אירועי סוריה השבוע מגחיכים את השתוקקותו המוחצנת של דונלד טראמפ לפרס נובל לשלום. זה תמיד מביך כשמישהו משתוקק בגלוי לפרס כלשהו, ובמקרה דנן שבעתיים. למה הוא בכלל צריך את זה? האם יש כבוד גדול עלי אדמות מלהיות נשיא ארצות הברית? אישיות שמרנית מובהקת כמו טראמפ אמורה לבוז לוועדה הנורווגית שמחלקת פרסי נובל לשלום, לא להשתוקק ללגיטימציה ממנה.

הנשיא האמריקני הקודם שהוכתר כחתן פרס נובל לשלום היה ברק אובמה. ההחלטה להעניק לו את הפרס נחשבה כנלעגת ביותר כבר בשעתה, מפני שאובמה טרם הספיק אז לחגוג שנה בבית הלבן, והחל לכהן בתפקידו שבועיים בלבד לפני סגירת ההרשמה לפרס. בתקופת כהונתו הקצרה שלפני קבלת המדליה על שם אלפרד נובל הוא לא הספיק לקדם במאומה את השלום העולמי, אלא דווקא להניח את היסודות לאביב הערבי, עידן של שפיכות דמים גדולה במזרח התיכון. טראמפ מתקנא בו?

נכון, הסכמי אברהם 2020 מצדיקים זכייה בפרס, אבל הוא אינו ערובה לתהילת נצח בתחום הזה. רבין, פרס וערפאת קיבלו אותו, ובלשון המעטה איש מהם אינו זכור היום כמי שאכן תרם לשלום פה. גם הסכם השלום בוויטנאם, שזיכה את הנרי קיסינג'ר בפרס, התברר במהירות כפיקציה. עשר שנים אחרי ששר החוץ הקנדי לסטר פירסון קיבל נובל על רעיון הצבתו של כוח באו"ם בסיני בתום מבצע קדש, נאצר העיף את כוח האו"ם בתוך יממה, ומלחמת ששת הימים הפכה אותו לבדיחה. מנחם בגין לא נעשה לאדם מאושר יותר אחרי שחלק את הפרס עם סאדאת (שלא טרח כלל להגיע לטקס). אפילו לצ'רצ'יל הגדול בקושי זוכרים היום את הנובל שקטף ב־1953. לפני הכול הוא נשאר צ'רצ'יל, גיבור הניצחון על היטלר. ואגב, צ'רצ'יל קיבל את הפרס דווקא בתחום הספרות, לא בדיוק תחום שטראמפ מצטיין בו. ספר זיכרונות טוב אולי יעשה את שלו אחרי שיפרוש מתפקידו, אבל עד אז מוטב שיסתפק בתהילת הנשיאות.