חגי סגל מאשים את יהודי ארצות הברית שאינם עולים ארצה בבגידה. לפני שמשתמשים במילים כאלה, כדאי לבדוק את העובדות. לאחר טבח שמחת תורה תרמה יהדות ארה"ב לישראל יותר ממיליארד דולר בחמישה חודשים בלבד. עשרות אלפים באו להתנדב בחקלאות, במלונות המפונים ובחמ"לים. אחת מהם הייתה רופאת טיפול נמרץ שהגיעה להתנדב וטיפלה בבני שנפצע במלחמה. מדי שנה, הלובי הפרו־ישראלי דואג לסיוע ביטחוני אמריקני של כארבעה מיליארד דולר. בלי איפא"ק, ספק אם הייתה לנו כיפת ברזל. בלי הפדרציות היהודיות בארה"ב - חלק מהאוניברסיטאות, בתי החולים ובתי הכנסת שלנו לא היו קיימים. צריך להודות לאנשים כאלה, לא לכנות אותם "בוגדים".
הטור של חגי סגל
אבל נניח את הכסף והתמיכה הפוליטית בצד. הטיעון של סגל מתעלם מההיסטוריה של העלייה. רוב העולים שהגיעו לישראל מפולין ומרוסיה, ממרוקו ומתימן, לא היו ציונים יותר מיהודי ארצות הברית בימינו. העליות הגדולות לישראל נבנו תמיד גם על גורמי דחיפה – אנטישמיות, מצב פוליטי וכלכלי רעוע, היעדר עתיד. לצערנו, מי שהייתה לו ברירה אחרת, לא בהכרח הגיע ארצה. יהודי אלג'יריה, שהייתה להם אזרחות צרפתית, היגרו ברובם לצרפת. רוב יהודי איראן לא עלו ארצה לפני מהפכת חומייני. בשנות השמונים יהודי רוסיה היגרו ברובם לארצות הברית, עד שבראשית שנות התשעים מדינת ישראל דרשה מארצות הברית שלא לאפשר להם להגר אליה, כדי שהם יגיעו לכאן.
זו לא בגידה, זו התנהגות אנושית. מי שמכיר סיפורי עלייה יודע כמה זה קשה. לכן גורמי הדחיפה והמשיכה האידאולוגיים תמיד היו מעורבים זה בזה. לשמחתנו יהודי המערב חיים במדינות מתקדמות וחופשיות, וגורמי הדחיפה חלשים יותר אצלם. זו אכן סיבה להוקיר עוד יותר את אלה מהם שכן בוחרים להגיע לכאן, אך מי שלא עושה זאת, הוא ממש לא בוגד. אפילו לאבותינו, עבדים במצרים, היה קשה לעזוב והם המשיכו להתגעגע לקישואים ולבצלים שאכלו במצרים. מי שמכנה את יהודי התפוצות בשמות כאלה, לא מכיר את ההיסטוריה היהודית והציונית וכנראה גם לא מבין את הדינמיקה של העלייה.
הכי מעניין
לאורך השנים מדינת ישראל הבינה את הדינמיקה הזו. היא ידעה שאנשים לא יעזבו את החיים המוכרים בלי סיוע, בלי מערך קליטה, בלי שליחים שיתווכו את המעבר הקשה. לכן ישראל הצטיינה בלקיחת אחריות. בנתה מסלולי עלייה, שלחה שליחים לקהילות, יצרה תמריצים. זו הייתה ציונות במיטבה. לא תוכחות מוסר, לא עלבונות - מדיניות.
והיום? ישראל עושה פחות. גורמי הדחיפה ממשיכים לעבוד ואנשים עדיין באים לישראל, אלא שהם מגיעים ממדינות מתפתחות, ורובם אינם יהודים. היהודים מהמדינות המפותחות, ברובם לא ממהרים להגיע. והתוצאה? עגומה למדי. הממשלה הנוכחית - הדתית והימנית ביותר בתולדותינו - שוברת שיאים לא בהיקף העלייה היהודית, אלא במספר העולים הלא־יהודים והעובדים הזרים שמגיעים ארצה בהמוניהם.
במקום להבין מה נשתנה ובמקום להריע למי שכן מגיע, אנחנו מפרסמים מאמרים מעליבים. לצערנו, גם הציונות הדתית נרתמת לאתגר פחות מבעבר. תבדקו בסוכנות היהודית ובגופים מקבילים כמה קשה לגייס שליחים ציונים־דתיים לפעילות חינוכית בחו"ל.
כמו חגי סגל, אני ציוני וסבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל. אני גם מכיר בהתרחקות הכואבת של חלק מיהודי ארה"ב מישראל ומהציונות. זו בעיה אמיתית שצריך להתמודד איתה. אבל אני גם יודע שיהדות התפוצות קיימת כבר שלושת אלפים שנה. התלמוד נכתב בבבל, הפילוסופיה היהודית נוצרה בספרד ובמצרים, ויצירות גדולות נוצרות בגולה גם כיום; תספרו כמה יהודים מהתפוצות זכו בפרס נובל לעומת ישראלים.
ובינתיים, רוב יהודי העולם גרים במדינות מפותחות, ורובם יישארו שם. ומי שכן רוצה לעלות - מגיע לו מדינה שתעבוד קשה כדי לסייע לו. לא תוכחות ועלבונות אלא מדיניות רצינית, שליחים אמיתיים, קליטה אנושית. מאמרים כמו של סגל לא יביאו עולה אחד לישראל. להפך: בלי יהודי ארה"ב, ישראל תהיה חלשה יותר - ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית. יהודי ארצות הברית הם השותפים שלנו. שני המרכזים היהודיים הגדולים הללו חזקים יותר כשהם ביחד.