יש מאמרים שקוראים, מסיימים וממשיכים הלאה, ויש מאמרים שנשארים איתך וממשיכים להדהד גם זמן רב אחרי הקריאה. כך הרגשתי כשקראתי את מאמרו של חגי סגל, "קריאה אחרונה ליהדות אמריקה" שפורסם במקור ראשון לקראת יום העצמאות תשפ"ו, ב־17 באפריל.
במאמרו סגל מתח ביקורת חריפה על יהודים הבוחרים להמשיך לחיות בארה"ב. הוא אף הציע שישראל תבחן צעדים של ניתוק מוסדי מיהדות התפוצות, ובפנייה ישירה ליהודי אמריקה כתב: "אחים יקרים, אתם בוגדים - בוגדים בנו ובוגדים בעצמכם".
כמי שעוסק שנים רבות בחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, הרגשתי שלרגע נשמטת הקרקע מתחת לכמה מההנחות הערכיות שעולמי נשען עליהן. אף על פי שאני חולק על מסקנותיו של סגל, היו במאמרו נקודות אמת שאילצו אותי לשוב לשאלות היסוד: מהי אחריותה של מדינת ישראל כלפי יהודים הבוחרים לחיות בתפוצות, ומה אחריותם של יהודי התפוצות כלפי ישראל?
הכי מעניין
השאלות הללו לא שינו את עמדתי, אך הן חידדו את הצורך בבירור כן ואמיץ. לשם כך יתקיים בימים הקרובים כנס שיזמתי, בהשתתפות חגי סגל ואישים נוספים, שיעסוק בשאלת מערכת היחסים ההדדית שבין מדינת ישראל ליהדות התפוצות.
מועד הכנס, ערב תשעה באב, אינו מקרי. תשעה באב איננו רק יום זיכרון לחורבן הבית, אלא גם תחילתו של המסע הארוך של העם היהודי בגלות. חז"ל לימדו שהחורבן לא נגרם רק בשל כוחם של אויבינו, אלא גם בשל משבר פנימי - "מפני שהייתה בו שנאת חינם". כאשר הקולקטיב היהודי נסדק, גם הבית הפיזי מתקשה לעמוד.
כתבתו של חגי סגל
דווקא מתוך הגלות צמחה אחת התופעות המופלאות בתולדות האנושות: במשך קרוב לאלפיים שנה שמר העם היהודי על תחושת שייכות הדדית, אף על פי שחי בארצות, בשפות ובתרבויות שונות. חז"ל העניקו לכך ביטוי במשפט שהפך לאבן יסוד בזהותנו: "כל ישראל ערבים זה בזה". הערבות ההדדית אינה רק ערך מוסרי, אלא תנאי לקיומו של העם היהודי.
הקמת מדינת ישראל שינתה את המציאות מן היסוד, אך לא ביטלה את הערבות הזאת. אם במשך דורות נשאו יהודי התפוצות את ירושלים בליבם ובתפילתם, הרי שכיום מוטלת גם על מדינת ישראל האחריות לשאת את יהודי התפוצות בליבה. אין פירוש הדבר ויתור על מחלוקות או על הקריאה לעלייה, אלא הכרה בכך שהעם היהודי נותר קולקטיב אחד גם כאשר דרכיו שונות.
אני נזכר בדבריו של הרב אפרים גולדברג, רבה של קהילת בוקה־רטון במיאמי, שמבחין בין "להיות צודק" לבין "להיות אפקטיבי". גם אם מבחינה ערכית ציונית או דתית הקריאה לעלייה היא נכונה, הדרך שבה היא נאמרת חשובה לא פחות.
מסר המלווה בהאשמות ובהוקעה עלול דווקא להרחיק את מי שאנו מבקשים לקרב. אם המטרה היא לחזק את הקשר לישראל ולעודד עלייה, השאלה איננה רק אם אנחנו צודקים - אלא אם דברינו יוצרים גשר או מקימים חומה.
אם בעבר החשש היה שיהודי התפוצות ישכחו את ציון, הרי שהאתגר של דורנו הוא שהיושבים בציון לא ישכחו את יהודי התפוצות. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב שהטרגדיה הגדולה היא "אובדן האני", והדברים נכונים גם במישור הלאומי. ה"אני" של מדינת ישראל אינו מתמצה בריבונות, בצבא או בכלכלה. הוא נשען על ההכרה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו.
משום כך המחויבות ליהודי התפוצות אינה נובעת רק מן השאלה מה אנו חייבים להם, אלא מהשאלה מי אנחנו. בערב תשעה באב עלינו להחזיק בשתי אמיתות גם יחד: להמשיך לקרוא לכל יהודי לעלות ארצה ולהיות שותף בבניין מדינת ישראל, אך כל עוד מיליוני יהודים חיים בתפוצות - לראות בהם בני משפחה, לא יריבים; שותפים לברית ההיסטורית, ולא מי שוויתרו עליה.
אולי זהו התיקון הכפול של דורנו: לא לוותר לרגע על חזון קיבוץ הגלויות, אך גם לא להחמיץ את הערבות ההדדית. עלינו לשאוף בכל הכוח לקרב יהודים לישראל, אך לעשות זאת באופן שמקרב גם את הלב.
עו"ד רועי אביקסיס הוא ראש המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית, סגן יו"ר קק"ל ונציג תנועת המזרחי העולמית במוסדות הלאומיים
עוד כתבות בנושא
