במבט מבחוץ, מה שהתרחש במוזיאון הלובר בפריז ביום ראשון נראה כמעט כמו הישג ספורטיבי. בתוך שבע דקות קצרות טיפסה כנופיית שודדים בסולם, פרצה דרך חלון גלריה, ריסקה ארונות תצוגה ונמלטה באור יום על גבי אופנועים עם שק עמוס בתכשיטי הכתר הצרפתיים. אולם לפי רוברט ויטמן, חוקר בכיר לשעבר ומייסד צוות פשעי האמנות של ה־FBI, האומנות האמיתית בשוד יצירות אמנות איננה הגנבה, אלא המכירה. "יצירות כאלה ידועות עד כדי כך שבלתי אפשרי כמעט לנסות 'להיפטר' מהן", אומר ויטמן על הפריטים שנשדדו, ובהם כתרים, שרשראות ועגילים של בני מלוכה צרפתים.
יהיו השודדים היכן שיהיו, הם כנראה עדיין לא נחים על זרי הזהב. לפי מומחים לפשעי אמנות, העבודה שלהם רק התחילה. מה שקורה לחפץ לאחר שנשדד ממוזיאון תלוי בטיב הפריט, וגם בשאלה אם לשודדים אכפת מההיסטוריה ומהאמנות. ציורים מוכרחים להישאר שלמים, שכן קצת צבע וקנבס ישן שווים מעט - אלא אם הם מרכיבים, לדוגמה, יצירה ידועה של פיקאסו או של דה־וינצ'י. אך תכשיטים, כמו תשעת הפריטים שנלקחו מהלובר (שאחד מהם הושב למוזיאון לאחר שנפל מידי הגנבים בזירת השוד), מציעים יותר הזדמנויות, מפני שאבנים יקרות אפשר לחתוך לחלקים קטנים יותר, ומתכות יקרות אפשר להתיך — כך שכל פריט יכול למעשה להימכר כ"חלקי חילוף".
עוד כתבות בנושא
מומחים רבים סבורים שהתכשיטים השדודים, שמשובצים בהם אלפי יהלומים ואבנים יקרות אחרות, כבר פורקו. אולם ויטמן הביע תקווה שהשודדים ישמרו את האוצר בתקווה שהממשלה הצרפתית תציע כופר. "האפשרות הראשונה היא טרגדיה נוראית", אומר ויטמן על פירוק התכשיטים. "האפשרות השנייה מתרחשת לעיתים קרובות למדי. גם פושעים יודעים שהערך של התכשיטים טמון בייחודיותם - בכך שהם היסטוריים וחלק מהמורשת התרבותית".
הכי מעניין
הפריטים לא בהכרח זוכים לטיפול העדין הראוי להם. "סביר להניח שהם מונחים בתוך שק בחדר השינה של מישהו", אומר החוקר, ומספר על מקרה שוד שחקר במדריד, שבו ציורים בשווי 50 מיליון דולר הוחבאו מאחורי מקרר.
ליילה אמינאדולֶה, מרצה למשפטים באוניברסיטת פורדהאם בניו־יורק, אופטימית הרבה פחות. "ממש לא אכפת להם מהתכשיטים האלה", אומרת החוקרת, העוסקת באמנות ובמורשת תרבותית. "לא נראה לי סביר שמישהו מהשודדים חשב: 'אגנוב את זה בשביל אשתי או החברה שלי, זה ייראה עליה נהדר'. אף אחד לא יכול לענוד את הנזר הזה בפומבי".
אמינאדולה מעריכה שיש סיכוי קטן שהשודדים תיאמו מראש קונה שירכוש, לדוגמה, את הנזר בשלמותו, אך "סביר להניח שהוא מפורק עכשיו". התכשיטים שימשו בני מלוכה בטקסים או בפגישות עם נכבדים, ואם הם יפורקו - תאבד המורשת ההיסטורית. "לה אין תחליף", אמרה.
מומחים מעריכים שלא סביר שאבני החן יושבו במלואן. במקרים דומים, כמו גנבת התכשיטים ממוזיאון בדרזדן בגרמניה ב־2019, הושבו הפריטים רק באופן חלקי. אבל אם יושבו, הם כנראה יזכו לתשומת לב רבה אף יותר
לפי ארין תומפסון, פרופסורית לפשעי אמנות במכללת ג'ון ג'יי למשפט פלילי, כאשר פריטים נשדדים בשל ערכם החומרי, השודדים משנים את צורתם מהר ככל האפשר כדי להפחית את הסיכון לזיהוי. מתכות יקרות מותכות, כפי שאולי קרה עם האסלה מזהב 18 קראט שנגנבה מארמון בלנהיים באנגליה ב־2019. טבעות הוורלד סיריס (גמר ליגת הבייסבול האמריקנית) של השחקן והמאמן האגדי יוגי ברה, שנגנבו ב־2014, הותכו במוסך ביתי.
אבנים יקרות שיש לחתוך אותן מוסיפות עוד שכבה לוגיסטית. על השודדים למצוא מומחה ליטוש מושחת, לדברי תומפסון, שיחתוך את האבנים כך שלא יהיו ניתנות לזיהוי. "אם הם מאוד מאורגנים, אולי הם יסגרו את זה מראש", היא אומרת. "אם הם פחות מאורגנים, אולי הם מחפשים עכשיו מומחה כזה בגוגל".
בדרך כלל השודדים יעשו הכול כדי שהחפץ יצא מידיהם והם לא ייתפסו איתו. גם זה עלול להציב מכשולים. בבריטניה ב־2012, שודדים השאירו עתיקות סיניות שדודות באתר שנקבע מראש - אך לא הצליחו לאתר אותן לאחר מכן. התובע תיאר את המקרה ככישלון מסוג "גנבה שלא אותרה".
אם השודדים אכן יצליחו למכור את הסחורה, התשלום שיקבלו עלול לאכזב אותם מאוד. קשה למכור ציורים מפורסמים, כי ערכם קשור לפרסום שלהם: לפי ה־FBI, ציורים כאלה נמכרים בשוק השחור בכ־7 עד 10 אחוזים בלבד מערכם האפשרי בשוק החוקי.
שוד במוזיאון הלובר | צילום: EPA/Mohammed Badra
שודדי יצירות מסוימים נפלו בפח שטמנו לעצמם כאשר ניסו לקבל תשלום בעבור השלל. למשל, וינצ׳נצו פרוג׳ה גנב את "מונה ליזה" מן הלובר ב־1911 והחזיק בה שנתיים (הוא טען שהתאהב בה), עד שנתפס כשניסה לסחוט את תמורתה מסוחר אמנות באיטליה. שודדים שעמדו מאחורי גנבת גרסה של "הצעקה" מאת אדוארד מונק בשנת 1994 זכו לגורל דומה: שוטר התחזה לסוחר אמנות שטען שמוזיאון גטי ישלם להם כדי להחזיר את הציור.
בכל הנוגע לתכשיטים ולמתכות, הפער בין ערכם כחומרי גלם ובין ערכם כפריטים היסטוריים הוא עצום, אומרת תומפסון, אך הם עדיין "שווים הון לא קטן". הסחר באבני חן, לדבריה, הוא "שוק חוקי עם שוליים אפורים". צורפים מתחייבים לא לעבוד עם "יהלומים שנויים במחלוקת" ודורשים מה שנקרא תעודת קימברלי - מסמכים שלעיתים קרובות מזויפים. לדבריה, "לא מרוויחים כסף כסוחרי תכשיטים כשאומרים 'לא' לאנשים שבאים אליך עם עסקאות טובות".
טים קרפנטר, שעבד בתחום פשעי האמנות ב־FBI במשך 17 שנים, כולל כראש צוות פשעי האמנות, מעריך שהתכשיטים כבר חצו גבולות בינלאומיים, ומשער שיש לשודדים רוכשים מוכנים מראש. "כמו כל סחורה אחרת, יש סוחרים אתיים ויש כאלה שפחות אתיים", הוא אומר. "על זה מסתמכות קבוצות הפשע המאורגן".
מומחים מעריכים שלא סביר שאבני החן יושבו במלואן. במקרים דומים, כמו גנבת התכשיטים ממוזיאון בדרזדן בגרמניה ב־2019, הושבו הפריטים רק באופן חלקי. אבל אם יושבו, הם כנראה יזכו לתשומת לב רבה אף יותר: לעיתים קרובות טוענים כי גניבת "מונה ליזה" היא שהפכה אותה ליצירת האמנות הידועה בעולם.
בשנים האחרונות, אומר קרפנטר, הוא רואה "שינוי טקטי": קבוצות פשיעה החלו לכוון פחות לאמנות, ופונות במקום זאת למתכות יקרות, לזהב ולתכשיטים, שיש להם ערך נפרד שנמדד לפי משקל. אבל קרפנטר נרתע משאלות בדבר שוויים של התכשיטים. "כפריטי מורשת תרבותית, ערכם לא יסולא בפז", הוא אומר. "עד שתמצאו את הדרך להחזיר את השעון אחורה כמה מאות שנים, לפגוש את האומנים שיצרו את התכשיטים האלה מלכתחילה ולגרום להם לעשותם מחדש - אין להם תחליף".
לקריאה נוספת
