צו חימוש: הלקח שישראל צריכה ללמוד מהשנתיים האחרונות

מחסני החירום האמריקניים בישראל התרוקנו במידה רבה בתחילת 2023, כשארה"ב שלחה לאוקראינה עשרות ואולי מאות אלפי פגזים שאוחסנו כאן. לאחר מכן התעכבה ארה"ב בחידוש המלאי. היו שטענו שמצב זה נובע מהמתיחות בין ממשל ביידן לממשלת ישראל. למרבה הצער, לא כך היה: גם כשהמתיחות נפתרה לא מולאו המחסנים. הבעיה הייתה שבפועל, לארה"ב לא הייתה יכולת הייצור הדרושה לצורך השלמת החוסרים.

מלחמת אוקראינה ומלחמת חרבות ברזל הוכיחו שוב לעולם המערבי את חשיבות הייצור ההמוני, שנזנח במידת מה לטובת חזונות של כלי נשק מדויקים ויקרים. צריכת התחמושת, אף שלא התקרבה לקנה המידה של מלחמות תעשייתיות כמו מלחמת העולם הראשונה והשנייה, הייתה גדולה מיכולתו של המערב לייצר תחמושת נוספת.

הדוגמאות רבות. ב־2022 הייתה ארה"ב יכולה לייצר כ־14,500 פגזי ארטילריה בחודש, אך כמות כזאת נצרכה בידי האוקראינים בתוך ימים ספורים. הרוסים ירו הרבה יותר מכך. למעשה, האוקראינים עברו לשימוש נרחב ברחפני נפץ בין השאר בגלל מחסור בארטילריה, העדיפה עליהם. ארה"ב הגבירה את הייצור כדי להתמודד עם הדרישות, אך גם באמצע 2025 היא ייצרה רק 40 אלף פגזים בחודש - כמחצית מהתפוקה המתוכננת. במילים אחרות, תוכניות ההתחמשות מחדש של ארה"ב לא עומדות בקצב.

גם בתחום הלוחמה נגד מטוסים מתגלות בעיות דומות. חלפים לטילים נגד מטוסים שסופקו לאוקראינים לא היו זמינים, כי פס הייצור נסגר כמעט שני עשורים קודם לכן. לאחר מבצע עם כלביא דווח כי ארה"ב צרכה כרבע מטילי THAAD שלה בסיוע להגנה הישראלית נגד המתקפות האיראניות. הנתון הזה כמובן מדיר שינה מעיניהם של האמריקנים, ששואלים את עצמם מה יקרה במקרה של עימות עם סין, המייצרת כרגע הרבה יותר נשק והרבה־הרבה יותר ספינות. בתרגיל בריטי מלפני כמה שנים, נגמרו כל מאגרי החירום הבריטיים בתוך שמונה ימים.

קיבולת ייצור לא נבנית מאפס. אוקראינה נדרשה בתחילת המלחמה כמעט לשנה כדי לבנות תותח מתנייע יחיד מדגם "בוגדנה". כיום נטען שהם מייצרים ארבעים תותחים בחודש. לא צריך ללמוד מכך לקח שלפיו נדרשת ישראל לייצר כל דבר כאן. מערכות הנשק של ישראל נשענות על מרכיבים המיוצרים בחו"ל, ואפילו ארה"ב נעזרת ביצרנים ממדינות אחרות, ובהן ישראל, כדי לייצר מטוסי אף־35. גם אם מתעלמים מהשאלה אם יש מרכיבים עדיפים בחו"ל, או כאלה שפשוט שאי אפשר לייצרם בארץ, רק סוגיית המחיר לא הייתה מאפשרת לישראל לייצר לבדה את כל התצרוכת הביטחונית שלה.

אבל ההיסטוריה הקרובה מבהירה שישראל צריכה לבנות יכולת לייצר את התחמושת הבסיסית הנדרשת בניהול מלחמה. איננו יכולים לייצר בזול ובאופן עצמאי לחלוטין טנקים, תותחים ומטוסים, אבל ככל שחשובים כלי הנשק המדויקים, אין תחליף מלא למסה של כוח אש, שנוצרת באמצעות התחמושת המשנית ומערכות הנשק המשניות.

האם אנו יכולים לרכוש גם אותן ממקורות זרים? התשובה היא כמעט תמיד כן, בהנחה שזמננו וכספנו בידינו. אבל האם יש מי שימכור לישראל את החימוש בשעת חירום? אם התשובה שלילית, כאמור, ישראל צריכה לבנות לעצמה את יכולת הייצור הזאת.

אפשר לקוות שלישראל לא יהיו עוד מלחמות, ואם יהיו – שלא יהיו ממושכות, יתנהלו בדיוק לפי התוכנית, יצרכו מעט תחמושת וגם לא יעלו בנפגעים רבים. אולם בהנחה שמלחמה עתידית לא תהיה "תוכנית לבקשתך", ישראל תצטרך לבנות תשתית שתאפשר במקרה חירום את האמצעים הבסיסיים שהיא צריכה. זה נכון במיוחד אם במקביל יהיה סכסוך גדול במקומות אחרים בעולם, ויידרש זמן עד שהמערב יתגייס לייצר בדיוק את החימוש שישראל מעוניינת בו, וגם ירצה ויוכל לספק אותו בזמן שתהיה מעוניינת בו.

ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, ומרצה במרכז האקדמי שלם