לפני כמה שנים סיפר לי מנהל בית ספר שבבוקר הראשון של שנת הלימודים הוא כמעט תמיד יודע אילו תלמידים בילו חלק מהקיץ במחנה. רואים את זה, לדבריו, בעיניים, באנרגיה, בדרך שבה הם נכנסים בשער. הם לא רק "העבירו את החופש". קרה להם משהו: הם התנסו, הכירו, לקחו אחריות, רכשו חברים, גדלו.

רוב ילדי ישראל אינם מכירים חוויה כזאת.

לעומת זאת, בקהילות יהודיות רבות בצפון אמריקה, מחנה קיץ בן כמה שבועות הוא מוסד חינוכי מרכזי. עבור לא מעט צעירים זו אחת החוויות היהודיות המשמעותיות בחייהם, ולעיתים גם אחת הזירות החשובות שבהן מתעצב הקשר שלהם לישראל. מחקרים מצאו קשר בין השתתפות במחנות כאלה לבין מעורבות יהודית בהמשך החיים. אבל הנתון המעניין באמת אינו סטטיסטי. הוא חינוכי: במחנה לא רק מלמדים זהות או ערכים - אלא חיים אותם.

וזו נקודה שכדאי לנו, בישראל, להעז ללמוד מיהדות התפוצות.

זה לא עוד מאמר על הבעיות של מערכת החינוך הישראלית, על זה כבר נשברו לא מעט קולמוסים. אחת הבעיות התרבותיות שקשורות למשבר החינוך הישראלי הוא שהשיח על חינוך נעשה אובססיבי להישגיות ולמדידה: מתמטיקה, אנגלית, מדעים, בגרויות, מבחנים, מיצבים, הישגים. כל אלה חשובים. אבל בתוך המרוץ הזה אנחנו שוכחים שחינוך איננו רק מה ילד יודע, אלא גם מי הוא נעשה.

מי מלמד ילד להיות אחראי? נדיב? ישר? קשוב לאחר? מי נותן לו להתנסות בשייכות, במנהיגות, בחיי קבוצה, בזהות יהודית וישראלית שאינה עוד שיעור בכיתה?

בדיוק כאן נמצא הכוח של החינוך הבלתי־פורמלי. והחופש הגדול, שאנחנו מתייחסים אליו בעיקר כאל בעיה לוגיסטית של הורים עובדים וילדים משועממים, יכול להיות אחת ההזדמנויות החינוכיות הגדולות שלנו.

ישראל יודעת להפעיל תנועות נוער מצוינות. אבל מחנות הקיץ שלהן קצרים, כפופים לרגולציה כבדה, ובעיקר מיועדים למי שכבר נמצא בתנועה כל השנה. מדובר על רבע מילדי ישראל לכל היותר. מחנות עצמאיים קיימים, אך הם עדיין בשוליים. אין אצלנו תרבות רחבה של מחנה קיץ ארוך, אינטנסיבי, שבו צעירים חיים יחד, מטיילים, מתנדבים, שרים, מתווכחים, יוצרים ולוקחים אחריות.

ופה כדאי לומר משהו שלא תמיד נוח לנו לומר: לתרבות הקהילתית בישראל יש הרבה מה ללמוד מההתארגנות התרבותית והקהילתית של יהדות התפוצות.

קהילות יהודיות בעולם פיתחו במשך עשרות שנים מוסדות, שיטות וחוויות חינוכיות שיש לנו מה ללמוד מהן. מחנות הקיץ הם דוגמה מצוינת. במקום להמשיך לחשוב על יחסי ישראל-תפוצות במונחים של תמיכה, תרומות, הסברה או משבר, אפשר לבנות סביב החינוך שותפות אמיתית.

אפשר להקים יחד תוכניות קיץ, להכשיר מדריכים יחד, להחליף צוותים, לפתח תכנים משותפים וליצור מחנות שבהם צעירים ישראלים ויהודים מהתפוצות יחיו וילמדו זה לצד זה. לא כדי שצד אחד "יחזק" את זהותו של האחר, אלא כדי ששניהם ילמדו מהניסיון, מהמסורות ומהחיים היהודיים שהצד השני פיתח.

דמיינו אלפי בני נוער ישראלים שמבלים שבועיים או שלושה בקיץ הרחק מהמסכים ומהכיתה, בתוך קהילה זמנית שמחייבת עצמאות, אחריות, חברות ושייכות - וחלקם עושים זאת לצד בני גילם מהעולם היהודי. זה לא יהיה רק מחנה קיץ טוב יותר. זו יכולה להיות דרך חדשה לחשוב על חינוך ישראלי - וגם על היחסים בין מדינת ישראל לעם היהודי שמחוצה לה.

אולי דווקא כשהלימודים מסתיימים, מתחיל החינוך.