ביולי 2018 התנתקה אבן ענקית במשקל של כ-100 קילוגרמים מהכותל המערבי והתרסקה על במת עץ המשמשת לתפילה שוויונית. זה היה נס של ממש שאיש לא נפצע או נהרג.
באופן טבעי, עיריית ירושלים סגרה מיד את הבמה, שאפשרה למתפללים בתפילות שוויוניות את הגישה הישירה היחידה לכותל עצמו. אמנם רחבת עזרת ישראל שבחלקו הדרומי של הכותל נותרה פתוחה לתפילה שוויונית, אך היא ממוקמת במרחק של כמה מטרים מהכותל עצמו.
הבעיה היא ששמונה שנים מאוחר יותר, הבמה הצמודה לכותל עדיין סגורה. רשות העתיקות קבעה כבר ב-2020 שהאזור בטוח, ובכל זאת הממשלה סירבה להשלים את התיקונים הנדרשים. בפברואר השנה נאלץ בג"ץ להתערב והורה לממשלה ולעיריית ירושלים לקדם את העבודות.
הכי מעניין
תחשבו על זה לרגע. מדינת ישראל, שמפתחת כמה מהטכנולוגיות המתקדמות בעולם, אינה מצליחה לתקן במת עץ קטנה.
אבל זה לא באמת סיפור על במה. זה סיפור על משהו יותר גדול: היחסים בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ובמיוחד למיליוני היהודים בארצות הברית שחשים ניכור הולך וגובר כלפי המדינה היהודית. עם בחירות בפתח חשוב לזכור שלממשלה הבאה יש הזדמנות לנקוט שלושה צעדים פשוטים ומהירים שיכולים לשפר באופן משמעותי את היחסים האלה.
עוד כתבות בנושא
הצעדים הללו לא יפתרו את כל הבעיות, וגם לא יעסקו בשאלות פוליטיות כמו הדרך לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. אבל הם יכולים להפחית את המתיחות סביב סוגיות של דת ומדינה שמשפיעות באופן ישיר על רוב יהודי העולם, שרובם המכריע אינם מגדירים את עצמם אורתודוקסים.
אלה יהודים שרוצים לראות בישראל מדינה שמכבדת את זהותם היהודית. למרבה הצער, כפי שממחיש סיפור האבן בכותל, זה לא המסר שהם מקבלים.
במשך שנים עומדות שלוש סוגיות של דת ומדינה במרכז המתיחות בין ישראל ליהדות התפוצות: תפילה שוויונית בכותל המערבי, הצעות לשינוי חוק השבות וסוגיית הגיור.
בכל הנוגע לכותל, מדובר בסוגיה שכבר הייתה אמורה להיות מאחורינו. בשנת 2016 אישרה ממשלתו של בנימין נתניהו פשרה היסטורית שבמסגרתה אמור היה לקום מתחם תפילה שוויוני בחלק הדרומי של הכותל, עם גוף ניהול ייצוגי משלו וגישה משודרגת. זה לא היה הסכם מושלם, ושני הצדדים נדרשו לפשרות, אבל זה היה הישג יוצא דופן משום שהוא הכיר בכך שהכותל שייך לעם היהודי כולו, ולא לזרם דתי אחד.
אלא שכעבור שנה וחצי, תחת לחץ מצד שותפיו החרדים, הקפיא נתניהו את ההסכם. כעת, עשור לאחר שאושר, אפשר עדיין לראות את השלכות ההחלטה באותה במת עץ שנותרה סגורה למתפללים.
הממשלה הבאה צריכה פשוט להחזיר לתוקף את מתווה הכותל מ-2016. אין צורך בחקיקה חדשה. כל שנדרש הוא להודיע שהממשלה מיישמת החלטה שממשלה קודמת כבר אישרה.
עוד כתבות בנושא
הסוגיה השנייה היא חוק השבות. מאז 1970 מאפשר החוק לא רק ליהודים לעלות לישראל ולקבל אזרחות, אלא גם לנכדיהם. הסעיף הזה, המכונה "סעיף הנכד", היה חיוני לאפשרות של משפחות בעלות שורשים יהודיים, במיוחד ממדינות ברית המועצות לשעבר, לעלות לישראל ולבנות כאן את חייהן.
אלא שבשנים האחרונות הפך הסעיף למטרה מצד פוליטיקאים ימניים ודתיים. לטענתם, הסעיף מעודד צאצאים של יהודים, ובהם ילדים לאבות יהודים ולאימהות שאינן יהודיות, לעלות לישראל. אותם פוליטיקאים חוששים מעלייה בשיעור נישואי התערובת בין מי שנחשבים יהודים על פי ההלכה לבין מי שאינם.
אל לנו להקל ראש במסר שנקלט בתפוצות. כ-60 אחוז מיהודי ארצות הברית וכ-50 אחוז מיהודי אירופה שנישאו בשנים האחרונות, נישאו לבני זוג שאינם יהודים. אפשר להזדעזע משיעור נישואי התערובת ולדאוג שזה מסכן את ההמשכיות היהודית, אבל הילדים והנכדים של אותן משפחות הם גם חלק מעתידו של העם היהודי.
האם אנחנו באמת רוצים להעביר מסר לאנשים הללו, שעל פי חוקי נירנברג של הנאצים היו נחשבים יהודים מספיק כדי להישלח אל מותם, שהם אינם רצויים במדינת ישראל?
מה שהופך את הסוגיה הזאת לפשוטה במיוחד הוא שהממשלה הבאה אינה צריכה לעשות דבר כדי לשמר את החוק הקיים. היא רק צריכה להודיע שהיא גונזת את ההצעות הקודמות לשנות אותו.
הסוגיה השלישית היא הגיור. לאורך השנים הכיר בג"ץ בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים לצורך זכאות לפי חוק השבות. אין פירוש הדבר שהרבנות הראשית מכירה בגיורים הללו לצורך נישואים, אבל מי שעברו אותם יכולים לעלות לישראל.
חקיקה חדשה שקידמה מפלגת הציונות הדתית ביקשה לשנות את חוק השבות כך שרק גיורים שנערכו בהתאם להלכה האורתודוקסית יוכרו לצורך קבלת אזרחות.
תחשבו על המסר שהדבר מעביר ליהודי ארצות הברית, שרק כ-10 אחוז מהם מגדירים את עצמם אורתודוקסים, או ליהודי בריטניה, שכ-30 אחוז מהם משתייכים לזרמים הפרוגרסיביים.
גם כאן אין צורך בחקיקה חדשה. כל מה שהממשלה הבאה צריכה לעשות הוא להצהיר שהיא מתנגדת לחקיקה מסוג זה ושהיא תשמר את ההכרה הקיימת בגיורים לא-אורתודוקסיים לצורכי עלייה.
שלוש החלטות שיעבירו שלושה מסרים ברורים ליהדות התפוצות: מדינת ישראל מכבדת את מקומם כחלק בלתי נפרד מהעם היהודי.
כמובן, הצעדים הללו לא יפתרו את כל הבעיות. ובכל זאת, בכל מקום שבו אפשר להפחית מתחים, עלינו לעשות זאת. שיקום האמון עם יהדות התפוצות צריך להיות חלק מסדר היום הזה, ובניגוד לחלק מהאתגרים האחרים, במקרה הזה כבר קיימת מפת דרכים ברורה שמראה בדיוק היכן אפשר להתחיל.