דונלד טראמפ מעולם לא הסתיר את תשוקתו לפרס נובל לשלום. אבל בחודש שעבר, כך לפי דיווחים בעיתונות הנורווגית, נשיא ארצות הברית לקח את מסע השכנוע שלו צעד אחד קדימה: הוא התקשר בהפתעה לשר האוצר של נורווגיה, ינס סטולטנברג, בעודו צועד ברחובות אוסלו. הסיבה הרשמית לשיחה הייתה תוכנית המכסים המתמשכת של הבית הלבן, אך עיקרה היה רצונו העז של טראמפ לזכות בפרס הנורווגי הנחשק.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שטראמפ העלה את הנושא בשיחות עם בכירים זרים – סקנדינביים ואחרים – כמו גם מול מצביעיו. הוא אף התפוצץ בפומבי על כך שהכבוד ניתן לאחרים. ביוני כתב הנשיא ברשת החברתית שלו, טרות' סושיאל: "לא, אני לעולם לא אזכה בפרס נובל לשלום, לא משנה מה אעשה, כולל רוסיה-אוקראינה וישראל-איראן. לא משנה מה תהיינה התוצאות, אבל העם יודע, וזה כל מה שחשוב לי".
אולם גם הפוסט הזה שבו טען הנשיא שהוא לא מעוניין בפרס היה חלק קמפיין עקבי. מטענתו ששינזו אבה, ראש ממשלת יפן לשעבר, המליץ עליו ב-2019, דרך תלונתו ב-2020 שראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד "גנב" את הנובל שהגיע לו ועד התעקשותו החודש שהוא בעצמו "סיים שבע מלחמות", טראמפ מקפיד להציג את עצמו כמשכין שלום שזוכה להתעלמות מהעולם. בעלי בריתו – בהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת קמבודיה הון מנט, אף דאגו להגיש את מועמדותו לפרס באופן רשמי.
הכי מעניין
כעת, כשהמלחמות באוקראינה ובעזה נמשכות ביתר שאת, טראמפ מנסה שוב למצב את עצמו שוב כאשף העסקאות שאין לו תחליף. השאלה היא האם מישהו באוסלו ישתכנע, ומה בעצם מייצג פרס נובל לשלום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מעביר לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ את מכתב ההמלצה לוועדת פרס נובל | צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)
פרס נפיץ
פרס הנובל לשלום נולד מתוך פרדוקס. אלפרד נובל, הכימאי והתעשיין השוודי שעשה את הונו מחומרי נפץ ונשק, קבע בצוואתו ב-1895 שחלק ניכר מנכסיו יוקדש לפרסים שנתיים בפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות ושלום. רק פרס השלום לא יוענק בשטוקהולם כמו האחרים, אלא באוסלו. באותם ימים נורווגיה עוד הייתה באיחוד פוליטי עם שוודיה, ונובל כנראה ראה בנורווגים פחות שקועים במשחקי הכוח של המעצמות, ועל כן ראויים יותר לארח את משכיני השלום.
מאז 1901 זוכי הפרס נבחרים על ידי ועדה בת חמישה חברים שממונה על ידי הפרלמנט הנורווגי. דיוניהם מתקיימים בחשאיות, והארכיון ננעל למשך חמישים שנה. מדובר באמצעים שמנסים להבטיח אובייקטיביות, אולם למעשה הם גם מלבים השערות, תאוריות קונספירציה ושתדלנות. בכל אוקטובר מכריזה הוועדה על הזוכה ש"תרם באופן יוצא דופן בתחום השלום".
שורות המועמדים רחבות בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. פרופסורים, חברי פרלמנט, שרים בממשלה וזוכי עבר יכולים להציע מועמדים. התוצאה היא רישומם של מאות מועמדים מדי שנה – ממנהיגי מדינות ועד פעילים עלומים – שרובם המכריע לעולם לא נבחנים ברצינות. כלומר, למעשה זה לא הישג גדול מאוד להיות "מועמד לפרס נובל לשלום".
הוועדה עצמה מואשמת זה שנים בנאיביות או בהטיה פוליטית. נשיא ארה"ב וודרו וילסון קיבל את הפרס בשנת 1919 על מיזם חבר הלאומים, שאותו מיהרה ארה"ב לדחות. הנרי קיסינג'ר ולי דוק טו מצפון וייטנאם חלקו את הפרס על הפסקת אש בווייטנאם שהתפרקה בתוך חודשים. יאסר ערפאת, שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו אותו על הסכמי אוסלו, שכידוע עתידם לא היה מזהיר. וב-2009 זכה ברק אובמה בפרס אחרי תשעה חודשי כהונה בלבד בשל הבטחתו לנקיטה בדיפלומטיה ולא בזכות הישגים ממשיים, כפי שהודה בעצמו בנאום התודה שלו. גם המועמדים עשויים להפתיע: הוועדה שקלה בעבר את הענקת הפרס ליוסיף סטלין ולבניטו מוסוליני. גם אדולף היטלר היה מועמד.
הרקורד הזה הפך את הפרס למושא ללעג בפי רבים, אך בכל זאת מדובר בהכרה בעלת סמליות רבה. וכפי שהוכח שוב ושוב מאז שנכנס לראשונה לתפקידו בינואר 2017, הכרה סמלית היא משהו שטראמפ חפץ בו בכל מאודו.
הולך על הזהב
לכאורה יש לו תימוכין לדרישה הזאת. בראש ובראשונה הוא יכול להצביע על הסכמי אברהם, שנרמלו את יחסיה של ישראל עם שורה של מדינות ערביות, כמעשה דיפלומטי מבריק שבוודאי היה זוכה להכרה אצל כל נשיא אחר. הוא גם יכול להצביע על הפסקות האש והסכמי השלום שתיווך בין ארמניה ואזרבייג'ן, תאילנד וקמבודיה ואפילו ישראל ואיראן, כתימוכין נוספים לכך שהוא ראוי לפרס – בין אם אלו יחזיקו מעמד בטווח הרחוק ובין אם לא. אפילו מאמציו המתמשכים להשגת הסכם שלום בר-קיימא באוקראינה יכולים היו לשמש סיבה ראויה לכך ששמו לכל הפחות יישקל, כפרגמטיסט שמבקש להשכין שלום אמיתי ולא רק לדבר.
אלא שוועדת הפרס ידועה כמי שמבקשת להימנע מכל מועמד שנתפס בעיניה כמפלג או שנוי במחלוקת – לפי הגדרה ספציפית מאוד של המונח, כמובן. וזה עלול להיות המכשול הגדול מכולם עבור הנשיא האמריקני.
כרגע טראמפ לא מהסס לדחוף את עצמו כמועמד מוביל לפרס. הוא העלה את העניין בפגישות עם מנהיגים זרים, וחלקם אף שיתפו איתו פעולה. ראש ממשלת קמבודיה, הון מנט, כתב לאחרונה בפייסבוק שהמליץ עליו לפרס על תפקידו בתיווך הפסקת האש עם תאילנד. אכן, גם נתניהו ואחרים העלו את שמו בהקשר הזה.
עוד כתבות בנושא
אולם במונחים מעשיים, הסיכויים שלו לזכות בפרס קלושים, בטח שהשנה. מועד הגשות המועמדות נסגר ב-31 בינואר, וגם אם ברמה העקרונית הוועדה רשאית לשקול המלצות מאוחרות יותר, מאמציו של טראמפ באוקראינה או בעזה כבר לא יוכלו להיספר לזכותו בפרס של 2025 שיוכרז בעוד כחודש.
התקדים של אובמה מעניק לו תקווה לכאורה. כאשר אובמה זכה בפרס אחרי פחות משנה בתפקיד, בעיקר על "מאמציו יוצאי הדופן לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית" ועל הבטחותיו לסגת מעיראק, הוא עוד לא הספיק לעשות דבר. טראמפ, מבחינתו, לא רק עשה רבות בכהונתו הקודמת וגם מאז שנכנס לבית הלבן, אלא העלה על נס את השלום הבינלאומי בכל הזדמנות שיכל – הן בקמפיין שלו והן מאז ששב לבית הלבן.
אלא שהפרס שהוענק לאובמה, כמו רבים אחרים, לא ניתן בשל איזה חזון בעלמא אלא משום שאובמה היה הידוען הפרוגרסיבי הפופולרי ביותר בעולם, ואדם שדרגי הפקידות ושורות השמאל בכל מקום ביקשו להתלכד סביבו ולהתייצב מאחוריו. כך, הוא קיבל את הפרס בלי לעשות שום דבר בכלל, או כפי שאמר טראמפ פעם, "הם נתנו פרס לאובמה מיד עם עלייתו לנשיאות, והוא אפילו לא ידע על מה קיבל אותו".
דונלד טראמפ, לעומת זאת, נמצא בצד ההפוך בדיוק של המשוואה הזאת: הוא השטן הגדול, האדם ששמו מעורר חלחלה, בהלה וסלידה עצומה בדרגים הפוליטיים והבירוקרטיים באירופה. כך, המכשול הגדול ביותר שעומד בפניו, באופן לא מפתיע, הוא פוליטי לחלוטין. יו"ר ועדת נובל הנוכחי, יורגן וטנה פרידנס, הזכיר את טראמפ בשמו בדצמבר האחרון והתריע מפני "שחיקת חופש הביטוי אפילו במדינות דמוקרטיות". שני חברים נוספים בוועדה מתחו עליו לאחרונה ביקורת פומבית. עבור גוף שמייחס חשיבות כה רבה לסמליות, קשה לדמיין פוליטיקאי בינלאומי שיש פחות סיכוי שיוענק לו הפרס הזה.
בבחירות לנשיאות ב-2016 נשמע טראמפ אומר שתומכיו ימשיכו לאהוב אותו גם אם הוא "ירה במישהו באמצע השדרה החמישית". מבחינת פרס הנובל לשלום, נראה שהמצב הפוך בדיוק: גם אם הוא יפרק את מצבורי הנשק הגרעיני, יפתור את בעיות שינויי האקלים, ישכין שלום בעזה ובאוקראינה ויפרק את הקרטלים של מקסיקו, הוא עדיין יישאר דונלד טראמפ – וזה שם שוועדת פרס הנובל לשלום פשוט לא תוכל לחקוק על מדליית זהב. לפחות לא בעתיד הנראה לעין.