"ישראל היא רשת ביטחון ליהדות הגולה, ויהדות הגולה היא רשת ביטחון לישראל"

מזה כשני עשורים חי גידי גרינשטיין על קו ישראל־ארה"ב, מנסה לחבר בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. כמי שעומד בראש מכון המחקר "ראות", הוא ואנשיו עוסקים בשנים האחרונות ביתר שאת בהגברת החוסן והלכידות בקרב יהדות ארה"ב ובבניית אסטרטגיה לעתידה. גרינשטיין איננו מקבל את התפיסה הרווחת שמטרת־העל של הציונות היא מגורים של כל היהודים בציון, ואת הקריאה ליהודי כל העולם לארוז את חפציהם ולעלות ארצה.

"יש אנשים שמזהים את הציונות אך ורק עם חיים בציון, בעיניי זה לא נכון", אומר גרינשטיין בשיחה שאנו מקיימים על יהדות ארה"ב לרגל יום העצמאות ה־250 של ארצות הברית. "השליחות של הציונות היא לשרת את הקיום המתמשך והמשמעותי של העם היהודי. כל ראשי הממשלה האחרונים מדברים על איומים קיומיים שרובצים על מדינת ישראל, אז אנחנו מצפים שהעם היהודי ישים את כל הביצים שלו בסל אחד? רק לפני שנה נתניהו השווה את ישראל למדינה החשמונאית, שהיה לה אורך חיים של 130 שנה. עכשיו אנחנו בשנת 78 למדינה. מה הוא רומז לנו באמירה הזו?"

הם לא מדברים על האיום הקיומי כדי להצדיק את הגולה, אלא כדי לפעול שלא יהיה איום קיומי.

"מעולה, אבל כרגע יש לשיטתם רק איום אחד כזה, במדינת ישראל. מה המשמעות של זה לעם היהודי? בוא נסתכל על ההיסטוריה – המצב הקבוע הוא קיום בגולה. הקיום הריבוני הוא זמני: ממלכת ישראל, ממלכת יהודה, בית שני, וכיום מדינת ישראל. איך אפשר לטעון שההצלחה פה מובטחת? המבחן המרכזי של הציונות ושל מדינת ישראל הוא שירות העם היהודי, ואני לא חושב שמהבחינה הזו יש עליונות דווקא לחיים בישראל. אם נהיה כנים, העם היהודי מצביע ברגליים. כמה אנשים עלו השנה מארה"ב דרך 'נפש בנפש'? אולי ארבעת אלפים".

אם התפקיד של הציונות זה לדאוג לקיומו של העם היהודי, בשביל מה צריך את מדינת ישראל?

"מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי. ארחיק לכת ואקבע שמבחינה עובדתית מדינת ישראל לא הייתה קמה בלי התמיכה של העם היהודי, וספק אם בלעדיה היא הייתה מגיעה להישגים האדירים שהגיעה אליהם.

"גולה תוססת היא ציווי ציוני, לא פשרה. הקיום היהודי בגולה, בקהילות יהודיות חזקות, הוא חשוב לציונות ומשרת את השליחות שלה בשני היבטים. היבט אחד הוא שימושי, פונקציונלי – בלי התמיכה של יהדות הגולה, מדינת ישראל היא כמו גלגל בלי אוויר שנוסע על הג'אנטים. אבל יש גם ממד אידיאולוגי. כל מי שמבין את ההיסטוריה של העם היהודי יודע שכשם שמדינת ישראל היא רשת ביטחון ליהדות הגולה, יהדות הגולה היא רשת ביטחון לישראל. זו עובדה היסטורית.

"יש לנו ארבעה סיפורים מכוננים: אנחנו עם, אנחנו לאום, יש לנו שליחות לאנושות, ואנחנו קהילה דתית. את השליחות האנושית והדתית אני שם בצד כרגע. עמיות היא סיפור של קבוצה שיש לה מורשת וייעוד משותפים, סיפור שמחבר אותנו מעל ומעבר להבדלים דתיים או אידיאולוגיים. לאום זה אומר שבזהות העמוקה ביותר שלנו יש לנו חיבור לאדמה הזו, לשטח הזה, והחיבור הזה מתקיים בין אם אנחנו נמצאים פה ובין אם לאו. קיום יהודי שמתעלם מהקשר עם ארץ ישראל הוא קיום יהודי חסר ונכה. החיים והריבונות שלנו בארץ ישראל, והיכולת שלנו לבטא את הזכות שלנו כעם יהודי להגדרה עצמית, הם נדבך חיוני ובלתי נפרד מההוויה שלנו כעם יהודי".

בעקבות נבואות הזעם

העשייה הנוכחית של גרינשטיין ושל המכון שהוא מוביל קשורה בעיקר ליהדות ארה"ב, ואולם בתחילת דרכו הציבורית הוא התמקד במה שקורה בישראל. החלטתו להקים את מכון ראות נבעה מחוויה מכוננת. בשנת 1999, רגע לפני פרוץ המילניום, הוזמן גרינשטיין להשתתף בקבוצה בשם "ישראל 2025", שניסחה תרחישים שונים למצבה של מדינת ישראל לאחר רבע מאה. את הקבוצה – שיזם הסניף הישראלי של קרן פרידריך אברט הגרמנית, על בסיס מודל דומה שנוצר בדרום אפריקה לאחר תום משטר האפרטהייד – הובילו יאיר הירשפלד משמאל וישראל הראל מימין, ומלבד גרינשטיין היו שותפים לה אנשי ציבור ואקדמיה כמו רעיה שטראוס, דוד ברודט, פרופ' דוד אוחנה ועוד.

"שנה וחצי לתוך הדיונים ביקשו מכל אחד מאיתנו לכתוב מה לדעתו יהיה כאן בעוד 25 שנים", מתאר גרינשטיין. "נדהמתי לראות שכמעט כולם, חוץ ממני ואולי עוד מישהו, נתנו תחזיות דיסטופיות. הבנתי שהדרך היחידה לייצר אופטימיות היא ליצור תוכנית שתכלול בתוכה הרבה מרכיבים כלכליים שייתנו למדינת ישראל יכולת להתמודד עם העתיד. הבנתי שאין אף מכון, אף גוף אזרחי, שיקדם את החזון הזה. החוויה הלא פשוטה הזו הביאה אותי להקים את 'קבוצת ראות – מחזון למדיניות'".

בעיית היסוד של יהודי ארה"ב היא הקיטוב והפיצול בתוך המערכת הפוליטית האמריקאית. האופן שבו אנחנו נלחמים באנטישמיות היום זה כמו ניסיון לרדוף אחרי יתושים. מי שרוצה לייבש את הביצה, שישקיע במיתון ובמרכוז של הפוליטיקה האמריקאית

לדברי גרינשטיין, הייחוד של "ראות" לעומת עמותות ומכוני מחקר אחרים שעסקו בחברה האזרחית, נעוץ בכך שהוא "לא מתבסס על מומחים שכותבים ניירות עמדה, אלא על מתודולוגיה מסודרת שהבאתי מעולמות הביטחון הלאומי ושמבוססת על זיהוי פערים, שרטוט חזון ואז הנעת תהליך התאמה למציאות כדי למנוע הפתעות שליליות ולתפוס הזדמנויות שמגיעות".

אילו אתגרים זיהיתם בישראל באותה תקופה?

"פעלנו לאורך השנים בכ־18 סוגיות. המרכזית והמשמעותית ביותר היא סוגיית ה־BDS והדה־לגיטימציה. היינו הגוף הראשון שזיהה את העניין הזה כאיום אסטרטגי, כמתקפה על המבנה הפוליטי, החברתי והכלכלי של מדינת ישראל. התנועה הזו קיבלה תאוצה בתחילת שנות התשעים, אחרי שהצד הערבי איבד את התקווה לחסל את ישראל מבחינה פיזית, וביתר שאת אחרי כישלון תהליך אוסלו. התהליך הזה היה אמור להביא לסיום הסכסוך, וכשזה לא קרה, התרחשה התלכדות של כוחות שמאל רדיקליים באירופה – שנותרו מובטלים אחרי קריסת ברית המועצות – וכוחות אסלאמיסטיים שמתנגדים עקרונית לקיומה של ישראל. האירוע המכונן בהקשר זה הוא ועידת דרבן ב־2001, וההתפוצצות במרחב הציבורי קרתה סביב מלחמת לבנון השנייה ב־2006. תוך כדי המלחמה ראית מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות בכל רחבי אירופה. היה ברור שזו תשתית מאורגנת שנבנתה לאורך זמן.

"בעקבות המלחמה הקמנו צוותי עבודה שהסתכלו על המלחמה בראייה אסטרטגית, וגילינו את תופעת הדה־לגיטימציה של ישראל וה־BDS. נסענו ללונדון, שבה זיהינו אז את מוקד הרעש, הגדרנו את התופעה וכתבנו מסמך אסטרטגי למאבק בה – מסמך שעד היום נחשב למכונן בכל מה שקשור למאבק בדה־לגיטימציה".

מה שיניתם בפועל?

"לקחנו בעיה שהייתה בנקודת עיוורון מבחינת המערכת הישראלית וגם הקהילה היהודית. היהודים בלונדון היו ערים לדבר הזה, אבל רוב הקהילות היהודיות בעולם היו רדומות, מדינת ישראל הייתה רדומה, לא הייתה לה שיטה ולא היו כלים להתמודד עם החרמות. המהלך שעשינו יצר מצב שכולם מכירים ומבינים את הבעיה, וכעת מושקעים בה הרבה מאוד משאבים – לא רק כסף אלא גם אנשים ותשומת לב".

נושא מקומי נוסף שגרינשטיין ואנשיו התמקדו בו הוא מיפוי עומק של ישראל. "היינו הראשונים שפיתחנו גישה לפיתוח הפריפריה, שאומרת שבישראל יש בין 7 ל־12 אזורי פיתוח ייחודיים, שכל אחד צריך תפיסת פיתוח משלו. הפיילוט היה בצפת ובגליל המערבי. המיזמים הבאים כבר התמקדו ביהדות ארה"ב והקשר שלה לישראל".

על דעת המקום

גרינשטיין, בן 56, נולד בתל־אביב וגדל בחולון. אביו עבד באפריקה בתחום הבנייה, והמשפחה חיה שם במשך שבע שנים. לאחר חזרתו ארצה שירת גרינשטיין בחיל הים כעתודאי בתחום הכלכלה, ולקח על עצמו גם את נושא החינוך ביחידה: "ארגנתי הרבה פעילויות חינוך, וכתוצאה מכך נחשפתי לבית התפוצות והם נחשפו אליי. בשלב מסוים הציעו לי לנסוע לארה"ב במסגרת משלחת של קצינים וחיילים". הנסיעה הזו חוללה אצלו שינוי עמוק: "הגעתי לארה"ב כישראלי, וחזרתי לארץ כיהודי", הוא מספר.

ליהדות ארה"ב הוא שאין לה רב ראשי. יש גיוון, יש שינוי, יש תחרות. בכלל, יש התאמה חברתית בסיסית בין המבנה הקהילתי־יהודי לאתוס האמריקאי. אנחנו קהילה יזמית, מממנים את עצמנו, דואגים לעצמנו, אנחנו לא נטל על המדינה"

לאחר סיום השירות פנה גרינשטיין לעסוק בנושאים מדיניים. "עבדתי עם הצוות שעשה את הסכמי אוסלו, וב־99' חזרתי לעבוד בממשלה וריכזתי את התהליך המדיני. כשהממשלה נפלה קיבלתי מלגת וקסנר ונסעתי ללמוד בהרווארד. בדיוק אז פרצה האינתיפאדה השנייה. התייצבתי בקונסוליה בבוסטון ואמרתי: 'הייתי בחדרי המו"מ, אני יודע מה היה, ואני מוכן לדבר איפה שצריך'. כמעט בכל סוף־שבוע שלחו אותי לקהילה אחרת בחוף המזרחי. בדיעבד, זו הייתה הכניסה שלי להיכרות עם יהדות ארה"ב".

באחת השבתות בלוס־אנג'לס הכיר גרינשטיין את בטי. "היא גדלה בעולם החרדי, אישה דתייה עם שלושה ילדים, ואני רווק חילוני מתל־אביב. התחברנו, והשאר היסטוריה". מאז נמצאים גרינשטיין ומשפחתו, כולל חמשת ילדיהם, על קו ישראל־ארה"ב. בשנים הראשונות הבסיס היה בישראל, בעשור האחרון הבסיס הוא ארה"ב, עם שהות של כשלושה־ארבעה חודשים בשנה בארץ.

אחד הדברים המרכזיים שמחברים את גרינשטיין לישראל הוא מיזם שהקים ב־2014 בשם TOM, ראשי תיבות של "תיקון עולם מייקרס", שזכה לאחרונה באות נשיא המדינה להתנדבות. המיזם עוסק בפיתוח והפצה של פתרונות טכנולוגיים נגישים עבור אנשים עם מוגבלויות, בני הגיל השלישי ואוכלוסיות מוחלשות.

יש לא מעט ישראלים שהגיעו לארה"ב ומנסים לחבר בין שתי הקהילות. מה מייחד את הפעילות שלך?

"הדבר הראשון הוא שאני באמת מעריך מאוד את יהדות ארה"ב. אני פוגש הרבה ישראלים שמגיעים לארה"ב עם איזו תערובת רעילה של התנשאות ובורות. אני ממש לא שם. השקעתי זמן בללמוד את הקהילה הזו לעומק – לקרוא, להתעניין, ללמוד אותה ברגליים. בכל פעם שאני מגיע לאיזה מוסד יהודי להרצאה, הדבר הראשון שאני מבקש זה 'תעשו לי סיור, ספרו לי איך זה התחיל, מאיפה הגיעו המייסדים'. אתה שומע סיפורים מדהימים שמרכיבים יחד את הגולה הכי מצליחה בהיסטוריה היהודית, בוודאי החשובה ביותר בזמננו.

"מבחינה מקצועית, אני מביא איתי ידע וניסיון בעולמות של ביטחון לאומי ותכנון אסטרטגי. זו דרך חשיבה שאומרת שאתה יכול לקחת משהו מאוד מגוון כמו מדינת ישראל ולזקק את העדיפויות והצרכים שלו – לא של כל פרט בנפרד אלא באופן כללי. הטענה שלי היא שאפשר לעשות אותו דבר ביחס ליהדות ארה"ב. אנחנו לוקחים את השיטה שפיתחנו כאן ומביאים אותה לשם".

מה מחבר למשל בין חרדי ממונסי ליהודי שנשוי לאישה ממוצא סיני וגר בקליפורניה, לא הולך לשום פעילות קהילתית, ומבחינתו הוא לא חבר בשום קהילה?

"מבחינתנו, יהדות ארה"ב זה מערך המוסדות שנבנה ב־350 השנים האחרונות, במיוחד במאה השנים האחרונות. מדובר באלפי מוסדות שיש להם נדל"ן, מורשת, כללים, מנהיגים וכל מה שצריך כדי לבנות חברה מתפקדת".

זה אומר שוויתרת על כשלושים אחוז מיהודי ארה"ב, שאינם משויכים לשום זרם או מוסד יהודי.

"זה שאתה 'לא משויך' לא אומר שגם בת הזוג שלך לא משויכת, או שהילדים יהיו לא משויכים. אנשים נכנסים ויוצאים מהמערכת, ולאורך החיים רמת השיוך לקהילה היהודית יכולה להשתנות. זה לא דטרמיניסטי ולא בינארי, וזה גם תלוי מאוד בהתנהלות של הקהילה היהודית המקומית.

"בארה"ב מתפתח היום מושג חברתי חשוב בשם 'היפר לוקאל', כלומר התמקדות במקומי לעומת הפדרלי. אם למרכז היהודי בשכונה או בעיר שלך יש מנהל חזק, והוא יצירתי בתוכניות ומביא דברים מעניינים, פתאום יותר אנשים מגיעים. הם באים בשביל הבריכה ונשארים בשביל המרצה, או באים בשביל המרצה ונשארים בשביל הבריכה. יש הרבה תחזיות קודרות, החל מסוף המאה ה־17, על עתיד יהדות אמריקה, אבל כשאתה מסתכל על המספרים, בין חמישה לשבעה מיליון – זה נתון שלא משתנה כבר עשורים. וזה לא רק בגלל שהחרדים והאורתודוקסים יולדים הרבה ילדים. יש גם הרבה הגירה יהודית לארה"ב – ישראלים, יהודים לטינים, בריטים, רוסים ועוד".

הגולה הישראלית

מהם האתגרים העיקריים שעומדים בפני יהודי ארה"ב?

"ראשית כול מיפינו את תופעת 'הגולה הישראלית'. מבחינה ציונית קלאסית, יש גולה יהודית ויש ישראלים. התופעה של בין חצי מיליון למיליון ישראלים שחיים כיהודים בחו"ל, נתפסת כאוקסימורון. מבחינת ההתנהלות הישראלית עד בערך אמצע העשור הקודם, התופעה הזו לא קיימת. הנציגויות הדיפלומטיות ברחבי העולם מדברות עם הקהילה היהודית, ולישראלים נותנים שירותים קונסולריים בלבד. הייתה המון התנשאות – קראו להם 'יורדים', 'נפולת של נמושות' וכדומה.

"אנחנו מתחילים להסתובב בשטח ולזהות שיש התגבשות של תופעה חדשה. ואז עולות שאלות: מה המשמעות של הגולה הזו? מה הנכסיות שלה לישראל? איך היא צריכה לחשוב על ישראל? איך היא צריכה לחשוב על עצמה?"

וישנה כמובן האנטישמיות הגואה.

"בהחלט. אנחנו נמצאים במשבר היסטורי שהמופע המרכזי שלו הוא עליית אנטישמיות מהשמאל ומהימין, ושבר עמוק בכל מה שקשור למדינת ישראל. ישראל הפכה מנושא שמאחד את הקהילה לנושא שמפצל אותה, וזה שיקוף של מה שקורה בפוליטיקה האמריקאית, שבה ישראל הפכה להיות נושא מפצל ומגדיר. בהקשר הזה, בעיית היסוד של יהודי ארה"ב היא הקיטוב והפיצול בתוך המערכת הפוליטית האמריקאית. לכן אני מאמין שהאופן שבו אנחנו נלחמים באנטישמיות היום זה כמו ניסיון לרדוף אחרי יתושים. מי שרוצה לייבש את הביצה, שישקיע במיתון ובמרכוז של המערכת הפוליטית האמריקאית".

זה בכלל אפשרי בעולם של רשתות חברתיות שנבנות מהקיטוב המחריף?

"אפשרי בהחלט. אני אומר כל הזמן לחבריי האמריקאים: קחו עשרה אחוז מהכסף שאתם זורקים על המאבק באנטישמיות, ובואו נתמוך דרכו בגופים שמחזקים את המרכז. יש כ־150 ארגונים ששופכים כחצי מיליארד דולר בשנה במאבק באנטישמיות, זה לא ממש מועיל.

"אתגר אסטרטגי גדול נוסף קשור למושג שהזכרתי קודם, ה'היפר־לוקאל'. יהדות ארה"ב השקיעה במשך השנים בעיקר בוושינגטון. הכוח והכסף נמצאים שם, וגם נציגים מכל חמישים המדינות. הרשת האנטי־ישראלית והאנטי־יהודית בארה"ב נדחקה מוושינגטון, אז הם הלכו למקומי - מועצות מנהלים של בתי ספר, מועצות עירוניות וכו'. האתגר האדיר הוא להמשיך להיות נוכחים ברמה הפדרלית, ובמקביל לבנות נוכחות מקומית. הבעיה היא שהיהודים מרוכזים בעיקר בחופים ובערים הגדולות. צריך למצוא גישה, שיטה וכלים להיות נוכח במרחבים גדולים מאוד שאין בהם נוכחות יהודית, בטח לא ישראלית.

"אנשים בארץ חייבים להבין שיהדות ארה"ב היא ישות שיש לה עדיפויות ואינטרסים, והם לא בהכרח חופפים לאלה של מדינת ישראל, והיהדות הזו צריכה בראש ובראשונה לשרת את האינטרסים האלה. זו לא שיחה של התנגשות, זו שיחה של השלמה. יש פה 'ניגודיות משלימה', כי בסוף מה שטוב ליהדות ארה"ב טוב לעם היהודי, ומה שטוב לישראל טוב לעם היהודי, גם אם בדרך יש ניגודיות.

"הדוגמה הכי בולטת: כאמור, האינטרס העליון של יהדות אמריקה כיום הוא לחזק את המרכז האמריקאי. מדינת ישראל, בטח בשנים האחרונות, מושקעת בימין האמריקאי. זה פער הולך ומתרחב, שהביטויים שלו נהיים בולטים, בין השאר בעימות שנוצר בחודש האחרון בין טראמפ לנתניהו. טראמפ, שעומד בראש הימין האמריקאי, הוא פרגמטיסט, וכשהאמריקאים מתחילים לזהות אי־הלימה באינטרסים של הביטחון הלאומי שלהם, הם הופכים לאגרסיביים מאוד".

בזכות הביזור

יש היום מנהיגות יהודית־אמריקאית מספיק חזקה כדי להתמודד עם האתגרים הכבדים הללו?

"בקרב מנהיגות יהדות ארה"ב אין ניסיון שיכול לסייע בהתמודדות עם המצב הנוכחי. לכן 'ראות' מקיימת כנסים שמטרתם לתת כלים למנהיגים מקומיים. באחד הכנסים האלה דיבר ההיסטוריון ג'ונתן סרנה על התקופה של בין מלחמות העולם, שבמובנים רבים מזכירה את המצב כיום. מצד אחד הייתה אז עלייה דרמטית באנטישמיות מכל הכיוונים, שנבנתה על פלטפורמה טכנולוגית חדשה שצמחה אז, הרדיו. מצד שני, באותה תקופה ממש הייתה בקרב יהדות ארה"ב התחדשות מוסדית ומבנית אדירה, שהגיעה מכל הזרמים והאזורים של הקהילה היהודית. הרבה פעמים יש איזו תפיסה בקרב היהדות האורתודוקסית שהיא הפתרון לבעיות של יהדות ארה"ב. ממש לא. לאף אחד אין מונופול על הבעיה ובטח שלא על הפתרון. דבר נוסף שלמדתי מסרנה הוא שכמעט כל החדשנות באותה תקופה הגיעה מחוץ למוסדות, מלמטה למעלה. אלה דברים רלוונטיים מאוד גם בזמננו".

לצד כל הקשיים והבעיות, אתה מגדיר את יהדות ארה"ב כגולה החזקה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.

"לחלוטין, ויש לכך כמה סיבות. האחת קשורה לפדרליזם האמריקאי. כשיש חמישים מדינות, הכוח מבוזר. לאורך ההיסטוריה היהודית, אם היית יהודי גרמני, פולני, מרוקאי או תוניסאי – אם הרגשת לא בנוח היית צריך לעזוב את המדינה, להחליף דרכון, להחליף שפה, להחליף חיים. בארה"ב, לא נוח לך בניו־יורק? אתה עובר לפלורידה. אתה לא אוהב את פלורידה? תגור בקליפורניה. הביזור המבורך נכון גם למערכת אכיפת החוק, שבמדינות רבות מדי הופנתה פעמים רבות מדי נגד יהודים. בארה"ב גם היא מבוזרת. משטרת ניו־יורק ומשטרת לוס־אנג'לס הם שני גופים נפרדים לחלוטין. לכן, ברמה הבסיסית ביותר, יהדות ארה"ב נהנית מביטחון חסר תקדים בגולה.

"הסיבה השנייה היא הפרדה עמוקה בין דת למדינה. באופן אבסורדי, כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של הקהילה היהודית בארה"ב, דווקא היהודים ניסו כל הזמן להכניס את המדינה לתוך בתי הכנסת. כשהיו ויכוחים על שליטה בקהילה, היו קהילות שפנו לרשויות וביקשו מהן לבוא ולאכוף תקנות פנימיות. בתי המשפט סירבו להתערב, וטוב שכך. אחד הדברים הכי טובים שקרו ליהדות ארה"ב הוא שאין לה רב ראשי. יש גיוון, יש שינוי, יש תחרות. בכלל, יש התאמה חברתית בסיסית בין המבנה הקהילתי־יהודי לאתוס האמריקאי. אנחנו קהילה יזמית, מממנים את עצמנו, דואגים לעצמנו, אנחנו לא נטל על המדינה".

כשאתה משקלל את האתגרים לעומת חוסנה של הקהילה בארה"ב, אתה אופטימי?

"אני אופטימי לא כי אין משבר – יש משבר חסר תקדים בימי חיינו – אבל יש גם מערכת עם חוסן יוצא דופן, ויש לה המון משאבים. לא היה דור יותר עשיר מהדור הזה. אבל זה הרבה יותר מכסף; יש אנשים, יש אנשי מקצוע, מנהיגות שצומחת. השינוי המתחייב מצד הקהילה כדי להמשיך ולשגשג, למשל בנושא הלוקאלי, כבר קורה באלפי מקומות בארה"ב. אף אחד לא מחכה להנחיה מאיזה גוף־על – זה קורה בשטח. המערכת היהודית באמריקה היא רגישה, דינמית ומגיבה. כשאתה מסתובב עם המשקפיים האלה ברחבי ארה"ב, אתה נפעם. אתה מגיע לכל מיני מקומות נידחים לכאורה ורואה בית כנסת, מתנ"ס, פדרציה – וכולם עובדים עם הרבה חיות ופעילות".