונים הולכים ומחלחלים, והגיעו לשיא חדש בימים האחרונים שצריך להדאיג את כל מי שרוצה לשמר את הקשר האמריקני-ישראלי.
הסיפור מתחיל, פעם נוספת בטור הזה, טאקר קרלסון. מדובר באחד מפרשני הימין המשפיעים ביותר בארה"ב שהולך ומחליק לקונספירציות ואנטישמיות בשנים האחרונות מאז שפוטר בבושת פנים מפוקס ניוז. השבוע הוא פרסם בתוכנית העצמאית שלו שיחה ארוכה ומפורטת עם ניק פואנטס, פעיל ימין קיצוני בן 27 הידוע בעיקר בהכחשת השואה ובהבעות ההערצה החוזרות שלו לנאצים ולהיטלר. אולם קרלסון לא התייחס אליו כאל מצורע פוליטי אלא כאל אידיאליסט שפשוט לא הובן נכון, ואף הסכים בהתלהבות עם חלקים מביקורתו על ה"ציונים הנוצרים" של ארצות הברית.
עוד כתבות בנושא
כמו בכל פעם שקרלסון מפרסם שיחה בסגנון הזה (בשנה האחרונה הוא ראיין בין היתר את נשיא איראן, שהסביר כי "מוות לאמריקה" פירושו פשוט "מוות לאי-צדק", ולא טרח לשאול שאלת המשך), הריאיון עורר סערה צפויה. אולם אם בדרך כלל בכירים בתנועה השמרנית מצטרפים למקהלת הביקורת או פשוט שותקים, הפעם היה שינוי מטריד: קווין רוברטס, נשיא מכון הריטג' – מכון המחקר השמרני החשוב ביותר בוושינגטון – בחר להגן באופן פומבי על קרלסון במקום להתנער ממנו. "אנחנו לא 'מבטלים' את שלנו", הכריז בסרטון, והוסיף כי "נאמנותם של נוצרים נתונה ראשית לישו, ותמיד לאמריקה".
הכי מעניין
כאילו לא די באמירות הללו, הבעייתיות ממילא, רוברטס הוסיף: ששמרנים "לא צריכים להרגיש מחויבים לתמוך באופן רפלקסיבי בכל ממשלה זרה" – התייחסות ברורה לישראל – "לא משנה כמה חזק הלחץ מצד המעמד הגלובליסטי או מצד שופריהם בוושינגטון". למען הסר ספק, השימוש במונח "גלובליסט" בהקשר הזה מזוהה בדרך כלל כאמירה אנטישמית מובהקת, הקושרת יהודים לאליטות בינלאומיות נסתרות השולטות בעולם.
אם כן, מבחינת רוברטס, כל ביקורת על יהודים וישראל, גם מפי קולות אנטישמיים מובהקים ובסגנון גזעני וגס, מצטיירת עתה כביטוי של אמונה ופטריוטיות. במשך עשרות שנים הייתה התמיכה בישראל אחד מעוגני המוסר של התנועה השמרנית – שילוב של תיאולוגיה, גיאופוליטיקה ואינסטינקט מוסרי שנולד בעקבות השואה. העובדה שבראש מכון הריטג' עמד מי שחש צורך לסייג את התמיכה הזאת, ועוד כשהוא מתייצב לצדו של פרשן שמביע עמדות אנטי-ישראליות ואנטישמיות דרך קבע והעניק לגיטימציה למכחיש שואה (התוכנית של קרלסון חשופה לקהל גדול פי כמה וכמה מקהלו של פואנטס) מלמדת שהתפנית האנטי-ישראלית לא מוגבלת למשפיעני רשת ימנים בלבד. וזאת סיבה אמיתית לדאגה.
טאקר קרלסון | צילום: AFP
אולם כאן לא הסתיימו החדשות הרעות של השבוע האחרון. שכן, כמה ימים קודם לשיחה בין קרלסון ופואנטס, סגן נשיא ארה"ב חזר לכותרות עם התבטאות בעייתית ואינדיקטיבית משלו. בנאום באוניברסיטת מיסיסיפי נשאל ג'יי-די ואנס (שעסקנו לאחרונה בטור הזה בקשריו עם תנועת הבדלנות בימין) בידי סטודנט אם ישראל או תומכיה משפיעים בחשאי על מדיניות המזרח התיכון של הממשל. תשובתו נועדה להגן על הנשיא דונלד טראמפ, אך התקרבה באופן מסוכן לאישור השאלה עצמה: ואנס אמר שהעובדה שטראמפ הפעיל לאחרונה "מנופי לחץ על מדינת ישראל" מוכיחה ש"ישראל אינה שולטת בנשיא הזה" – רמיזה, גם אם לא מודעת, שאולי על אחרים היא דווקא כן שלטה.
הניסוח הזה נשמע מוכר להחריד לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של תעמולה האנטישמית. מנאצר ואסד ועד לקולות שונים בשמאל הפרוגרסיבי המודרני, דמותו של "היהודי השולט בבית הלבן" היא מהדימויים העתיקים והקלישאתיים ביותר בספר האנטישמי. אולם מזה שנים ארוכות שהוא לא הושמע מפי גורם כה בכיר בימין האמריקני. ייתכן שוואנס לא התכוון לפרשנות הזאת, אבל נראה ששפה כזאת כבר אינה נשלפת במקרה. היא משקפת אווירה שבה חשדנות כלפי ישראל וטינה כלפי ההשפעה הפוליטית של יהודים הפכו לחלקים לגיטימיים באוצר המילים של הפופוליזם הימני האמריקני.
ביחד האירועים האלה מציירים את המשכו של דפוס ברור. קרלסון מעניק במה לפואנטס; רוברטס ממהר להגן עליו; וואנס, בן בריתו הקרוב של קרלסון ואורח תדיר בתוכניות שלו בשנים האחרונות, מהדהד שפה קונספירטיבית על השפעתה של ישראל בוושינגטון. מה שהיה פעם זרם תת-קרקעי בשוליים הפך לשפה משותפת בקרב כמה מן הדמויות החזקות ביותר בימין האמריקני.
סגן הנשיא ג'יי די ואנס | צילום: AP
השמרנים החדשים?
אפילו לפני עשור, רטוריקה כזאת הייתה שמורה לשוליים ההזויים של הרשת. כעת היא נשמעת, או לפחות נסבלת, בתוכניות מובילות, במכוני מחקר מובילים ואפילו מסגן הנשיא עצמו. כל שלב נוסף, מהשידורים החיים של פואנטס דרך האולפן של קרלסון ועד למטה הריטג' והבית הלבן, מכרסם עוד בגבול המוסרי שהיה פעם אינסטינקטיבי בימין: שאנטישמיות, בכל תחפושת שהיא, איננה נסלחת.
אם פרשת טאקר קרלסון הראתה עד כמה רחוקות הגיעו האידיאות האנטישמיות, תגובתו של קווין רוברטס חשפה משהו משמעותי עוד יותר: עד כמה הן הולכות ונטמעות בלב הממסד השמרני עצמו. רוברטס הוא בהחלט לא פרובוקטור אינטרנטי או איש תקשורת מפלגתי. הוא עומד בראש מכון הריטג' – המוסד שיותר מכל אחד אחר עיצב את השמרנות האמריקנית המודרנית. במשך עשרות שנים היה זה המקום שאליו פנו ממשלות רפובליקניות לחוות דעת, הצעות מדיניות ומינויי שופטים. נשיאיו היו אנשי חזון ואסטרטגיה וייעודו היה להעניק לגוש הימני לגיטימציה אינטלקטואלית.
לכן כאשר בחר רוברטס להצהיר פומבית על עמידתו לצד קרלסון, לא היה זה עוד מקרה של חוסר רצון "לבטל חבר". זה היה נשיא מכון הדגל של התנועה השמרנית שמחליט שהאויב האמיתי נמצא לא בקרב נושאי השנאה שבתוכה אלא בקרב מבקריה מבחוץ. בסרטון שפרסם הציג רוברטס את הסערה כהוכחה לעצמאות של המחנה שלו. הטון שלו היה מתריס, כמעט נהנה, כאילו עצם הנזיפה באליטות של וושינגטון היא אות כבוד מבחינתו.
עוד כתבות בנושא
אבל מדוע כל זה קורה? למה שנשיא מכון הריטג' יצטרף לתנועה כזאת או לפחות יבחר במודע שלא להתנגד אליה. ייתכן שזה נובע מאמונה פוליטית כנה; בשלוש השנים האחרונות הפך רוברטס את הריטג' למרכז העצבים האינטלקטואלי של הטראמפיזם, פעיל יותר, לוחמני יותר ופופוליסטי בהרבה מקודמיו בעידן רייגן. שפתו כיום משקפת את זאת של אנשי הכוח החדשים בתנועה: אמונה מעל אינטלקטואליזם, נאמנות מעל ריסון ומלחמה מעל שכנוע. בעולם כזה סירוב להתנער מטאקר קרלסון הופך למבחן אומץ, לאות לכך שהריטג' לעולם לא ייכנע לתקשורת או לממסד הפוליטי ויחרים חבר סורר – גם אם ברור שזה הדבר הנכון לעשות.
אך סביר להניח שהסיבה העמוקה יותר היא הישרדות פוליטית. רוברטס כנראה מבין שבמפלגה הרפובליקנית של ימינו, מרכז הכובד כבר איננו אצל התורמים הזהירים או מומחי המדיניות המהוגנים. הוא מצוי בבייס הפופוליסטי – בעולם של קרלסון, ואנס, אפילו פואנטס במובן מסוים (אם כי רוברטס כן ביקר את האחרון, בערך) ומיליוני העוקבים שלהם. כדי לשמור על הרלוונטיות של הריטג', בחר רוברטס להתיישר עם האנרגיה הזאת, גם במחיר סמכותו המוסרית של מוסדו. התוצאה היא היפוך: מכון המחקר שבעבר העניק לתנועה השמרנית את משמעתה האינטלקטואלית ניזון כעת מהדחפים האנטי-אינטלקטואליים ביותר שקיימים בה.
החטא ועונשו
ההשלכות לא איחרו לבוא. בתוך הריטג' היו דיווחים על מרד עובדים: אחדים פרסמו בפשטות את המסר "ניאו-נאצים הם רעים" כמחאה אילמת, אחרים נדרשו לכאורה להתפטר אם אינם תומכים בעמדת הנשיא. בין היתר, מארק גולדפדר, עורך דין וחבר בכיר בצוות ללוחמה באנטישמיות שעובד במכון, הודיע בפומבי על התפטרותו לאחר שרוברטס סרב בהתרסה לחזור בו.
מחוץ למכון לא היה הזעזוע קטן יותר. ארגון "הקואליציה היהודית-רפובליקנית" גינה את דבריו בחריפות; כמה פוליטיקאים רפובליקנים ופרשנים שמרנים האשימו אותו ש"כרע ברך" בפני קהל הצופים של קרלסון; אפילו תורמים ותיקים הביעו השתאות. עוצמת התגובה אילצה את רוברטס לפרסם הבהרה נוספת, הפעם בגינוי מפורש יותר של פואנטס, אם כי לא של קרלסון.
אבל הנזק כבר נעשה. בשבוע אחד הצליח רוברטס להרחיק מעליו רבים מאלה שראו בהריטג' את מצפונו של הימין האמריקני. בעיניהם זאת לא הייתה מעידה תקשורתית אלא קריסה מוסרית, הרגע שבו הנהגת הרעיון של התנועה ויתרה על תפקידה כשומרת הסף והפכה להד של ההמון שאותו נועדה להדריך.
עבור ישראל, פרשת הריטג' היא תמרור אזהרה נוסף. במשך עשרות שנים, גם בזמן שהשמאל הלך והקצין והחליט לוותר על קשריו ההיסטוריים עם ישראל, הימין האמריקני נתפס כעוגן התמיכה היציב ביותר שלנו: הברית עם האוונגליסטים, המחויבות הערכית למזרח התיכון חזק וידידותי לארצות הברית, התחושה שישראל היא שלוחה של אותו עולם מוסרי. אלא שהימין האמריקני של 2025 איננו עוד אותו ימין. הוא עייף מהמלחמות, מתעב את ה"גלובליזם" וחושד בכל קשר שמעבר לגבולותיו, אפילו כשמדובר בישראל ואולי גם כשמדובר ביהודים אמריקנים לכל דבר. בעבור חלקים הולכים וגדלים בו, התמיכה בנו הפכה מסמל של אמונה לכאורה למבחן של נאמנות כפולה.
מכאן שמול פניו המשתנים של הימין האמריקני נדרש גם שינוי בגישתנו. זאת כבר קלישאה בשלב הזה, אבל ישראל באמת מוכרחה לא רק להבין שתמיכה אוטומטית כבר אינה מובנת מאליה, אלא לבנות מחדש את השיח עם המחנה הזה לא רק סביב ערכים והיסטוריה, אלא אינטרסים משותפים מובהקים – לתפוס את האנשים האלה כשהם צעירים, לשכנע אותם, לדחוף מסרים ומרואיינים לפודקאסטים ולתוכניות עצמאיות ולכל מקום שאליו חודרים המשפיענים האנטישמיים של הימין החדש, או "הנעור" כפי שהוא מכונה לאחרונה. אם הימין האמריקני מאבד את תחושת הגבול, על ישראל להיות בין הקולות שמזכירים לו אותה – לא רק מתוך חשש לעתיד, אלא מתוך אחריות של שותפה ותיקה הרואה את השבר שמתהווה בצדו השני של האוקיינוס.