ככל שהתקדם הכנס "מדינה ויהודים" שארגנה המחלקה לזהות יהודית-ציונית בהסתדרות הציונית העולמית - התברר שהמונח "יהדות התפוצות" קיבל משמעות מצומצמת מאוד. כמעט כל הדיונים עסקו ביהדות ארצות הברית, ומדי פעם הוזכרו צרפת ובריטניה. השאלה המרכזית הייתה האם יהדות ארצות הברית בגדה בישראל, האם יש להמשיך להשקיע בקשרים איתה, ועד כמה העלייה לישראל היא הפתרון להתבוללות. ניכר היה שהמשתתפים התלבטו בעיקר בין קריאתו של חגי סגל להתנתק מיהדות ארצות הברית לבין עמדתו של הרב דורון פרץ, שלפיה לכולם יש מקום סביב השולחן.
עוד כתבות בנושא
אלא שבכל הדיונים איש לא עצר לשאול את השאלה הפשוטה: מי היא בכלל יהדות התפוצות? קל לבוא בטענות ליהדות ארצות הברית; הרבה יותר קשה להודות שמדינת ישראל פוגעת במו ידיה ביחסים עם יהודי התפוצות, והיא עושה את זה דווקא במקומות שבהם היהדות אינה נחלשת אלא צומחת ומתחדשת.
השר שיקלי הזהיר ש"יהדות התפוצות הולכת ונעלמת". לדבריו, יהודים שאינם דתיים מתקשים לשמר זהות יהודית בגולה, ו"כל יהודי ירא שמים הוא חלק מהעם היהודי", ואף אימץ את הגדרתה של רות גביזון לפיה יהודי הוא "מי שרוצה שנכדיו יחיו כיהודים." לכן, הסביר, משרדו השקיע מיליוני שקלים בחיזוק החינוך היהודי, משום שהקהילות החזקות מבחינה יהודית הן גם אלו שמהן צפויה להגיע העלייה לישראל.
הכי מעניין
אלא שבניגוד לדבריו של שיקלי, יהדות התפוצות אינה בהכרח הולכת ונעלמת. השאלה היא היכן בוחרים להסתכל. במשך יותר מעשרים שנה הולכות וצומחות ברחבי אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה קהילות יהודיות חדשות, המורכבות ברובן מאנשים שעברו גיור אורתודוכסי ומקיימים אורח חיים יהודי ודתי. בקולומביה למשל, הקהילות המתחדשות כבר מתחילות לעבור בגודלן את הקהילות היהודיות הוותיקות. אלו בדיוק האנשים שעליהם דיבר שיקלי: יראי שמים, המקפידים על חיים יהודיים, משקיעים בחינוך דתי לילדיהם ועושים הכול כדי שגם ילדיהם ונכדיהם יחיו כיהודים.
אלא שמדינת ישראל מסרבת להכיר בהם. משרד הפנים מערים קשיים על כניסתם לישראל, על ההכרה בגיור ועל הליכי העלייה שלהם, אף שרבים מהם כבר עברו גיור אורתודוכסי (ואפילו מספר גיורים בתקווה להיות מוכרים). בקהילות הללו יש משפחות שילדיהן כבר עלו לישראל ומשרתים היום בצה"ל, חלקם אף לחמו במלחמה האחרונה. ובכל זאת, בני משפחותיהם מתקשים לקבל אשרות כניסה, ומי שמגיע לנתב"ג עם סממנים יהודיים בולטים עלול למצוא את עצמו מעוכב, מורחק ואף במעצר, בחשד שינסה להשתקע בישראל שלא כחוק.
עוד כתבות בנושא
האבסורד בולט במיוחד מאז השבעה באוקטובר. חברי הקהילות היהודיות בקולומביה, למשל, סובלים מאנטישמיות גוברת, מהסתה שעודד הנשיא היוצא גוסטבו פטרו, מוונדליזם בבתי כנסת, מהתנכלויות במקומות העבודה ובמערכת החינוך ומאווירה ציבורית עוינת. מבחינת האנטישמים אין כל הבדל בין יהודי מלידה למי שהתגייר וחי כיהודי. כולם נתפסים כיהודים וכציונים. אבל מדינת ישראל ממשיכה להבחין ביניהם – דווקא בזמן שבניהם נלחמים בצה"ל, או מקווים לעלות לישראל.
חוק השבות נחקק כדי להעניק מקלט ליהודים הנרדפים בשל יהדותם. אלא שכיום, בכל הנוגע לקהילות החדשות, מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שלא להכיר בהן כחלק מן העם היהודי. במקום לראות בהן נכס אסטרטגי, ציוני ודמוגרפי, היא מתייחסת אליהן כאל בעיית הגירה. חוק השבות גם קובע שיהודי הוא מי שהתגייר ולכן זכאי לעלות לישראל. מעצם הסירוב בכלל להביט ולהכיר בקהילות הללו, מדינת ישראל חוטאת פעמיים למטרות המקוריות והמוצהרות שבחוק השבות.
למדיניות הישראלית הזו יש גם מחיר נוסף. כל עוד מדינת ישראל והעולם היהודי-ציוני ממשיכים לדחות את הקהילות הללו, הן נאלצות לחפש לעצמן מקורות סמכות חלופיים. את הוואקום הזה ממלאות בשנים האחרונות חסידויות אנטי-ציוניות ובראשן סאטמר ובלז, שמרחיבות את השפעתן באמריקה הלטינית. מדינת ישראל אינה רק מפספסת את הקהילות היהודיות היחידות שהולכות וגדלות בעולם; היא דוחקת אותן במו ידיה אל חיקם של האנטי-ציוניים.
עוד כתבות בנושא
הכנס של ההסתדרות הציונית המחיש עד כמה העיוורון מושרש בשיח הישראלי. אנחנו עסוקים בוויכוחים אינסופיים על נאמנותה של יהדות ארצות הברית, בזמן שהקהילות היהודיות הצומחות ביותר בעולם כלל אינן חלק מהדיון. אם שר התפוצות מבקש להשקיע בחינוך יהודי כדי לעודד עלייה, שיסייע ביוזמה הנוכחית להקמת בית-ספר דתי ראשון מסוגו בעיר קאלי בקולומביה; ואם הוא רוצה לייצר קהילות יהודיות חזקות, שיבקר ויתמוך בקהילה היהודית של אנטיוכיה בבז'ו, שיש בה מעל ל-300 חברים שמקיימים אורח חיים יהודי ודתי ושחלק מבניה כבר עלו ארצה ומשרתים בצה"ל.