השבוע מציינת ישראל את יום העלייה. בקמפיינים השונים ידברו על חשיבות העלייה, על הציונות ועל המחויבות לקליטת עולים חדשים. הפוליטיקאים יברכו את המשפחות שבחרו לבנות כאן את ביתן, ויזכירו שהעלייה היא אחד מיסודות קיומה של מדינת ישראל. אבל דווקא ביום הזה כדאי לשאול מה קורה לילדים שמגיעים לישראל אחרי שאיבדו את אביהם או את אימם.
עבור הילדים האלה, העלייה אינה רק התחלה חדשה. היא גם מאבק אישי לבניית החיים מחדש. הם מגיעים לכאן עם ההורה שנותר, לומדים שפה חדשה, משתלבים בבית הספר ומנסים למצוא את מקומם בחברה ובמציאות הישראלית הלא פשוטה. אלא שכאשר הם פונים לקבלת קצבת שארים, הם מגלים שאינם זכאים לה, משום שההורה שנפטר לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.
שר העלייה והקליטה ויו״ר הסוכנות היהודית עם עולים שהגיעו מצרפת במהלך מלחמת חרבות ברזל | צילום: גיא יחיאלי עבור הסוכנות היהודית
המשמעות הכואבת היא שילד יכול לעלות לישראל כשהוא יתום, אך לא לקבל את הסיוע הכלכלי שנועד לסייע לילדים שאיבדו הורה. כאילו שלילד משנה היכן נפטר האדם הקרוב אליו ביותר.
הכי מעניין
לפי נתוני ארגון חמניות, בישראל חיים כיום כ־52 אלף ילדים וצעירים עד גיל 21 שאיבדו הורה. להערכת הארגון, מדי שנה מצטרפים אליהם כ־100 יתומים עולים. במחקר שערכנו דיווחו מחצית מהמשתתפים על הידרדרות במצבם הכלכלי בעקבות האובדן, ו־69 אחוזים דיווחו על פגיעה או שינוי בתעסוקה.
עבור משפחה עולה, הקושי גדול עוד יותר. ההורה שנותר נדרש לפרנס את המשפחה, לטפל בילדים ובמקביל להסתגל למדינה חדשה, לעיתים בלי משפחה מורחבת או רשת תמיכה קרובה. קצבת שארים אינה יכולה להשיב את ההורה שאבד, אבל היא עשויה לספק עוגן כלכלי ותחושת יציבות בתקופה שבה כמעט כל היבט בחיי המשפחה משתנה.
עולים נוחתים בנתב"ג | צילום: אלישע חנקין, דוברות משרד העלייה והקליטה
בחודש יולי האחרון עלתה הסוגיה לדיון בוועדת הצעירים בכנסת. נציגי ארגון חמניות הציגו את הפערים בזכויותיהם של יתומים עולים ואת הצורך בפתרון ממשלתי. חברי הוועדה הזדעזעו לשמוע את הנתונים, אלא שדיון הוא דבר אחד, וקבלת החלטות היא דבר אחר.
כעת, בעיצומה של מערכת הבחירות, כשכל המפלגות מבקשות לזכות בקולות העולים, הגיע הזמן לדרוש מהן התחייבות לקדם חקיקה שתתקן את העוול. דווקא כשמדברים על קליטת עלייה, אסור לשכוח את הילדים שמגיעים לכאן לאחר שאיבדו הורה ונאלצים להתמודד עם מציאות קשה במיוחד. מדובר באוכלוסייה פגיעה, שהממשלות לדורותיהן לא השכילו לתת מענה מספק לצרכיה.
כמעט כל המפלגות ידברו על עידוד העלייה ועל חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות. הן יפזרו הבטחות והצהרות חגיגיות, אבל מי מהן באמת מוכנה להתחייב לתקן את העוול הזה? מי תכניס למצע הבחירות שלה פתרון לילדים שהתייתמו לפני עלייתם? מי תדאג לכך שבכנסת הבאה ייקבעו מסלולי זכאות שוויוניים ויינתן סיוע שיבטיח שאף ילד לא יישאר ללא מענה?
השבעה של יהודי התפוצות למדינת ישראל בכותל המערבי. ארכיון. | צילום: יונתן זינדל פלאש 90
אני מקווה שבכנסת הבאה לא נישאר שוב עם שאלות תיאורטיות ועם נושאים שמועברים ל"צריך עיון", אלא נקבל תשובות שנוגעות לילדים אמיתיים, למשפחות אמיתיות ולהחלטות תקציביות וחקיקתיות שאפשר וצריך לקבל.
היתמות היא אמנם גזירת גורל, אבל הקיפוח אינו כזה. לכן אנחנו דורשים התחייבות מפורשת של הגורמים האחראים, שתכלול תקציב ולוחות זמנים, ולא עוד הבטחת בחירות כללית שתיעלם ברוח.
יום העלייה הוא הזדמנות לחגוג את מי שבחרו בישראל כביתם. אבל אם אנחנו באמת רוצים לעודד עלייה, עלינו להבטיח שגם ילד שהגיע לכאן אחרי שאיבד הורה ימצא מדינה שרואה אותו, מכירה בצרכיו ואינה משאירה אותו מאחור.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
